ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    איור: הילית שפר
    7 ימים • 14.07.2021
    חמישים גוונים
    מה עגול בגיל שמרגיש כמו סכין חדה בשכמות? דנה ספקטור הגיעה לגיל 50 ולמרות הספקות מוצאת סיבות לחגוג
    דנה ספקטור | איור: הילית שפר

    "בבקשה, אל תלך. אני לא רוצה כלום", אני גונחת. אבל אף אחד לא מקשיב. רן סוגר בחבטה את הדלת של הבית. אני יודעת מה הוא עושה, הולך לעוד אחד מסידורי יום ההולדת המסתוריים שהוא עושה בשבילי. כבר שבועיים שהוא מכסה את הסלולרי שלו עם היד בכל פעם שאני מתקרבת כי הוא בדיוק מסתמס על איזה דבר שושואיסטי שקשור ליום הולדת שלי. "אני לא רוצה כלום", אני אומרת לו שוב ושוב, אבל הוא מסרב להקשיב.

     

    50 זה גיל עגול, למרות שאלוהים יודע מה כל כך עגול בגיל שמרגיש כמו סכין חדה של הזדקנות שתקועה עמוק בשכמות שלי. בגלל שזה גיל משמעותי, רן בהיסטריה להפיק לי יום הולדת גדול ומיוחד. אני מפחדת שמרוב רצון לעשות לי משהו משמעותי הוא יתחיל להתברבר לי בערבות הרומנטיקה הממוסחרת. אלוהים, רק שזה לא ייגמר במסאז' בארבע ידיים.

     

     

    אני מנחמת את עצמי שהוא מכיר אותי הכי טוב שיש ולכן לא יעשה לי שום דבר מוגזם, עד שערב אחד אנחנו שוכבים על הספה וצופים בטלוויזיה. פתאום, משום מקום, הוא עוצר את הסדרה ואומר, "תגידי, את לא קצת סקרנית לפגוש את כל החברים שלך מהתיכון?" "לאאאאאאא", אני קופצת כאילו התיישבתי על עקרב שחור, "אני ממש לא סקרנית לפגוש אף חבר שלי מהתיכון, ועוד יותר מזה, אני מודיעה לך עכשיו שאני פשוט אקפוץ לכביש הראשי שמול המסעדה שבה כולם מחכים, אם תעשה לי דבר כזה". "אל תגזימי", הוא אומר, אבל אני לא מגזימה. אני אמיתית כמו שמזמן לא הייתי. רק לחשוב על להגיע לגיל 50 עם אנשים שבפעם האחרונה שהם ראו אותי הייתי פרגית חמודה בת 16 עם שיער זהב ועור שסומק ורוד מעטר אותו. לנסות למצוא נושאי שיחה עם דלית, חברתי מכיתה ט' שהפכה בינתיים לסוכנת נדל"ן שמוכרת לאנשים קונדואים בלאס־וגאס. להתעלם מעיניה שסוקרות את הריסות פניי ותוהות איך נתתי לעצמי להתקלקל ככה, הרי הייתי פעם כל כך צעירה, ומלאת תקוות.

     

    "בסדר, בסדר", הוא נעלב, ואני יודעת שאני נשמעת כפוית טובה. בגילי אני כבר יודעת מה מצופה ממני ביום הולדת, לתת לאנשים שאוהבים אותי לקנות לי מתנות, לארגן לי דברים, למרות שאני מעדיפה להעביר את יום ההולדת הזה בלשכב במיטה ולקרוא את ספר הפנטזיה המעולה שלי. אם אני רק לא אחשוב על כלום ולא אזוז, אני אשכח שאני בת 50 ואהפוך לדמות הראשית, אלתיאה. היא קפטנית נועזת שמפקדת על ספינה משלה, והיא בת 22. הכל פתוח בפניה, הכל יכול לקרות, אני, למה אני מחכה כבר? לבדוק מה מחכה לי בהר הבריאות? מה יש לשמוח בגיל שמבשר לך בהיגיון של קרח שלא רק שהחיים האמיתיים התחילו, הם גם עוד שנייה נגמרים. הנה מחשבה חגיגית שעושה לי חשק לנשוף על עוגה עם מספיק נרות כדי להיות בניין עיריית תל־אביב אחרי פיגוע ירי בוושינגטון.

     

    גיל 50 זה סוג של כיסא מוזיקלי. אחרי שנים של ריצות והסתובבויות, פתאום נשמע גונג גדול ואת מתיישבת על הכיסא היחיד שנמצא בסביבה. וזהו, משם את כבר לא תזוזי. מה שהשגת עד אז זה בערך כל מה שתשיגי אי פעם.

     

    במקרה שלי זה קריירה בעיתונות, זוגיות בפרק ב', ילדה אחת, כלבה וחתולה. לא רע, אבל גם לא מה שציפיתי להיות בגיל הזה. אפילו לא קרוב לזה. לא הפכתי לסופרת, לא פרצתי את רשימות רבי־המכר, לא כבשתי את הברים הרומנטיים של ניו־יורק עם הקראות של פרק מספרי החשוב בקול ענוג. בגיל 50, כבר מפסיקים לדבר איתך על הגשמת חלומות. כלומר, את יכולה, בתנאי שהחלום הוא לצאת לפנסיה מוקדמת ולהפוך להיות מגדלת עיזים לא שאפתנית במצפה הילה. אבל אף אחד כבר לא אומר, "אם רק תציבי לעצמך יעדים את תוכלי עוד כמה שנים להגיש את מהדורת החדשות המרכזית", או "בואי נקים יחד סטארט־אפ, אחרי שתסיימי את גלי החום נתחיל את הגיוס".

     

    "את צודקת", אמרה לי חברה לאחרונה, "הדבר היחיד שהוא מחדש ומשנה חיים שאת יכולה לעשות בגיל 50 זה להתגרש". היא עצמה יישמה את מה שהיא אומרת, נפטרה מבעלה השתקן והפכה לטורפת טינדר לוהטת, או לפחות ככה היא מספרת. אני את הגירושים הגדולים שלי כבר עברתי בגיל 39, ועכשיו אני מתחלחלת מעצם המחשבה על להיפרד מרן ולצאת לדייטים עם גברים שחושבים שאני אסרטיבית ושנונה ובטוחה בעצמי רק כי השיער שלי צבוע לג'ינג'י ויש לי מחשוף. אני אוהבת להיות מובנת, זה מה שיש לי עם רן, ההיכרות הכי אינטימית שחלקתי עם מישהו, ועם כל כמה שאני יודעת איזה בוסט וריסטארט לחיים פרידה יכולה להביא, אני לא חושבת שאני אמצא בשום מקום מישהו שיושב כמוהו בתוך הנפש שלי ומבין אותה כמו תאום.

     

    רן קצת מאוכזב מהתגובה שלי. כאילו שהוא ציפה שאני כבר אהפוך למישהי אחרת. הוא צעיר ממני בשלושה חודשים בדיוק. אני ב־14 ליולי, הוא ב־14 לאוקטובר. מה שאומר שבכל שנה מחדש אני משמשת כפרומו מהלך בשבילו, איך אני עוברת את הגיל הזה, למה הוא צריך להיערך. אני רואה מהמבט שלו שהוא לא יכול להאמין לשטחיות שלי. אני בת 50, אני אמורה לאהוב את עצמי מספיק כדי לפגוש את חברי הילדות שלי, ושלא יהיה אכפת לי מה הם חושבים עליי.

     

    "בגיל 50 את כבר אמורה להיות כל כך הרבה מעבר לזה", אני חושבת, "כמו החברות שלך שהפסיקו לצבוע ועברו לשיער אפור ומדברות על כמה טוב להן לא לחיות תחת המבט הגברי יותר. כמו החברות האחרות שלך שכבר הפנימו את מה שאת לא מצליחה משום מה להפנים. שהחיים זה עכשיו, אז הן שמות זין ומגשימות חלומות בלי לחשוב כמה משונה הן ייראו כשיעלו לבד לטיסה לנפאל".

     

    לפני כמה חודשים ראיינתי את אנה ארונוב. היא ישבה שם, בהיריון מתקדם, יפהפייה עם עור שלג ועיני מייפל. שאלתי אותה אם לא היה לה קשה להיות בהיריון, כי אני אישית הרגשתי שזה הפך אותי קצת לדודה משעממת, כאילו המבט חולף עליי כשאני מדברת, כי מה אני כבר יכולה לתרום לשיחה, צרבות. זו לא הייתה השאלה הכי טובה ששאלתי בחיי, ועדיין התגובה של ארונוב הפתיעה אותי. "את יודעת?" היא אמרה לי, "את נורא מתעסקת במה יגידו, במה יחשבו עלייך, אמרו לך את זה?" סומק מסגיר של בושה עלה מיד, יכולתי ממש להרגיש איך הוא מבעיר לי את הלחיים. הרגשתי כמו אישה מגוחכת בת 50, זקנה מטופשת וחלולה שממשיכה להתעסק בזוטות ועדיין לא למדה את השיעור שארונוב המלכותית והאסופה כבר יודעת בגיל 39. "עשור מתחתייך, וכבר יש לה מרכז פנימי ולא מזיז לה", חשבתי, "ורק את כבר עוד שנייה מתה, ועדיין אכפת לך מדעות של אנשים אחרים".

     

    מאז אני מריצה את הרגע החושף ההוא עם ארונוב בראש שוב ושוב. ומה שהכי גרוע, זה שכשפגשתי אותה בפעם הראשונה, זה היה על הסט של תוכנית טלוויזיה ואני הייתי בת 35 ובהיריון בעצמי. "היא בטח לא ציפתה שאני אתקדם כל כך מעט מאז", אני חושבת, "שאשאר אותה אינפנטילית שדואגת לדעה של אנשים עליה". תוך שנייה אני שונאת את עצמי עוד יותר, כי אני מבינה שהנה, אני בעצם מוכיחה את מה שאנה אמרה לי. כלומר דואגת למה שהיא חושבת עליי שעה שהיא שכחה ממני ברגע שקמתי והלכתי לעשן סיגריה של מצוקה אצלה בחצר.

     

    שיעורים, כל כך הרבה שיעורים שהייתי אמורה כבר ללמוד לקראת שנתי ה־50 ולא הצלחתי. כמו תלמידה שאמורה לגשת לבגרויות השנה, ופתאום מגלה שלא רק שהיא לא מוכנה, היא גם הצליחה להחמיץ איכשהו את כיתות אל"ף, דל"ת ויו"ד. אני קוראת ראיונות עם נשים מפורסמות בנות גילי וכל מה שהן גורמות לי להרגיש זה בושה, הן עברו את הבגרות שלהן בהצלחה ואני עדיין יושבת בכיתה עם הלשון שלי בין השיניים ועיפרון לא מחודד.

     

    כמו למשל פאולינה פוריצקובה, דוגמנית־העל הצ'כית מהאייטיז, שלאחרונה חזרה לתודעה ואפילו מדגמנת שוב. טוב, היא הייתה חייבת לחזור להתפרנס אחרי שבן זוגה זה 28 שנה, ריק אוקייזק, סולן להקת המכוניות, נפטר ולא השאיר לה דולר אחד בירושה כנקמה על זה שהעזה לעזוב אותו קצת לפני. "גיליתי שהסקס הופך להיות טוב יותר עם הגיל", היא אומרת, "וזה משהו שחששתי ממנו מאוד. שמעתי הרבה סיפורי זוועה על גיל הבלות. מתברר שהסקס רק משתפר, מכיוון שאני מכירה את הגוף שלי הרבה יותר טוב. אני לא שם כדי לענג את הבחור, אני שם כדי להיות זאת שמתענגת". והנה, עוד שיעור שהתלמידה ספקטור כבר הייתה אמורה ללמוד עם הגיעה לגיל יובל.

     

    בניגוד לפוריצקובה, לא הפכתי לטורפת מינית יפהפייה ובטוחה בעצמה שלוקחת את העונג שלה איפה שהיא מוצאת. לי עדיין אכפת מה רן חושב על הגוף שלי. אני עדיין ביישנית כמעט כמו שהייתי בגיל 30, ולמרות שאני כנה איתו כמו שבחיים לא הייתי כנה עם מישהו ואני מתקרבת להגיע איתו לפתיחות מוחלטת, זה לאט־לאט. זה בצעדי תינוק. זה ייקח עוד זמן, שאולי אפילו אין לי, כי מתי אני מתכוונת להפוך ללביאה, בגיל 65? וגם זה מאוד טיפוסי, להמשיך לפחד ולרצות גם כשאני במקום הכי בטוח שהיה לי. למה? אולי זו הילדה שהייתי, היא לא האמינה שאפשר לאהוב אותה כשהיא סתם יושבת ולא עושה כלום.

     

    אני לא מבינה למה האסימון שלי לא נופל, וסליחה על השימוש בביטוי ששייך לבנות הגיל שלי. כבר בגיל 40 הבטיחו לי שמהיום הכל שונה, אני אהיה בטוחה יותר, שמה קצוץ יותר, אפסיק לפחד מביקורת ופשוט אעשה מה שבא לי. במקום זה, שנות ה־40 היו השנים הכי קשות שהיו לי בחיים. היה שם את רן, וזה היה מזל, הוא לקח אותי לטיולים בעולם ולהרפתקות וצבע לי את האפור הבלתי פוסק הזה. אבל ברוב הזמן? טיפלתי בילדות קטנות, קניתי 500 קילו של צעצועים סיניים ורודים ביותר מדי כסף, למדתי בייסורים מה היא אחריות (התשובה - לדעת שאת היחידה בכל העולם הזה וגם מעבר לו שתזכור לכבס לה חולצה לבנה לטקס הסיום).

     

    המשכתי לשנוא את עצמי באופן די דומה למה ששנאתי בגיל 17, בהבדל אחד. היו לי כבר הישגים להתנחם בהם, אבל הם היו סתם, מטבעות קשים ונוצצים של אגו.

     

    אני שומעת נשים אחרות מדברות על דברים כמו "קבלה עצמית", "היום אני יודעת מי אני"," דואגת למספר אחת", וזה נשמע לי כל כך כוללני ולא מובן, כמו שם של בושם חדש של ארמני. נגיד שאני איישם את העצה שג.יפית אמרה פעם, עצה שממש אהבתי, "תתייחסי לעצמך כמו הלקוחה הכי חשובה שלך. אני למשל, שולחת לעצמי מדי פעם זר פרחים ושוקולדים כדי להזכיר לי שאני הכי חשובה". ניסיתי את זה השבוע. החלטתי שהבוקר אני לא אעבוד, אקח את עצמי לשוק הפשפשים, אשתה יין לבן בשמש. אחרי חצי שעה של בהייה ברוכל שמכר חנוכיות פיפטיז כעורות וקרושה הרגשתי את המשיכה הפנימית בשרוול שלי. מה אני עושה פה? האם טוב לי? האם זה מה שאני אמורה לעשות?

     

    כשהייתי בת שש בערך, סבתא שלי הזהירה אותי מהחיים. היא אמרה לי שהם מלאי קשיים, שאנשים אחרים הם אכזריים, טבעה שם את הפתגם שאנחנו עד היום צוחקים עליו: "לא לשים על אנשים אחרים, אנשים אחרים זה כלום". מה שהיא לא אמרה זה כמה קשה יהיה לי לנהל את עצמי. לקום כל יום מחדש ולתת לי תוכנית עבודה. יש אנשים שהחלומות שלהם בוערים, הם יודעים מה הם רוצים והם מצליחים להסתער על זה. אצלי החלומות הם צללים מטושטשים, לא ברורים. לשנייה אני מתרגשת, כן, אני אהיה מטפלת זוגית, כן, אני אכתוב יום אחד ספר שיעשה רעש, ורגע אחרי זה עולה שוב הספקנות הרגילה שלי, זה בטח ייגמר בכלום.

     

    "זוכר, איך בגיל 40 חגגת לי את יום ההולדת הראשון שלנו יחד?" אני שואלת את רן. ישבנו בחצר היפהפייה של מלון אמריקן קולוני בירושלים, רן בדיוק הגיש לי שרשרת זהב עם אזמרגד ירוק שהוא עיצב לי במיוחד, ואני הרגשתי שליד הגבר הזה השנה תהיה השנה שבה אני אשתנה סוף־סוף. אחרי עשר שנים, אני כבר לא מעיזה להבטיח הבטחות כאלו ביום ההולדת. נהייתי צינית לגבי עצמי בגיל 50, אחת כזאת שצוחקת על החלומות שלה. מתי בן אדם מפסיק להיות צעיר? כשהאמונה שלו בעצמו נעלמת. זה מה שמפחיד, אמונה זה הכרחי. זה חשוב.

     

    50, זה גיל שבו יודעים כבר למה לצפות. אני יודעת שיום לפני הנסיעה לחו"ל פתאום לא יבוא לי לזוז מהבית. שרגע אחרי שאני אקנה את השמלה היקרה אני אמאס בה ואתחב אותה כמו כדור מסמורטט לאיזה ארון. יודעת שילדים לא באו לעולם הזה כדי לתת אהבה להוריהם, את זאת שצריכה להמשיך לתת להם בלי תנאים ובלי לצפות. יודעת שלפעמים עם בן הזוג יש תקופות של קיפאון שבהן את לא מרגישה הרבה, וצריך לחכות כי עוד שנייה הוא פתאום יגיד לך, "אני שמח שיש לך יום הולדת, את אוצר לאומי, שתדעי", ואת תבערי מרוב אהבה חמה ומאוד נוכחת אליו. אני יודעת שבבנק ביום ראשון תמיד עמוס, שבים כחול וקר אני תמיד ארגיש מאושרת, ויודעת גם שאני איטית. וחששנית, ומתקשה לזוז. אז איפה עובר הגבול בין לדעת מי את ובין לדעוך לתוך "ככה אני" שהוא חצי מוות?

     

    אני נזכרת איך חצי שנה לפני יום הולדת 50, סיגלתי לעצמי שני מנהגים חדשים. התחלתי לקרוא לעצמי "בת 50" בתוך הבית כדי להרגיל את עצמי לאסון הממשמש ובא. ובמקביל, הסתרתי את הגיל שלי כמה שיותר בפני אנשים זרים. אני לא בדיוק משקרת לגבי הגיל שלי, יותר מעמעמת. קוראת לעצמי "בת 40 פלוס", למרות שזה כבר יותר פלוס־פלוס־פלוס. או אומרת למישהי שחוקרת אותי בת כמה אני, "עזבי, זה כל כך גדול שלא בא לי לחשוב על זה".

     

    אני בזה לעצמי כשאני מנסה לטשטש, ועדיין, משהו בי מפחד שיידעו שאני אוטוטו בת 50. אני משוכנעת שעצם הידיעה הזאת יבטל אותי ויהפוך אותי לגמורה, ללא רלוונטית. השיא מגיע כשמישהו בטוויטר יוזם הפעלה חמודה. "מבלי לחשוף את גילכם, כתבו מילה אחת שצעירים לא יבינו". יותר מאלפיים אנשים נענים לזה בשמחה. כותבים "איי־סי־קיו", "קישקשתא", "פושטק". אני, כמובן, מכירה את כל הביטויים. יודעת מה זה ווקמן, היה לי כזה אחד צהוב של סוני ושמעתי בו סינדי לאופר ו’דוראן דוראן’. ובטח שיודעת מה זה אסימון. כשהייתי בת 15 קיבלתי אסימון מגבר בגיל של אבא שלי שנראה כאילו הוא התקלח בשמן של סרדינים. "תתקשרי אליי כשתגדלי", הוא אמר בלחישה פדופילית. אני אפילו לא טורחת לספר את הסיפור הזה לבת שלי. מה הסיכוי שהיא תבין שפעם אם גבר היה רוצה להתחיל איתך הוא היה מעניק לך חפץ משונה מכסף עם חור באמצע ומצפה שתמצאי ברחוב ארון מפלסטיק שכתוב עליו “טלפון ציבורי” כדי לדבר איתו?

     

    היה לי מלא מה לתרום למשחק, רציתי להשתתף, להתפנן על זיכרונות עם חבורת אנשים שהם כמוני, ובכל זאת מנעתי את זה מעצמי ושתקתי. "אל תמשכי אל הגיל שלך תשומת לב", גערה בי אישה פנימית עם שיער חציל קצוץ ועגילי פנינה של מגנוליה שאני כבר מזהה בתור הזהירות שלי, "ברגע שהם יידעו שנולדת בסבנטיז ועוד הספקת לעשן במטוס אל על, הם יתחילו להסתכל עלייך אחרת".

     

    כמובן שזה היה מטומטם, כל מי שנכנס לוויקיפדיה יכול לדעת בת כמה אני, לא שזה מעניין מישהו. ועדיין, אני מבינה עכשיו, הבעיה היא שהתביישתי להיות מי שאני, שניסיתי להיות מישהי אחרת. איזו היפסטרית טבעונית שנולדה ב־1990, שאין לה מושג מי זה בולבול הקבולבול. כל הצרות מתחילות כשבן אדם מתחיל להתבייש בעצמו. כשהוא מונע ממנו את העונג החריף שבלהגיד בול מה שהוא חושב ולהיות בדיוק מי שהוא, ומנסה להתכחש למה שממילא קורה.

     

    החיים שולחים לך כל הזמן הזדמנות לשחק, להיות שובב, האדם העצוב הוא זה שאומר "לא, אני לא אצחק עם אנשים בגילי על דברים שמעניינים אנשים בגילי", או "אני אקום מחר בבוקר ואהפוך את עצמי למפלצת כושר עם שריר רגל אחורית שנראה כאילו השתילו לי שם קופסת טונה כי ככה אני אנצח את הזִּקנה". זה צריך להיות להפך. אני צריכה להסתער בחדווה על גיל 50. בכל פעם בחיים שלי כשלא חששתי להיות בול איפה שאני, קרה משהו נהדר. אולי זו התשובה שחיפשתי כל הזמן, אני לא צריכה להשיג, לא צריכה להתפרסם, לא אמורה לשעוט קדימה עם תוכנית חומש. אני כן אמורה להישאר מישהי שממשיכה לשחק, כי מי שעונה לכדורים שזורקים לו ממשיך להתרגש.

     

    "אני חושב שלזה כל הסיסמאות האלו של גיל 50 מתכוונות", רן אומר. "תהיי מי שאת, תשלימי עם זה, גם אם מי שאת זו שכירה בדם ולא יזמית. מישהי שבורחת מעימותים למרות שיש לה פה שיכול להרוג אותך בכמה מילים. וכן, מישהי שחשוב לה מה אנשים מסביבה חושבים, אבל זה לא רק רע, אף אחד לא אוהב בני אדם כמוך".

     

    אז אני לא אהיה מישל אובמה ואני לא אעניק לאף אחת השראה. מי אמר שאני חייבת לאהוב את עצמי? להרגיש "בטוחה יותר מתמיד", כמו שג'ניפר אניסטון אמרה על גיל 50 או "הכי אישה שהייתי" כמו שניקול קידמן? אני אהיה בדיוק מה שהספקתי להיות עד עכשיו, ולא אתבייש לדקה באנדרטת העצלנות החביבה שמלאו לה יותר מחצי חיים.

     

    ולרגע אחד אני תוהה על מסיבת ההפתעה הזאת עם כל האנשים מהעבר, האם אני מספיק שלמה לשבת עם החברה הכי טובה שלי מכיתה י"א ולא לחשוב על כל מה שלא השגתי. איפה איכזבתי. יודעת שמה שלא יהיה, אני לא אתאכזב ממנה, כי הנה משהו נחמד עליי ששום גיל לא ישנה - אני לא רואה עם העיניים, אלא עם הלב.

     


    פרסום ראשון: 14.07.21 , 20:57