ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    שלמה ארצי
    7 ימים • 14.07.2021
    הכישרון להתרוקן ולהתמלא
    שלמה ארצי | איור: יזהר כהן

    זוג דועך / כשהחיסונים הראשונים הגיעו לארץ דימיתי אותם כמי שמציעים לנו חברוּת. וכשהשבוע החלו ספקות שמא הם לא נצחיים, זה הזכיר לי את אותן הספקות שהיו לנו כשהיינו זוג בגיל 16 וכשחשנו שהאהבה החלה להתרוקן, חיכינו להתמלאות הבאה (החיסון השלישי).

     

    ריקנות והתמלאות. צריך כישרון בשביל להבין ולחיות את זה. ואצלי הכל מתחיל בתלמיד בית ספר שחוזר עייף ומרוקן מיום לימודים וסורח בחדר מבלי לעשות כלום. הייתי למשל שוכב, ומנסה להתמלא ממחשבות אודות סיפור שכתבתי אז, כנער, על ילד שבורח מהמצור בירושלים. לא, לא היו אז סטטיק, אשתו ובן אל, לא אייפון, לא אינסטה ולא אח גדול. מה שכן, הייתה לי אחות קטנה. ואריק איינשטיין, סינטרה, ביטלס וכמה קלולס. ועדיין עם כל זה תהיתי האם ככה אעביר את הזמן בחיים האלה, כלומר מרוקן?

     

    עורך: תומריקו

    עורך: תומריקו

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    השעות נקפו, והסיכוי להינצל היה רק ללמוד להתמלא. וזה מה שאלעדיק חברי הטוב אומר, ואני מסכים איתו, שתחושות הריקנות וההתמלאות הן החשובות ביותר בחיינו. וקונטרולינג דם (כלומר השליטה בהן), לייק קונטרולינג דה וודר (השליטה במזג האוויר), כדברי מורגן פרימן מפרסם המזגנים, זה האתגר שלנו בחיינו המודרניים.

     

    עם חיים ברנר / לפני שבוע מצאתי את עצמי מעביר שעות לקראת הופעה בקיסריה. השעות שלפני הופעה בנויות מניסיון להתמלא, ובעיקר בהתפקסות על מטרה אחת. ההופעה. אז לפני כל הופעה אני מתחיל את הבוקר בתרגול מנטלי ושוכב בעיניים עצומות ומדמיין את כל ההופעה מההתחלה עד הסוף ומתמלא מזה. אחר כך אכלתי (ביצה, עגבנייה ושום) ומשום מקום שלפתי ספר של י. חיים ברנר. למה ברנר? לא יודע, מלבד העובדה שהשם חיים מדבר אליי כי זה שמי השני.

     

    אגב, מכירים אותו? ברנר הוא היום בית ספר. רחוב בתל־אביב. בית קפה. היה פעם שוקולד נדמה לי. אבל פעם־פעם־פעם הוא היה סופר אמיץ וסגפן, שככל שקראתי במסות שלו הבנתי שכלום לא השתנה בארץ המסוכסכת עליה התעצבן כשכתב את 'זכות הצעקה'.

     

    וברנר הזה, מלבד היותו סופר נפלא נרצח ב־1921 באזור רחוב קיבוץ גלויות אבו־כביר בת"א־יפו על ידי פורעים ערבים. ויחד עם בני משפחת יצקר איתה נרצח נתלו גופתו וגופותיהם על חומות בית הקברות המוסלמי. אז לקחתי נשימה עמוקה, ישבתי עצוב ומהורהר, והלכתי והתרוקנתי עד שנרדמתי לקראת היציאה להופעה.

     

    30 סנטימטר / המועצה האזורית גליל תחתון משנה בימים אלה את שמה לשער הגליל כמו שנצרת־עילית שינתה את שמה לנוף־הגליל. ואמפי קיסריה שסבל מהתרוקנות במשך השנה וחצי של הקורונה אמנם לא שינה את שמו, אבל בכל זאת, "היי מה הולך פה?" שאלתי את יואב מנהל האתר כשבאתי לפני כמה שבועות לבדי בבוקר לביקור מקדים באמפי של חיי. "משהו השתנה?" שאלתי. "כן", הודה יואב. "הגבהנו את הבמה ב־30 סנטימטר".

     

    אז בערב חמישי לפני שבוע מול קהל נהדר בהופעת החזרה שלי לקיסריה חשבתי: "תהיי לי בריאה קיסריה, כל הזמרים כבר באים לבקר אותך. אבל אף אחד מהם לא יודע כמוני את הסוד, שגבהת ב־30 סנטימטר. הלוואי עליי. כי זה מה שהיה חסר לי בהתחלת הקריירה כשאחד האמרגנים פסל אותי כשאמר: "הוא נמוך מדי מכדי להצליח. חסרים לו 30".

     

    ואז לפתע / ואז לפתע באמצע ההופעה חשתי ריקנות. כן־כן. גם בזמן הופעה, בשיא השפע והקשר עם הקהל זה יכול לקרות לך. כשאתה שר אתה לפתע מתגעגע לעוד משהו מלבד מה שקורה באמפי. למשל, באותו ערב דמיינתי את הוריי המתים יושבים בפודיום ורואים אותי עומד ושר כמו בפעם הראשונה כשהיו לצידי. וככה כשחשתי התרוקנות מסוימת סימנתי ללהקה לנגן שיר שלא שרתי קודם לפני קהל, ושרנו בספונטניות את "צר היה כל כך הייתי אז מוכרח לפרוש כנפיים ולעוף / אל מקום שבו אולי כמו הר נבו רואים רחוק רואים שקוף". והתמלאתי.

     

    תלחש, למה לצעוק / 15 שנה נרשמו השבוע למלחמת לבנון השנייה. עוד מלחמה כואבת שרוקנה את לב כל מי שאיבד את אהוביו ולא זקוק לספירה, כי הוא חי את זה באופן יום־יומי.

     

    לא, אין גלאם (תהילת עולם) בחיים האלה. ואם יש הוא חולף כמו רהיטים שמועברים מבית אחד לבית אחר. והיה זה מאיר אריאל שכתב: "אדם צועק את שחסר לו, לא חסר לו, לא צועק". כלומר כשאדם צועק, אפילו עליך, תדע שהוא צועק את ההתרוקנות הכואבת שלו.

     

    אז יותר מכל שמענו לאחרונה את צעקות חברי הכנסת זה על זה. וכקונטרה סיפרתי לאלעדיק על צ'רצ'יל, שבסרט שראיתי עליו פעם התגלה לי כצעקן גדול בפרלמנט האנגלי, ושכדי להתמלא העסיק את עצמו בציור נופים על קנבס או לחלופין היה מדביק עם מלט קירות מלבנים בחצר האחוזה שלו.

     

    "אני מכיר מישהו שאוסף כדורי הרגעה בכמויות", אמר אלעדיק. זה בשביל להתאבד? שאלתי. "לא. זה שכשהצעקות מסביב יהיו באמת בלתי נסבלות, הוא יחלק לכולם כדורים עד שיירגעו".

     

    משבר הפורטיס / בלילה מאוחר, כשאיטליה לקחה בפנדל אנגלי אחד עלוב את הגביע, האנגלים נראו מרוקנים והאיטלקים בהתמלאות. ואילו אחר הצהריים כשהבטתי בגמר הטניס בווימבלדון (שוב ג'וקוביץ'), עדיין הייתי תחת השפעת ההתרוקנות של פדרר שלנו שבשלבים המוקדמים של הטורניר הכדורים לא זזו לו לפתע לכיוונים שרצה והוא עף מהתחרות. קשה היה לראות לפתע את החבר'ה מגן טרום־חובה בטניס משפילים אותו.

     

    פדרר השווייצרי המופלא כבר נע לכיוון גיל 40 שזה כידוע גיל ההתרוקנות הראשון שלנו בבגרותנו. אני למשל זוכר את עצמי עובר את משבר הפורטיס (40) בביתה של אחותי בניו־יורק. מביט מהקומה ה־43 לעיר הרוחשת מתחת וחושב איך חצי חיים עברו ואיפה הם? (כך כתבתי אז), ובעצם שאלתי את עצמי, האם אעשה חילוף במקצוע שלי, ואולי אחליף עיר ואולי בכלל אתגרש ואשאר בניו־יורק לנצח. ואגב מכל הדברים ההם, רק דבר אחד בסוף עשיתי. התגרשתי.

     

    אבל למי שמעונין לפתור באמת בעיות התרוקנות בגלל הגיל, אני מציע את שיטת המחזאי ארתור מילר. מילר שבגיל 40 אמר שהוא בן 30. וב־50 שהוא בן 40, וב־60 שהוא בן 50 וב־70 שהוא שוב בן... 20.

     

    אני עסוק בלבוא אליך /"אין אדם יכול לחיות רק בעצמו ומעצמו אל עצמו. אלא מחויב הוא בזולת מסוים וספציפי שיהיה לו כשיפנה אליו ויתראה איתו כשירצה להתראות". כתב ר' נחמן מברסלב על הגעגוע. ובעברית פשוטה אומר ר' נחמן שאתה חייב תמיד מישהו מולך ואיתך כדי להתמלא שעה שאתה מתרוקן.

     

    אז "היי", סימסתי לאלעדיק חברי הטוב בשבת שעברה. "אני בא אליך, בסדר? כי התרוקנתי קצת". "בוא־בוא", ענה והתיישבנו להתמלא בדיבור. אלוהים לא זנח אותנו. הוא אולי מהתל בנו קצת. אז אולי זה מיושן לדבר ככה סתם בעולם כל כך אקטיבי מלא מנטרות וטיקטוקיות. אבל עדיין ישבנו בחצר הפרחונית כמו שתי גלדיולות בסידור פרחים והתמלאנו מדיבור. על מה דיברנו? מי זוכר? בטח על שטויות. או דברים "חשובים". מה שכן, סיפרתי לו שבאותו ספר הגעגוע מסופר על מישהו שמזמין מישהו אחר לבוא אליו, לביקור. ומה ההוא עונה לו? "אין לי זמן לבוא, כי ממילא אני בא אליך". פנטסטיקו.

     


    פרסום ראשון: 14.07.21 , 20:50