לפני ארבע שנים, כשאמה הלכה לעולמה, החלה גלי מיר־תיבון לפנות את בית הוריה שבקבוצת שילר. "לפנות בית זה לא כמו לארוז, זה תהליך רגשי שדורש זמן", היא מספרת. "אספתי את כל המסמכים, צררתי אותם בשק ניילון ורק כמה חודשים לאחר מכן, ביום כיפור, פרשתי את כולם על השולחן והתחלתי למיין, מה לשמור ומה לזרוק. למזלי, לא הייתי לבד בבית. נועם, בעלי, היה איתי".
למה למזלך?
"בארנק המרופט של אבא שלי, שנפטר לפני ארבעים שנה, היה רישיון לנהיגת טרקטור משנת 56', שהחלטתי לזרוק. בעודי מותחת את הזרוע כדי להשליך אותו לפח, נשר ממנו גזיר עיתון דק, קרוע בשוליים, מקופל לארבע. מודעת אבל על הדסה למפל שפירסמו חברותיה".
השם הדסה למפל העיר בה זיכרון ישן. "בגיל 10, כשדיפדפתי באלבום התמונות, הצבעתי על צילום של נערה ושאלתי את אמא מי זאת. אמא ענתה 'הדסה למפל, היא הייתה פעם חברה של אבא', ובכך הסתיימה השיחה. הדמות שלה נשכחה ממני עד שהוצאתי מהארנק של אבא את התיקייה של תעודת הזהות וממנה נשר דף תכלכל. קראתי: 'שלום לך נתן, זמן רב שלא כתבתי לך... חשבתי שאולי נוכל להתכתב מדי פעם בפעם ולהיזכר בימים ההם, אם היו טובים ואם רעים...'. עברו כמה דקות עד שהמילים חדרו לי לתודעה והבנתי שאני מחזיקה בידי את המכתב האחרון של הדסה לאבא שלי. הוא נכתב ב־18 במאי 48', שבועיים לפני נפילתה בקרב".
לבד בארצות־הברית
זה הסיפור שהוליד את "הדס בקצה הלילה" (עם עובד), ספרה השני, שכמו קודמו, "רשימת האימהות", נשען על אירוע היסטורי ונבע מזיקה אישית שלה להוריה. "בספר הראשון ביקשתי מאמא שלי סליחה ובשני כתבתי על אבא שלי וחבריו, בני דור הפלמ"ח", מגלה מיר־תיבון (59), מרצה לתנ"ך באוניברסיטת בר־אילן ומנהלת המכון למצוינות בהומניסטיקה, ש"מטרתו לגרום לילדים להתעניין בהיסטוריה ובתנ"ך, שהוא הספרות הכי גדולה".
במישור האישי היא רעייתו של אלוף (במיל') נועם תיבון, אם לשני בנים (אמיר, 31, עיתונאי במהדורה האנגלית של הארץ; ואורי, 26, שסיים לימודי רפואה במסגרת העתודה והחל לשרת כרופא צבאי בתותחנים) וסבתא לנכדה.
עד שספרך הראשון יצא לאור כתבת בסתר?
"לא, לא חלמתי על כתיבה. אמנם בנערותי כתבתי יומן ושירים, אבל רציתי להיות מורה. בגיל 15, בתיכון גבעת ברנר, הכרתי את נועם ועשר שנים לאחר מכן התחתנו. אורח החיים שלנו הוכתב על פי תפקידיו הצבאיים. כל שלושה חודשים עברנו למקום אחר, מרמת הגולן לשטחים. סיימתי תואר שני בארגון וניהול החינוך, עבדתי כמורה וכמנהלת בתי ספר, תפקידים תובעניים, ורק בגיל מאוחר – 43 – החלטתי לצאת למסע".
להודו? למצוא את עצמך?
"לא, לא. החלטתי שהגיע זמני לעסוק גם ברבדים הפנימיים שלי, והמסע הזה כלל לימודי היסטוריה באוניברסיטת תל־אביב. את הדוקטורט בחרתי לכתוב על שואת יהודי רומניה, אמא שלי משם, וכשסיימתי אותו, בגיל 52, לא עלה בדעתי שמישהו יזמין אותי לפוסט־דוקטורט. הייתי מציאותית. באיזה מקום בעולם עשויים להתעניין בסולידריות היהודית שהתפרקה? אבל קרה לי נס. הוזמנתי לשנת לימודים ועבודה באוניברסיטת קרנגי שבפיטסבורג, פנסילבניה".
בשל הנסיבות היא מצאה עצמה נוסעת לבד. "בעלי עדיין היה בצבא, רק לפני חמש שנים הוא השתחרר והפך לאיש עסקים, ובני הצעיר אורי בדיוק התגייס. התלבטתי מאוד אם להיענות להזמנה, ובעלי אמר לי 'אין מה להתלבט, את נוסעת, זו הזדמנות של פעם בחיים'. אז עקרתי לפיטסבורג לבד, למרות שלא ידעתי מה עושים בפוסט־דוקטורט, הרי באתי מניהול בית ספר, לא מהאקדמיה".
יכולת לשאול.
"נכון, אבל התביישתי לחשוף את בורותי. רק אחרי חודש אזרתי אומץ ופניתי אל ראש התוכנית למחקר המשך, אישה יהודייה נחמדה. שאלתי אותה מה אני אמורה לעשות, והיא ענתה שרוב האנשים הופכים את הדוקטורט שלהם לספר. כשקראה את אותות המבוכה על פניי היא הציעה לי לוותר על מקומי בתוכנית, ודווקא אז נדלקתי. שאלתי 'אם אכתוב מאמר זה יהיה בסדר?', והיא הינהנה. אז כתבתי מאמר, בעברית ובאנגלית, שפורסם ב'דפים' של לוחמי הגטאות והרגשתי שמילאתי את חובתי. אבל אז התחיל בפנסילבניה חורף קשה שכמוהו לא היה בארצות־הברית במשך שנים רבות. האוניברסיטה נסגרה, הלימודים בוטלו, ואני נתקעתי בדירה לבד. מה אני עושה?"
את שואלת אותי?
"התחלתי לכתוב ספר מחקר ופתאום יצא לי רומן".
"רשימת האימהות", רומן עטור פרסים.
"רומן שמתבסס על הסיפור של אמא שלי שישב לי בראש, באיזושהי מגירה", היא מבהירה. "יש בו חמש אמהות שנאבקות בקור וברעב ובאיום המוות ובכמיהה ליופי ולאהבה, אבל מילת המפתח בשם הספר היא 'רשימה'. היו רשימות הצלה כמו רכבת היתומים שבה יצאו אמא שלי ואחיה אחרי שהוריהם נרצחו, היו רשימות ששלחו יהודים למחנות עבודה בכפייה, שמהם לא חזרו בחיים, והיו גם רשימות למחנות הרעבה. נעלו את היהודים בחדר בלי אוכל ופשוט חיכו למותם. מי הרכיב את הרשימות האלה? הוועד היהודי. ואת מי שלחו למחנות האלה? את מי שלא היה לו כסף לפדות את עצמו, את מי שלא הייתה לו עבודה ואת מי שלא היה מקורב לוועד. לרשימות הוסיפו זקנים וחולים ונשים יחידות, שבעליהן נפטרו מטיפוס או נרצחו ואפילו לא יכלו לקבץ נדבות. ומי מדבר על אובדן הסולידריות?"
אף אחד.
"בדיוק. מעדיפים לדבוק ב'צאן קדושים'. שטויות. כשמכניסים אנשים למצבים בלתי אנושיים אף אחד לא קדוש".
ציפית שרומן הביכורים שלך יזכה בפרס י.ל. גולדברג ובפרס שרת התרבות?
"ממש לא. הופתעתי. ואני מופתעת גם היום, ארבע שנים אחרי צאתו לאור, כשקוראים יוצרים איתי קשר ומעידים שהם מטולטלים ומזועזעים מהספר".
אמא שלך הספיקה לקרוא אותו?
"לצערי לא. שבועיים לפני פטירתה, כשכבר בקושי דיברה, אמרתי לה 'אמא, כתבתי ספר עלייך'. היא נעצה בי מבט נוקב ושאלה 'עליי?'. קיוויתי שהיא תחזיק מעמד עד שהוא ייצא לאור".
מפני שהספר, לדברייך, הוא בקשת סליחה.
"נכון. 'רשימת האימהות' הוא בקשת הסליחה שלי מאמא על שהתביישתי בעובדה שהיא באה מהגולה, שהיא לא צברית. עד היום, כשאני נשאלת לשמה של אימי, אני אומרת 'אראלה' למרות שזה השם שניתן לה בארץ. במקור היא הייתה רלה וכולם קראו לה רלה. אין לי מושג מתי אצליח להפנים עד הסוף את העובדה שאמא שלי משם".
לפני כמעט 60 שנה היא העניקה לך שם צעיר – גלי.
"זה היה צעד מאוד לא רגיל. עד היום אני נשאלת אם באמת קוראים לי גלי – או ששמי המקורי הוא גליה או גלית. אגב, לפני שהספר הראשון יצא לאור החלטתי להוסיף לשמי את שם נעוריי – מיר. למה? מפני שאני לא גלי תיבון היחידה. יש צלמת בשם הזה. לא אחת דואר שמיועד לה מגיע אליי ולהפך. כיוון שהיא גלי תיבון מהבית ואילו אני גלי תיבון מנישואים ויתרתי לה".
הצבר האולטימטיבי
אביה, נתן מיר ("קיבוצניק, חקלאי, פלאח שהתקדם לתפקיד מנהל המפעל האזורי של כותנת הדרום"), נפטר בגיל 52 מהתקף לב. "זה קרה לפני 40 שנה, כשהייתי בטירונות, וגם לגביו אני נושאת חטא של בושה. בקיבוץ היו אבות שנפלו במלחמות, 'מות גיבורים', ומוות מהתקף לב נראה לי לא מספיק מכובד. אולי זו הסיבה שלא חקרתי ולא נברתי בעבר של אבא עד שאמא נפטרה והיה עליי לפנות את ביתם, ואולי זו דרכו של עולם. רוב האנשים מתחילים להתעניין בהיסטוריה המשפחתית שלהם בגיל 50-45, וזה תמיד קורה בשלב שבו מי שיכול לספק את התשובות כבר לא בין החיים. זה איזשהו מנגנון שמוטמע בנו. רק מתוך ה'אין' אנחנו מתחילים להתעניין בחיים של הדורות הקודמים".
וזה רע?
"תלוי את מי שואלים. בעיניי זה דווקא טוב מאוד. זה משאיר מקום לסופרים שיכולים לפרום את הגבולות המדויקים של ההיסטוריה ולהוסיף מהדמיון. זה מה שעשיתי. הדף התכלכל, מכתבה האחרון של הדסה, קרא אליי 'כתבי את הסיפור שלנו' - ויצאתי למשימה. ארבע שנים של תחקיר, נבירה בארכיונים ואין־ספור ראיונות עם אנשים מבוגרים מאוד שלמדו איתה או שהו בחברתה. כשמצאתי את היומן שלה וקראתי בו נפשי נקשרה בנפשה".
הדסה למפל הייתה בת 14 כשהגיעה ארצה עם ילדי טהרן. נערה עקורה שחיפשה קרקע להיאחז בה ורצתה להילחם על עצמאות ישראל בכל מחיר, גם במחיר חייה. "בגיל 15, בתיכון האזורי בגבעת ברנר, היא הכירה את אבא שלי. אחר כך היא עברה הכשרה ביגור ובתקופה הזאת היא כבר כתבה פחות ביומן, לא מדי יום ביומו, ואני משערת שהיו פרטים שהיא צינזרה. היא הייתה נערה נאה, מופנמת, ואבא שלי היה הצבר האולטימטיבי עבור פליטה כמוה שהשתוקקה להשתייך לארץ. הוא ראה אותה בזכות חוכמתה, וזה לא היה דבר מובן מאליו. אנחנו, הצברים, אוהבים עלייה, אבל לא אוהבים את העולים. מבחינה זו שפר עליה מזלה. הבנים קולטים עולות יותר ממה שהבנות קלטו אותן. זו אבחנה סוציולוגית לא נעימה, אבל זו הייתה רוח התקופה. לנשים היה יותר קל".
באיזה מובן?
"הן התחברו בקלות לבני הארץ, גם מתוך הציפייה שהגבר ישדרג את מעמדן. המבוגרים של אותה תקופה קלטו את ילדי השואה באהבה מפני שהם הביאו אליהם משהו מהבית, ניחוח של יידיש, אבל באותה נשימה ניצולות שואה לא נחשבו אז לשידוך מי־יודע־מה. ההורים העדיפו שבניהם יתחתנו עם בנות הארץ, לא עם מישהי שהגיעה משם ומי יודע מה היא עברה. לכן, 'הדס בקצה הלילה' הוא הרבה יותר מסיפור חייה של נערה שאיבדה ונעקרה, זה סיפור של דור שלם וזה המחיר ששילמו כל יושבי הארץ הזאת למלחמה של 'או אנחנו או הם'. זו הייתה רוח התקופה. בספר שני עמים נלחמים על הארץ ושני בחורים נאבקים ביניהם על ליבה של בחורה. האחד הוא פלמ"חניק, בן קיבוץ שאמור לשאת על כתפיו את כל הציפיות של ההתיישבות העובדת, והשני הוא בן יחיד שביקש לחמוק מהעימות הצבאי ונקלע אליו בניגוד לרצונו. ובתווך נמצאת הדסה, שבחרתי לכנות אותה הדס, נערה שנמלטה מאימי השואה בפולין וכל רצונה היה להשתלב בארץ החדשה".
הדסה התגייסה לפלמ"ח, עברה קורס קשרים ושירתה כאלחוטנית בגדוד 73 של חטיבת 7. "היא התעקשה להיות בחזית. ב־30 במאי 1948 הגדוד יצא לתקוף את משטרת לטרון מהגזרה המערבית. חמישה זחל"מים יצאו לקרב שהחל סמוך לחצות והיה אמור להסתיים עם עלות השחר. החבלנים שצורפו לזחל"מים היו אמורים לפרוץ פתח בקיר המצודה כדי לאפשר כניסת כוחות רגליים. הכוח הצליח לפרוץ לחצר המשטרה, אבל המטענים שהניחו החבלנים לא התפוצצו. המ"פ שבזחל"ם של הדסה נהרג והיא שידרה 'אלו הרגעים האחרונים שלנו, כולם פה נהרגו או נפצעו, תמסרו ד"ש לחבר'ה'. היא המשיכה להעביר ידיעות בקשר עד שנהרגה מכדורי הלגיון הירדני. מדינת ישראל הייתה אז בת 16 ימים, והדסה בת 19 ושלושה חודשים".
הייתה לה משפחה?
"מחברה של הדסה שמעתי שאביה נפטר מטיפוס בברית־המועצות, אמה ואחותה הגדולה התגלגלו למחנה עקורים בגרמניה ושלושה חודשים אחרי שהדסה נפלה בקרב הן הגיעו ארצה. אני לא יודעת אם הן הגיעו בעקבות ההודעה של מותה. לא הייתה אז מערכת לטיפול במשפחות שכולות, אולי שלחו להן מברק. אמא שלה עבדה כאחות, הן גרו בדירת חדר בג'בליה וחיו בעוני עד שיצחק שדה, שהתגורר ביפו, שמע על המקרה וסידר להן דירת שני חדרים".
אבא שלך אהב את הדסה?
"הוא הכיר אותה הרבה לפני שהכיר את אימי. לאור העובדה שהמכתב האחרון ממנה נשמר בתיקייה של תעודת הזהות שלו, אני מניחה שהיא נשארה בליבו עד יום מותו".
ומי הגבר השני?
שפת הגוף של מיר־תיבון משתנה באחת. היא מתכווצת וקולה נסדק. "בספר שלי יש ארבע דמויות, הדסה ונתן, ושתי דמויות ספרותיות שמבוססות על עדויות. את הגבר השני, שכיום הוא בן 90 פלוס, אני לא רוצה לחשוף. אלה דיני נפשות. אולי הוא יזהה את עצמו אם יקרא. גם אם לא – עשיתי את שלי".