yed300250
הכי מטוקבקות
    צילום: פריים מתוך הטלוויזיה
    חדשות • 14.07.2021
    לחשוב מחוץ לקופסה
    "קופסה כחולה", yes דוקו, 21:00
    עינב שיף

    הסרט התיעודי "קופסה כחולה" קרוי על שם אחד החפצים הסמליים בהיסטוריה של המדינה: קופת התרומות של קרן קיימת לישראל, שדרכה התבקשו יהודים לבטא את הקשר העמוק שלהם למאבק על הקמת בית לאומי לעם היהודי. כל מטבע שהוכנס לאותה קופסה קנה למעשה מניות רגשיות באירוע מהפכני. אבל כדי שהוא יוכתר כהצלחה מסחררת, היו אחרים ששילמו מחיר - ולא רק בכסף.

     

    מבחינת רוב הציבור היהודי בישראל עדיף לנעול את כל זה בבוידעם של ההדחקה. אלא שהמסמך היפה של הבמאית מיכל ויץ הופך באומץ את הקופסה הכחולה לתיבת פנדורה. המסע שלה בעקבות סבא־רבא, יוסף ויץ, פורם בעדינות ובחוכמה את השתיקה המשפחתית (וכל שכן הלאומית) סביב החלק הפחות מפואר במורשתו הענפה של מי שהיה מנהל מחלקת הקרקעות בקק"ל: רעיון הטרנספר של ערביי ארץ ישראל.

     

    יוסף, שהיה מומחה לחקלאות וגם מחובר לצמרת ההנהגה, פשוט לא ראה אפשרות שבה שני העמים יחיו בשלום על אותה פיסת אדמה. ביומנים שהותיר, שהם לא פחות מאשר מדהימים בכנותם, הוא פירט לא רק את הרציונל ואת המנגנון שאמור לממש את הטרנספר, אלא גם את הייסורים על כך שהמהלך כרוך בעוול מוסרי. ייתכן שגם בגלל זה יוסף הביט בתוצאות מלחמת ששת הימים וראה באופק כיצד הכיבוש בשטחים עלול לסכן את המפעל שעבורו נתן את מיטב שנותיו.

     

    בהשראת המורכבות של גיבור הסרט, מיכל לא ניגשת לפצע הכואב עם מסור. הקריינות שלה, ובעיקר המפגשים עם בני ובנות משפחתה, משקפים רצון אמיתי להוציא את האמת לאור, אבל לא לתת לה להשתלט על הסיפור כולו. באחד הרגעים הכי נוגעים ללב מיכל מתעמתת עם אביה, השדר רמי ויץ. ומה שרואים שם זה נכד שלא רוצה לנפץ את המיתוס של סבא ומנגד אבא שברור כי הוא מאוד רוצה להיות שם בשביל בתו. המתח הזה מטופל ב"קופסה כחולה" באלגנטיות ששומרת הן על הנרטיב הביקורתי וגם על כבודם של המעורבים.

     

    מבעד להמחשה החשובה של 1948 בתור הצלקת שאף פעם לא תגליד אם לא נדבר עליה, ייתכן שהסגנון המחושב והאמפתי של "קופסה כחולה" מציע גישה מרעננת לטיפול בטראומות כאלה: לא שאיפה לסגור חשבון, אלא קידום של פיוס וריפוי. לא למוטט את הקיר בגלל כתם בולט, אלא להכיר בו ולמצוא את הדרך שבה יוכל להתקיים לצד הצבעים היפים סביבו. במקום להתעלם מהעבר, להתמודד איתו. ובקיצור: לחשוב מחוץ לקופסה הכחולה.

     

    בקטנה

    אמש ניתנה לצופים הזדמנות יחסית נדירה להיחשף למנגנון הפאניקה שמאפיין את סיקור הקורונה: פרופ' רן בליצר התארח במהדורה של "רשת" ואמר שאנשים מבוגרים עם מחלות כרוניות לא צריכים צו ממשלתי כדי להבין שעדיף להימנע מאירועים המוניים. בהתחלה, הכיתוב על המסך עוד שמר על הקשר סביר (אם כי לא מדויק, חלילה). אבל נראה שמישהו חשב שהניסוח לא היה מספיק היסטרי, אז הכיתוב התחלף ל"פרופ' בליצר: ממליץ לבני 60 ומעלה להישאר בבית". מזל שבליצר הבחין תוך כדי השידור בכותרת המלחיצה והשגויה, הסביר שזה לא מה שנאמר והבהיר שממש לא בריא להסתגר בבית. חבל שלא הוסיף משהו על האפקט של צפייה בחדשות.

     

     


    פרסום ראשון: 14.07.21 , 23:25
    yed660100