תנועת היד של ביל קוסבי אמרה הכל. בטישירט לבנה, כשהוא מוקף בפמליה קטנה שלא הסתירה את החיוכים, יצא השחקן בן ה־84 משערי הכלא והניף את אצבעותיו בתנועת "וי". מבחינתו, הוא ניצח בענק. אחרי שנתיים בכלא בפנסילבניה, מתוך עשר שנות מאסר שנגזרו עליו, החליט בית המשפט לבטל את עונש המאסר בשל סיבות טכניות - ההליך ששלח אותו לכלא, כך נקבע, לא היה תקין.
מול התמונות האלה ניצבו המומות הנשים אשר באומץ רב תיארו כיצד הוא פגע בהן. מהעדויות עלה דפוס שיטתי ומחריד: קוסבי סימם אותן ואז פגע בהן מינית. בבית המשפט הוא הורשע בסימום ובתקיפה של אנדראה קונסטנד, אבל במרחב הציבורי הוא הפך לסמל של תנועת 'מי־טו'. אדם שבמשך שנים ניצל את כוחו ומעמדו בהוליווד כדי לפגוע בשורה של נשים. האבא האמריקאי האהוב מסדרת הטלוויזיה המפורסמת, התגלה כמפלצת. טורף מיני מהגיהינום. ועכשיו הוא בחוץ.
בראיונות מיוחדים ל־’7 ימים’ מספרות ארבע נשים כיצד קוסבי סימם ואנס אותן, כיצד ניצל אותן ועד כמה הן כועסות על כך שהוא הפך לאדם חופשי. ויקטוריה ולנטינו, ג'ניס בייקר־קיני, ליז לוטה־לובלין וסטייסי פינקרטון, מתארות את חוסר האונים מול ההחלטה לשחרר את קוסבי, אבל ארבעתן מאוחדות במסר אחד - גם אם אין לנו יכולת למנוע את שחרורו, יש לנו את היכולת לעזור ולתמוך בכל אישה שנקלעה או תיקלע למצב שבו אנחנו היינו. ובשבילן צריך לזעוק.
ג'ניס בייקר–קיני / 60 / שנת תקיפה: 1982
במשך שלושה עשורים בייקר־קיני האשימה את עצמה על שהסכימה לקחת את הכדור שביל קוסבי נתן לה באותו ערב ארור. גם כשעוד ועוד נפגעות החלו להיחשף בתקשורת היא המשיכה להאשים רק את עצמה על כך שנאנסה כשהייתה מחוסרת הכרה בביתו. אבל ככל שהעדויות החלו להצטבר, זה הפך בלתי אפשרי עבורה להמשיך להדחיק ולשתוק. לפני חמש שנים בדיוק, בייקר־קיני נעמדה, בגב זקוף מול המראה ואמרה בקול רם – "ביל קוסבי אנס אותי ולא, זה לא קרה באשמתי". רק אז, כשהורידה מעליה את כובד האחריות שסחבה על נפשה שנים, הייתה מוכנה לספר גם לעולם.
"אני כל כך כועסת", אומרת ג'ניס בייקר־קיני השבוע, בראיון ל־’7 ימים’ מביתה בארה"ב. אמנם כבר עברו כמה ימים מאז שביל קוסבי, האיש שאנס אותה, יצא לחופשי בהחלטה שהדהימה את העולם, אבל קיני עדיין נסערת. כשהיא מדברת על השחרור שלו הקול שלה נחנק ונשבר לא פעם. "ידענו שקיימת אפשרות שזה יקרה, לאחר שבית המשפט העליון בפנסילבניה ביטל את הרשעתו. אבל זה היה כל כך מפתיע, הייתי בהלם נורא".
איפה היית כששמעת לראשונה על שחרורו?
"ישבתי על המיטה בחדר השינה שלי. הטלוויזיה הייתה דלוקה ברקע אבל דיברתי בטלפון. לפתע אני מקבלת הודעה מחברה: 'אני כל כך מצטערת שישחררו אותו'. תפסתי את השלט כדי להעביר ל־CNN ופתאום בום. דקה אחרי הפלאפון שלי פשוט התחיל להתפוצץ. עיתונאים, כלי תקשורת מרחבי העולם, חברים, משפחה, שורדות קוסבי. התגובה הראשונה הייתה 'מה לעזאזל קרה פה הרגע?' ואז פשוט כעס עמוק. עכשיו אני פשוט כל כך כועסת. כל כך. זה הבעיר את האדמה מתחת לרגליי".
מה עושים עם הכעס הזה?
"האמת היא שאין דבר שניתן לעשות כרגע חוץ מלסייע לנשים שנפגעו מינית ולהיות מגדלור עבורן. אין לי דרך לשנות את מה שקרה".
מה שקרה - קרה בתחילת שנות ה־80. "עברתי להתגורר ברינו (נבאדה) ולעבוד בקזינו של מלון בסביבות קיץ 1980. הייתי בת 24", היא משחזרת. "התחלתי את דרכי כמלצרית קוקטיילים. רבות מהלהקות שהופיעו הוזמנו למשך שבועיים בכל פעם והיו ישנות במלון. זה לא היה יוצא דופן להכיר את המופיעים, ושהם הכירו את הצוות הקבוע שעבד בהופעות. ביל קוסבי היה מופיע שם רבות. הוא הכיר את כל הצוות. אני זוכרת שהייתה לו אפשרות לשהות במלון בסוויטת פנטהאוז או בבית שבבעלות המלון. קוסבי כנראה בחר להישאר בבית כי שם נאנסתי על ידו במאי 1982.
"הייתי בבית ההוא כמה פעמים לפני אותו לילה, הוזמנתי לשם פעמים רבות למסיבות. זה לא היה יוצא דופן. אז כשחברה אמרה שביל קוסבי הזמין אותה לבית ל’מסיבת פיצה’, לא חשבתי שיש בהצעה הזאת משהו מוזר והסכמתי לפגוש אותה שם. גם לא חשבתי שזה היה מוזר כשהגעתי וחברתי ג'ודי צילצלה בפעמון הקדמי כשהיא מחזיקה קרטון פיצה, למרות שאם זאת מסיבה, אמורים להיות שם הרבה אנשים. כשביל קוסבי פתח את דלת הכניסה, לקח לי כמה דקות להבין שזה רק אני, ג'ודי והוא. מיד חשבתי לעצמי שאני אוכל משולש פיצה, אשתה בירה, אשב קצת ואלך הביתה.
"בשלב מוקדם של הערב, הוא הציע לי כדור שעכשיו אני יודעת שזה קוואליד. (Quaalude, מוכר גם כמתאקואלון ונחשב לסם - ג"ק). לקחתי כדור. יש הרבה דברים מאותו ערב שאני לא זוכרת. הייתי בת 24 וזה קרה לפני כל כך הרבה שנים. זמן קצר אחר כך, הוא אמר לי 'קחי עוד אחד'. לקחתי. באותה תקופה כולם עשו סמים, וגם אני קצת. לא גאה בזה, אבל ככה זה היה בשנות ה־80. ויותר מהכל אני מניחה שחשבתי, 'זה חייב להיות בסדר! ביל קוסבי אמר שזה בסדר אז את יכולה לקחת שניים!' לא עלה בדעתי שהוא נותן לי את זה כדי שאתעלף ואז יאנוס אותי".
מה הדבר הבא שאת זוכרת שקרה?
"שיחקתי שש־בש איתו. אני חושבת שזה היה במטבח או בפינת האוכל. אני זוכרת שאמרתי לו, 'המשחק הזה לא הוגן' והוא שאל 'למה?' ואני אמרתי, 'כי אני כבר לא יכולה לראות את הלוח'. ואז התעלפתי".
נורא.
"במשך שנים לא דיברתי והודיתי שנאנסתי כי הרבה מהבחורות שקוסבי פגע בהן מינית לא ידעו שהוא מסמם אותן. אני פשוט לקחתי. וסירבתי לדבר ולקבל את העובדה שאני לא אשמה שנאנסתי במשך יותר מ־30 ומשהו שנים. חשבתי שאני אחראית. כשנשים התחילו לדבר, בעלי ניסה לשכנע אותי לעשות את זה גם. זה היה לפני חמש־שש שנים כשממש הרבה נשים התחילו לדבר. ואני המשכתי לומר שאני לא כמו שאר הנשים - אני לקחתי את הסמים ממנו, והן להבדיל ממני - לא ידעו שסוממו. אני מאמינה שהרבה נשים שנפגעו מינית או נאנסו מרגישות שרוב האחריות על מה שקרה עליהן. אגב, זה גם המסר שאנחנו מקבלות מהחברה, 'מה עשית שם בכלל, מה חשבת שיקרה?' אז אני אגיד לך מה חשבתי שיקרה, חשבתי שאני אתמסטל טיפה, שיהיה כיף ושאני אלך הביתה בסוף. אבל מה שקרה זה שהתעלפתי ונאנסתי כשהייתי מחוסרת הכרה.
“לא משנה כמה שנים עברו, התבגרתי, השתניתי, התחתנתי, עדיין האשמתי את עצמי על כך שנאנסתי באותו לילה נורא. עברו שנים עד שהבנתי שעל קוסבי האחריות המלאה שנאנסתי באותו לילה. לא משנה מה עשיתי, הוא זה שניצל את המצב שבו הייתי, הוא זה שאמר לי, 'שזה בסדר לקחת שניים מאלה' וידע שאלה כדורים חזקים מספיק שיגרמו לעילפון".
מה את זוכרת מהמשך אותו לילה, אם בכלל?
"התעוררתי לקולות מתישהו אחר כך. כנראה לקולות העזיבה של ג'ודי. אני זוכרת ששכבתי בסלון על הספה כשהרוכסן של הג'ינס פתוח והחולצה פתוחה. קוסבי בא והתיישב לידי על הספה ושאל אם אני מרגישה בסדר. הוא נשען על הספה בזמן שזרועו הייתה סביבי. ואז אני זוכרת שהוא עזר לי לעלות במדרגות לחדר השינה. לא הייתי במצב ללכת הביתה.
“הדבר הבא שאני זוכרת שהתעוררתי בבוקר עירומה במיטה עם ביל קוסבי, שגם היה עירום. בשנייה שהבנתי שאני עירומה, אמרתי לו 'או מיי גאד, אני כל כך מצטערת'. מיד הסברתי לו שיכול להיות שהתעלפתי כי כבר ימים לא ממש אכלתי. חשבתי אז שאני חייבת להוריד שניים־שלושה קילוגרמים והייתי צמה לסירוגין. אני זוכרת שהוא הניח את היד שלו על הבטן שלי ואמר, 'אני מכיר כמה דברים שיכולים לעזור לך עם זה'. חשבתי שהוא יגיד לי, 'מה פתאום, את לא צריכה להוריד במשקל'. אמרתי לעצמי באותו רגע, 'אלוהים, אני עירומה לגמרי, אתה נוגע לי בבטן ורוצה להציע לי אופציות נוספות לירידה במשקל?' ואז הטלפון בדיוק צילצל. בשלב הזה קמתי, התלבשתי ושנייה לפני שרציתי לצאת הוא עצר אותי ליד הדלת, והניח את האצבע על השפתיים במין סימן של 'אל תדברי על מה שקרה פה', ואמר לי, 'אף אחד לא צריך לדעת על מה שקרה בינינו'. עניתי שאין לו מה לדאוג, שלא תיכננתי לספר לאף אחד. ובאמת לא תיכננתי".
בנקודה הזאת בזמן את מבינה שהוא אנס אותך?
"לא. כל מה שחשבתי שהוא בחור נחמד ומצחיק. כשהגענו אליו באותו ערב, הוא עדיין נראה לי הבחור הנחמד והמצחיק הזה. אבל כשהתעוררתי עירומה במיטה לצידו בבוקר, את האמת, הייתי יותר מובכת ומושפלת מכך שהתעלפתי עליו. אז לא הבנתי שנאנסתי. לקח לי 30 שנה להגיד בקול רם, 'ביל קוסבי אנס אותי'".
מה קרה בימים שאחרי האונס? ניסית לשחזר פרטים מאותו לילה?
"האמת שלא. צריך להבין ששנות ה־80 היו שנים משוגעות. יום אחרי הלכתי לעבודה כרגיל, ובזמן שהלכתי עם חברה שעבדה איתי לכיוון החניון, דרך הקזינו, אני שומעת מישהו צועק 'ג'ניס!' מאזור הפוקר, אני מסובבת את הראש ואני רואה את ביל קוסבי משחק פוקר ומנפנף לי עם היד. כל יושבי המקום מיד הסתכלו עליי, במין מבט כזה של 'תראו, היא שכבה איתו'. זה נשמע טיפשי אבל כך בדיוק הרגשתי. החזרתי לו בנפנוף חלש, תפסתי את ידה של חברתי ודרשתי 'תוציאי אותי מפה'. הייתי כל כך מובכת לראות אותו, הרגשתי שכולם מסביבי הבינו בדיוק מה קרה. וזהו, מאז, פשוט המשכתי הלאה, כאילו כל מה שקרה לא קרה מעולם. הרי אחת הטעויות של חיי הייתה לקחת ממנו את הכדורים האלה. וכשאדם עושה טעות שבעיניו היא טעות נוראית, הוא מנסה פשוט לשכוח מזה ולהמשיך הלאה.
כן סיפרתי לכמה אנשים מיד אחרי שזה קרה, והם, כך התברר לי בשלב הרבה יותר מאוחר, בניגוד אליי, כן הבינו מיד שנאנסתי אבל לא אמרו לי. אחותי והחברה הכי טובה שלי סיפרו לי רק בדיעבד שזה הדבר הראשון שהן חשבו שקרה לי. אבל בשנות ה־80 כולם עשו סמים ושתו, ובילו במסיבות כאלה. אם זה היה קורה היום, הייתי בתחנת המשטרה מיד אחרי וכל החברות שלי היו מיד אומרות לי, 'ג'ניס אלוהים את נאנסת!' אבל אלה היו זמנים אחרים לגמרי.
“לא אמרתי שנאנסתי עד לפני חמש שנים. גם אחרי שיצאתי לאור לראשונה עם גלוריה אלרד (עורכת הדין המלווה את רוב הנשים בפרשה - ג"ק), עדיין אמרתי ‘תקיפה מינית’ ולא אונס. לקח לי הרבה זמן לומר את המילה 'אונס'. אני חושבת שזה בגלל הסטיגמה מאחורי המילה הזאת. כאילו אם נאנסתי זה ודאי אומר שאני חלשה, נאיבית ומטומטמת, כי איך זה קרה לי? הרי אני אישה חזקה.
“סירבתי לשמוע. להקשיב. לקרוא עדויות של נפגעות אחרות. אמרתי לבעלי שוב ושוב, 'זו הייתה אשמתי שלקחתי את הכדורים'. ניתקתי את עצמי במשך שנים מהחדשות ומהעיתונים. אבל יום אחד נתקלתי ממש בטעות בכתבה, בתמונה הייתה גלוריה עם ג'ודי הות', שהייתה בת 15 כאשר הוא אנס אותה. הזדעזעתי ולא הצלחתי להפסיק לקרוא. כל מה ששמעתי עד אותה נקודה זה על חוק ההתיישנות, שלא משנה כמה נשים סיפרו על הזוועות זה לא שינה דבר, כי הוא לא יכול להיות מורשע. הבחנתי בדמיון בין המקרים שלנו. ואז הבנתי, באותו רגע, שיכול להיות שמה שקרה לי אז, הוא לא לגמרי באשמתי".
ואז מצאת את עצמך במרכז של דרמה שכל העולם מסתכל עליה.
"זה ביזארי. אף פעם לא תיארתי לעצמי שאני אתראיין בטלוויזיה על אדם שאנס אותי. מי חושב שדבר כזה יקרה לו? 'אני אהיה מפורסמת בגלל שנאנסתי'. אף אחד לא רוצה את זה".
סטייסי פינקרטון / 55 / שנת תקיפה: 1986
את ההודעה על שחרורו של ביל קוסבי, האיש שסימם ואנס אותה, קיבלה סטייסי פינקרטון הרחק מארה”ב. את המדינה היא עזבה כבר בגיל 24, ועברה לאירופה. “רציתי לברוח מהטלוויזיה ששידרה את תוכניותיו, משלטי חוצות, מעיתונים. נמלטתי מהסיכוי שאצטרך לראות את פניו תלויות היכן שהוא. ברחתי הכי רחוק שיכולתי, מחבריי ומשפחתי. לראות את פניו של האנס שלך בטלוויזיה זה לא דבר נעים. הקרבתי כל כך הרבה, זו האמת”.
ואז, לפני שבוע, הגיעה השיחה. “קיבלתי טלפון מחברה, שגם בה קוסבי פגע, היא לא הפסיקה לבכות ובקושי הצליחה להשלים את המשפט ‘שיחררו אותו’. הייתי בהלם גמור. לא הצלחתי להירדם”, סיפרה השבוע בשיחה עם ‘7 ימים’ מביתה בספרד.
את השלכות התקיפה שאירעה במהלך שנות ה־80 היא חווה עד היום. “הלילה הזה שינה את חיי. זה שינה הכל. עזבתי את המדינה, את המשפחה, את החברים, שיניתי מסלול קריירה. הכל. איבדתי כל טיפת אמון שהייתה לי באנשים”.
ועכשיו כשהוא שוב חופשי, את מפחדת?
“אני לא יודעת מה הוא יכול לעשות לנו עכשיו כשהוא בחוץ. זה מפחיד. אנחנו מאוד מודאגות. ביל קוסבי הוא טורף מיני שימשיך להיות כזה עד שימות. אף אחת לא בטוחה כשביל קוסבי מסתובב בחוץ. עדיין יש לו את הכסף לעשות איתו מה שהוא רוצה. לנסות להשתיק אותנו בכל מיני דרכים, להתנכל לנו. הוא לא חף מפשע, ולעולם לא יהיה. הוא משוחרר, אבל רק מטעמים טכניים, וזה לא ייאמן שדבר כזה יכול לקרות. אני יודעת מה הוא עשה לי, אני מאמינה גם לכל הנשים האחרות. וזה מבהיל ומפחיד לדעת שהוא בחוץ. כשלמישהו יש כל כך הרבה כסף, הוא ינסה לעשות הכל כדי להמשיך את השקר שלו. זה נראה כאילו לאנשים בעלי כוח וכסף יש מערכת משפט נפרדת. הכל נזרק מחוץ לחלון. הכל אבוד.
“כל כולו שקר. הוא הרשע בהתגלמותו. רשע טהור. כל השנים הייתי בטוחה שהתעלפתי בגלל שהמוח שלי הגן עליי מפני מה שהוא עשה לי, לא ידעתי שהוא סימם אותי”.
הכל התחיל לפני 35 שנה, כשפינקרטון, אז בת 20, עבדה במשרה מלאה כדיילת של אמריקן איירליינס ודוגמנית. “פגשתי אותו במטוס, עבדתי במחלקה הראשונה. היה זמן לשוחח כי היו מעט נוסעים. הוא אמר שהוא יכול לעזור לי קצת עם העבודה. הוא לקח את המספר שלי, אמר שיעזור לי למצוא עבודות דוגמנות - ואחרי כמה ימים התקשר להזמין אותי כדי לדבר על הקריירה שלי. אמרתי לעצמי, למה לא? זה ביל קוסבי. אחרי זמן מה, הוא הזמין אותי לארוחת ערב בבר פופולרי כדי לדבר על עבודה. אבל הייתי בדיוק אחרי תאונת דרכים, הודיתי ואמרתי לו שבגלל זה לא אצליח להגיע. אבל קוסבי התעקש ואמר לי, ‘את עדיין צריכה לאכול’”.
בדיעבד, באותו לילה אביבי בשיקגו, כל הנורות האדומות נדלקו. “הוא אמר לי לשמור בסוד על הפגישה שלנו, לא לדבר עם אף אחד. חשבתי שזה קשור לענייני פרטיות שלו בגלל שהוא מפורסם. אבל אז כשהגעתי למקום שקבענו, אחד מעובדיו צילצל כדי להגיד לי שהתוכניות השתנו ולימוזינה באה לאסוף אותי. בסוף, אכלנו ארוחת ערב במסעדה איטלקית עם עוד שישה אורחים. כל הערב ישבתי לידו”.
פינקרטון מאמינה שסוממה באותו לילה, אבל היא לא יכולה לדעת איך ומתי.
“בשלב מסוים, כשכמה מעריצות הגיעו לבקש מקוסבי חתימות הלכתי לשירותים, ואני לא זוכרת כמה זמן נשארתי שם. כשחזרתי התחלתי להרגיש מבולבלת ומסוחררת, וכל האורחים האחרים עזבו. בשלב הבא אני זוכרת שלקחו אותי בלימוזינה עם דלתות נעולות לבית מלון. קוסבי עוד לא היה שם. חשבתי שהמסיבה נמשכת פה. שאלתי בדלפק הקבלה של המלון איפה המסיבה של ביל קוסבי. הם סימנו לי לקחת את המעלית ולפנות שמאלה. בקושי הגעתי. ציפיתי שיהיו שם עוד אנשים ושזה לא יהיה חדר השינה שלו עם המזוודות שלו בפינה ובקבוק שמפניה. איש לא היה שם.
“אחרי זמן מה הוא נכנס לחדר. הוא מזג לי משקה ואמר שיש לו מתנה בשבילי, סווטשירט פילדלפיה גדול מדי חתום על ידי אגדת הכדורסל לארי בירד. הוא רצה שאלבש אותו מיד. אבל אמרתי, ‘לא, זה מאוחר ואני רוצה לחזור הביתה לחבר שלי’. לא רציתי לפגוע בו - הוא לא נגע בי ולא פלירטט איתי - אבל הוא לא קיבל ‘לא’ כתשובה. הוא התעקש שאמדוד. נכנסתי לשירותים והרגשתי שאני עוד שנייה מתעלפת או מקיאה. חשבתי שאם אני פשוט אלבש את הסווטשירט, אז אוכל לעזוב. פתחתי את דלת האמבטיה והראיתי לו שזה מגיע לי עד הברכיים. תפסתי את התיק שלי כדי ללכת, אבל הוא תפס אותי, נישק אותי וניסיתי להדוף אותו. אמרתי לו ‘לא!’ אבל הוא דחף אותי על המיטה וכפה את עצמו עליי. הפנים שלו היו שני סנטימטרים משלי ואז התעלפתי”.
מחריד.
“זמן רב לאחר האונס סבלתי מבעיות בריאותיות קשות. הייתי מאושפזת מספר פעמים בגלל שלל הקאות בלתי מוסברות, כמעט איבדתי את עבודתי. לקח לי שנים לחזור לדגמן. עד היום, שנים אחרי, לפעמים אני סובלת מרעידות בלתי נשלטות בכל פעם שאני מספרת מה קרה. אבל לדבר על זה עוזר לי”.
ליז לוטה–לובלין / 54 / שנת תקיפה: 1989
לוטה־לובלין, דוגמנית לשעבר ומורה, פגשה לראשונה את ביל קוסבי כשהייתה בת 22, באודישן שנערך בסוויטה במלון בלאס־וגאס. נלהבת ומלאת שאיפות, היא הייתה בטוחה שהערב הזה והאיש הזה יקפיצו לה את קריירת הדוגמנות והמשחק. אבל לקוסבי היו תוכניות אחרות בשבילה.
"סוכנות הדוגמניות שלי שלחה אותי לאודישנים", סיפרה ל־’7 ימים’ השבוע, "כשנפתחה דלת הסוויטה וראיתי את קוסבי, הופתעתי, אמרתי לעצמי 'וואו, איזה רגע מיוחד. אולי אשתתף בסרט שלו'. דיברנו, והוא היה מקסים ונחמד. הוא שאל אותי לאן אני רוצה שהקריירה שלי תגיע, כמה רחוק אני רוצה להגיע, האם אני רוצה לשחק ואם שיחקתי בעבר.
הוא צילם אותי ואמר שישלח את התמונות לסוכנות טובה יותר בעיניו. ואז הוא ביקש ממני לעמוד ולעשות אימפרוביזציה. הסברתי לו שאני לא מבינה אפילו מה זה אומר כי מעולם לא שיחקתי. לא הצלחתי להבין מה הוא רוצה שאעשה. הוא התחיל להסביר לי מה הוא רוצה ואיך. ואז לפתע הוא ניגש לבר ומזג שוט, והביא לי אותו. הוא אמר לי, 'הנה, קחי את זה, זה יעזור למחשבות שלך לזרום יותר בקלות וירגיע אותך'. אמרתי לו שאני לא שותה אלכוהול, והוא אמר, 'אוקיי, אבל זה ירגיע אותך'. סמכתי עליו כי אז בתקופה ההיא, כולם תפסו אותו כאבא של אמריקה, אז שתיתי. והמשכתי לעמוד שם מולו בלי באמת להבין מה אני צריכה לעשות.
“הוא המשיך להסביר לי משהו על משחק, ושוב ניגש לבר כדי למזוג לי שוט נוסף ואמר 'הנה, שתי עוד אחד'. שתיתי. התיישבתי והוא המשיך לדבר ולהסביר מה הוא מצפה שאעשה.
“די מהר הראש שלי התחיל להסתחרר, ולא הצלחתי להבין מה הוא אומר, המשפטים שלו הפכו לא ברורים עבורי. אני בטוחה שהאלכוהול גרם לזה. הוא ביקש שאתיישב בין רגליו. התיישבתי על קצה השולחן בין רגליו, והוא החל להישען עליי וללטף את שערי, והמשיך לדבר על משחק ועל איך צריך להירגע. הרגשתי מוזר ולא הבנתי איך כל הסיטואציה קשורה למשחק. לא הבנתי מה קורה. כל מה שהצלחתי לעשות זה לדבר לעצמי בראשי. ואז אני חושבת שהתעלפתי לזמן מה".
מה הדבר הבא שאת זוכרת?
“אני הולכת ברחבי הסוויטה לכיוון חדר השינה. אני זוכרת איך המסדרון הזה נראה, אני זוכרת את צבע הקירות, זוכרת שאמרתי לעצמי, 'לא ידעתי שבסוויטה יש כל כך הרבה חדרי שינה'. אני זוכרת שלא הרגשתי את כפות רגליי, זאת הייתה הליכה מעופפת כזו. זה לא הרגיש כאילו אני מזיזה את גופי בעצמי. וזהו. זה כל מה שאני זוכרת. מהרגע הזה זיכרוני נמחק לחלוטין. התעוררתי בבית, בלי לדעת איך הגעתי. אמי הייתה מחוץ לעיר וכשהיא חזרה המכונית שלי חנתה בחניה שלה, מה שאני מעולם לא יכולתי לעשות כי זו החניה שלה. בשלב הזה הייתי עדיין תשושה ולא יציבה, הרגשתי כאילו עברו יומיים. כשאמי שאלה אותי איך הלך באודישן, סיפרתי לה כל מה שקרה ושהרגשתי רע בגלל האלכוהול. אמרתי, 'אלוהים, מה עשיתי? הבכתי את עצמי בפני ביל קוסבי. הוא כנראה לעולם לא יתקשר אליי'".
מה אמא שלך אמרה? לא עברה בראשה המחשבה שייתכן שהוא אנס אותך?
"לא, ממש לא, זה הרי ביל קוסבי. אין סיכוי. היא הייתה בטוחה שבגלל שאני לא שותה אלכוהול ושתיתי לא החזקתי מעמד. השנה הייתה 1989, ולא שמעת על סלבריטאים שאונסים נשים כל הזמן. זה היה ביל קוסבי שרצה לעזור לכולם, קוסבי שהיה משכנע ילדים ללמוד בקולג'".
הוא דיבר איתך אחרי מה שקרה?
"כן. נשארנו בקשר. לא ידעתי שהוא אנס אותי עד 2014 בעצם. הוא סימם אותי כל כך חזק שלא היה לי שום זיכרון. לא היה לי מושג. היינו חברים שנים. חשבתי שהוא אדם נהדר. כשהוא היה מגיע לווגאס להופיע בהילטון הוא היה מזמין אותי ואת משפחתי להופעות. הוא היה מזמין אותנו לעלות אליו לסוויטה אחרי. אבל מעולם, מאז אותו מקרה בסוויטה לא הייתי איתו לבד. אני חושבת שתת־המודע שלי לא איפשר לי להיות איתו לבד. אין לי הסבר אחר".
דיברתם אי פעם על הלילה ההוא?
"לא. כשהוא התקשר אליי בפעם הראשונה אחרי מה שקרה, הייתי כל כך מאושרת שלמרות התנהגותי, שחשבתי לחלוטין שהייתה באשמתי, הוא יצר איתי קשר שוב. לכן לא העזתי להעלות את זה שוב. העניין הוא שהוא רצה להתקרב אליי ואל משפחתי כל כך כדי שאם אי פעם אתלונן הוא יוכל לטעון שהוא היה כזה נהדר איתי ועם המשפחה שלי.
“ביל קוסבי הוא אדם ערמומי, חכם, פסיכופת ואנס סדרתי".
המפנה התרחש כשאישה בשם ג'ניס דיקנסון החליטה לדבר, ולספר בדיוק מה ביל קוסבי עשה לה. ליז, שתמונות שלה ושל קוסבי היו תלויות ברחבי הבית וגם בעלה הכיר את הקשר בינה לבין השחקן המפורסם מהטלוויזיה, הבינה שאי־אפשר להמשיך ככה.
"העניין הוא שחלקים מהסיפור שלה היו מאוד דומים גם לסיפור שלי, למרות שאין לי זיכרון של עצמי נאנסת", היא מספרת השבוע, "כשבעלי שמע את הסיפור, הוא הבין מה קרה גם לי כשהתעלפתי. הוא צילצל אליי מיד לעבודה, וביקש שאצפה בסרטון שבו דיקנסון מתראיינת. צפיתי. וגם אני מיד הבנתי. לא אמרתי דבר. סיימתי לעבוד באותו יום וחזרתי הביתה. בעלי המשיך לחכות שאדבר איתו על זה אבל שתקתי. ביום שאחרי הוא שאל אותי אם אני מתכוונת לדבר איתו על מה שראיתי. ואמרתי לו שאני לא יודעת מה לומר, 'זו הפעם הראשונה שאני מבינה שנאנסתי'. כשסיפרתי לאמא שלי היא לא הפסיקה לצרוח דקות ארוכות בטלפון. היה לי מאוד קשה להתמודד עם זה. שקעתי בדיכאון עמוק".
התלוננת במשטרה?
"חברה שיכנעה אותי. היא אמרה לי שלמרות שחלפו יותר מ־25 שנה אני חייבת לעשות את זה. הבלש אמר לי שהם אפילו לא ידברו איתו ושאין מה לעשות בגלל שחוק ההתיישנות היה אז ארבע שנים. זה היה פשוט מגוחך. 'סליחה גברת, זה מאוחר מדי בשבילך'. המשכתי לשקוע בעצבות ובדיכאון. בעלי צפה בי רק שוקעת יותר ויותר מיום ליום. אחרי שהיינו במשטרה הבנו יחד שאנחנו חייבים לעשות משהו בנוגע לחוק ההתיישנות. התחלנו לבדוק איך משנים חוקים ויחד עם עורכת הדין גלוריה אלרד הצלחנו. שינינו את החוק בשנת 2015 מארבע שנים ל־20 שנה בחוק ההתיישנות".
עשיתם דבר גדול.
"בכל ראיון שנתתי בחיי, כולל בראיון הזה איתך, יש לי מטרה אחת. להבהיר לנשים שנפגעו מינית שיש מה לעשות. יש אנשים שיתמכו ויאמינו להן. וייתכן שאתן תצטרכו לעבור דרך אנשים רעים ותרבות אונס נוראית, אבל יש אנשים שיאמינו לכן. אנשים טובים".
מעודדת מההישגים שהשיגה במהלך המאבק שלה, ליז הצליחה להתגבר גם על המכה שקיבלו היא ויתר הקורבנות עם שחרורו של קוסבי והפיכתו לאדם חופשי.
"השחרור של קוסבי נוראי. אבל הוא מעולם לא יהיה יותר האבא של אמריקה", היא אומרת. "אף אחד לא ירצה שקוסבי יתארח במלון שלו, במסעדה, בבר, יופיע אצלו, להיראות לצידו, הרי הוא לא יכול ללכת ברחוב מבלי שמישהו יירק עליו. הוא משוחרר עד סוף חייו, אבל אין לי מה לעשות עם זה. ואם אני אמשיך להתעסק בזה זה יהרוס את חיי הטובים. אני יכולה לשלוט במה שאני יכולה לעשות.
“ביל קוסבי היה חבר שלי. היה חבר של המשפחה שלי, גם אחרי שאנס אותי. כל הקשר, השיחות, הזמן שהוא ביזבז עליי - זה היה בגידה. ראיתי אותו כאבא. אבא שלי היה איש נהדר ומדהים והייתי בטוחה שביל קוסבי הוא דמות אבהית מדהימה עבורי גם. סמכתי עליו בגלל התדמית הזאת שהוא דאג לטפח כל השנים. ב־2014 לא רק שהבנתי שהוא אנס אותי, אלא הבנתי איזו בגידה אני ומשפחתי עברנו. זה הרס אותי.
“ביל קוסבי אנס אותי. אם בחור אנונימי מהרחוב היה אונס אותי אף אחד לא היה מתעניין. אז יש לי את הכוח לעזור ולשנות".
ויקטוריה ולנטינו / 79 / שנת תקיפה: 1969
סיפור חייה של ויקטוריה ולנטינו הוא רצף של טרגדיות. היא נאנסה על ידי שני גברים אחרים לפני שנאנסה על ידי ביל קוסבי. היא איבדה את בנה הקטן בנסיבות טרגיות. היא שקעה בדיכאון קשה בזמן שנאלצה לעבוד כשפנפנת פלייבוי. היא נותרה שבורה ומושפלת אל מול הכוכב ההוליוודי המקושר וידעה שגם אם תתלונן במשטרה – אף אחד לא יאמין.
בנובמבר 2014, יותר מ־30 שנה אחרי אותו לילה, היא מצאה את הכוחות לספר את הסיפור שלה. ולנטינו הייתה האישה ה־17 במספר שחשפה בראיון שהעניקה ל’וושינגטון פוסט’ שביל קוסבי סימם ואנס אותה בביתו בהוליווד כשהייתה בת 25 בלבד.
"פגשתי את ביל קוסבי לראשונה ב־1969, שלושה שבועות אחרי שבני בן השש נפטר", שיחזרה השבוע בשיחה עם ‘7 ימים’. "ראיתי את גופתו הקטנה בתחתית הבריכה שבה טבע. צפיתי מבוהלת במאמצי ההחייאה שכשלו. באותו יום גם הנשמה שלי נלקחה ממני. חיי נגמרו ושפיותי אבדה.
“ביל קוסבי היה הגבר השלישי והאחרון שאנס אותי בחיי. הייתי מאוד נאיבית ושבורה באותה תקופה למרות שאולי על פני השטח נראיתי מתוחכמת. למדתי משחק ותמיד רציתי להיות שחקנית בברודווי. אבל נסיבות החיים הובילו אותי למקומות אחרים.
“בשנה שבה פגשתי את ביל קוסבי לראשונה עבדתי כשפנפנת פלייבוי במועדון בהוליווד, ואלה לא היו חיים בריאים. הייתי מדוכאת כל הזמן, בכיתי הרבה על בני, ושנאתי את העבודה שלי. היו מחלקים לנו כל לילה כדורים להרזיה, כדי שנצליח לעבוד שעות ארוכות ונוריד במשקל כדי שכל התלבושות יתאימו לנו. הייתי במצב נפשי נוראי וחשבתי שמשהו בי תקול. החיים שלי היו גמורים.
“כשלושה שבועות אחרי, חברה התחננה בפניי שאצא לאכול איתה במסעדה מוכרת בעיר. הייתי נורא מדוכאת באותו יום ולא הפסקתי לבכות. גם היא הייתה שחקנית. אין לי מושג למה הסכמתי. ישבתי שם מייבבת אל תוך המרק שהזמנתי. ואז לפתע ניגש אלינו גבר, זה היה ביל קוסבי. הוא התחיל לדבר עם חברה שלי, בעלת העיניים הכחולות והמהפנטות. אני זוכרת שאפילו לא הרמתי את הראש מקערת המרק, לא הייתי במצב רוח להיות מנומסת או חברותית.
“היינו שחקניות, שחקניות שמנסות לפרוץ, ובהוליווד זה לא כמה אתה מוכשר אלא כמה אתה מקושר. וקוסבי היה מאוד מקושר וזה החמיא מאוד שהוא מעוניין בחברתנו.
“הוא ניסה להיות מצחיק ונחמד והוא פלירטט כל הזמן עם חברתי. התעלמתי ממנו כי לא מצאתי אותו מושך או מצחיק ולא רציתי להיות שם. הייתי מדוכאת. וכנראה בגלל שלא הייתי חברותית ושמחה כפי שהוא רצה שאהיה, ולא צחקתי מהבדיחות שלו, כי למען האמת הן לא היו מצחיקות, הוא הניח כדור ליד כוס היין שלי וליד כוס היין של חברה שלי. ואז אמר לי, 'קחי את זה, זה יגרום לך להרגיש טוב יותר, ולכולנו להרגיש טוב יותר'. הוא נתן לי להבין שאני הורסת את הערב עם הדיכאון שלי. הנחתי שזה כדור הרזיה, אותו כדור שמחלקים בכל מועדוני הלילה, בסטים של סרטים, כל הבמאים, המפיקים והמנהלים חילקו אותו. כדור שגרם לתחושה ולאנרגיות טובות".
נשמע שהיו לך סיבות טובות והגיוניות לחשוב ככה.
“לפחות לויקטוריה בת ה־25 היו. אז לקחתי. אחרי כמה רגעים, הוא הוציא כדור נוסף והניח אותו ישירות בפי, וגם בשלה. ועשה כאילו הוא לוקח גם. הוא כיסה את פיו עם ידו כאילו הוא משתתף בחגיגה. אבל כמובן שלא.
“זמן קצר אחר כך הראש של שתינו התחיל להסתובב ברמה שלא הצלחנו להחזיק אותו. אמרתי שאני רוצה לחזור הביתה, ואז הוא אמר 'בטח' ונסענו. אבל במקום לפנות ימינה לכיוון הבית שבו אני גרה הוא פנה שמאלה להוליווד הילס עד שהוא נעצר ליד ביתו. הוציא אחת־אחת מהרכב, כי בשלב הזה לא הצלחנו ללכת באופן עצמאי. הוא אמר שהוא רוצה להראות לנו את המשרד שלו. עלינו לקומה השנייה לחדר קטן שהתברר כמובן לא כמשרד.
“אני זוכרת שחברתי התיישבה על כיסא ושנייה אחרי פשוט התעלפה. אני המשכתי לשבת וכנראה נרדמתי זמן קצר אחרי.
“הדבר הבא שאני זוכרת הוא שאני מתעוררת לדממה. כשאני מיישירה מבט אני רואה את ביל קוסבי בוהה בגופה של חברתי ששוכבת מעולפת על הרצפה. זה היה ברור שעוד כמה רגעים הוא מתכנן לעשות איתה סקס. אני זוכרת בבירור את המבט שלו, כמו נץ שמסתכל על עכבר קטן. ניסיתי להתרומם, לנופף בידיים, ניסיתי לדבר אבל לא הצלחתי אז פשוט השמעתי קולות מוזרים. בהתחלה הוא התעלם ממני עד שכנראה נורא הכעסתי אותו. ראיתי את הכעס בעיניו. הוא ניגש אליי. בשלב הבא עמדתי על הברכיים והוא ישב על כיסא ופתח את הרוכסן. דחף את ראשי לעבר מפשעתו. לאחר מכן הוא הפך אותי. זה היה סיוט.
"כשהוא סיים איתי הוא קם והלך מחוץ לחדר. וממש רגע לפני שהוא סגר את הדלת אמרתי לו, 'איך אנחנו אמורות לחזור הביתה עכשיו?' והוא אפילו לא הסתכל עליי, אלא על הטלפון על השולחן ואמר, 'תזמיני מונית'. הוא טרק את הדלת ועזב.
“העניין הוא שבתקופה הזאת, ושנים אחרי, לא קראתי למה שקרה אונס. קראתי לזה ניצול. עשיתי מה שהייתי צריכה לעשות כדי לשרוד".
מה הכוונה?
"לא נלחמתי בו. גם הייתי מסוממת מדי. זה היה הקש ששבר את גב הגמל מבחינתי. הוא ידע שאיבדתי את בני לפני כמה שבועות והוא ניצל את זה. ובימים שחלפו מאז רק רציתי למות. ביל קוסבי השמיד אותי. הסתובבתי בעולם כמשוגעת. ברחתי מלוס־אנג'לס זמן קצר אחרי כי הרגשתי שכדי לשרוד אני חייבת לברוח ולנסות לאסוף את השברים של מה שנשאר ממני".
התלוננת במשטרה?
"לא. באותם ימים הקורבן תמיד היה אשם".
מתי החלטת שאת רוצה לחשוף בפני העולם את הסיפור?
"מעולם לא חשבתי שאני אעשה את זה".
למה?
"רק רציתי לדחוק את האירוע הטראומטי הזה מהמודע. רציתי למחוק את זה מהזיכרון שלי לנצח. לא רציתי לצפות בו בטלוויזיה, לא נתתי לבנותיי לצפות בתוכניות שלו, ומעולם לא סיפרתי לאף אחד על הפרטים המלוכלכים של מה שאירע. הבנות שלי ידעו שקרה משהו רע אבל הן לא ידעו שנאנסתי. ב־22 לנובמבר 2014 יצאתי לאור וסיפרתי לעולם על מה שקרה לי עם קוסבי. זה קרה בגלל שנתקלתי בכתבה עם ברברה באומן שסיפרה ל’וושינגטון פוסט’ שנאנסה על ידי ביל קוסבי ושאף אחד לא האמין לה במשך 35 שנה. וזה כל כך הכעיס אותי. יש כאן אישה שאף אחד לא מאמין לה שנאנסה במשך 35 שנה!
“יצרתי קשר עם ה’וושינגטון פוסט’ שפירסם את הסיפור שלי לצד סיפורים של נשים נוספות שהחליטו להיחשף. וזה היה משחרר, פתאום הרגשתי מועצמת, משוחררת, הרגשתי מחוברת לנשים הנוספות במין אחוות אחיות.
“סוף־סוף הקשיבו לנו, התעניינו בנו, זה נתן לנו כוח, ולנשים נוספות את הכוח להגיד 'מי־טו'. זאת הנקודה שבה העולם התחיל להבין שנשים שנאנסו אינן במיעוט. ברגע שניתנה לנו האפשרות לדבר והרגשנו שמעודדים אותנו לדבר הפקק נפרץ, ונשים ברחבי העולם הבינו שנשים שעברו אונס הן הרוב ובטח שלא המיעוט. השאלה הנכונה היא לא האם נאנסת בחייך, אלא מתי את הולכת להיאנס וכמה פעמים ואיך תשרדי ואיך תתמודדי עם הכאב והרס הנשמה שלך.
“ופתאום הוא משוחרר. וכל הרקורד שלו כעבריין מין נמחק, מושמד. כל העדויות שלנו, הכל. הוא מתהלך ברחובות, חופשי לגמרי, מוכן לבצע את העבירה הבאה ואני בטוחה שהוא ימשיך לפגוע בנשים נוספות בגלל שהוא לא יכול להיות מועמד לדין יותר על אותם פשעים. עכשיו הוא יודע שהוא יכול לעשות מה שהוא רוצה".
התעמתת איתו?
"לא באופן אישי. ראיתי אותו, אני יודעת שהוא ראה אותי בבית המשפט. אבל אין טעם להתעמת איתו, הרי אין לו מודעות. זה רק יפגע בי וזה יהיה חסר משמעות עבורו והוא כנראה גם ימצא בזה הנאה סדיסטית".
