תקלות מכוונות עוזרות לי להתמודד עם האובדן. אני כל הזמן מסתובבת עם הרב־קו שלי והרב־קו של ארי בארנק. יש בזה משהו מעיק כי בכל פעם שאני עולה לאוטובוס אני משתמשת בטעות ברב־קו שלו וזה עושה לי error באדום. לא מזמן חברה שאלה אותי למה אני לא תולה את הכרטיס על קיר בחדר במקום שהוא יתבלבל לי בארנק, והתשובה היא שהתקלה הזאת שנוצרת מהשימוש ברב־קו יושבת לי יותר נכון עם איך שאני מרגישה. אני מייצרת לעצמי תקלה עם הרב־קו, כפי שאני מתעוררת בבוקר ושואלת את עצמי, "למה הוא לא היה בארוחת שישי אתמול?" או "למה הוא לא מתקשר אליי?" אלה טעויות קטנות של המוח כדי לא לחשוב שזה באמת קרה.
כשבמשפחה לא מסכימים על משהו, בגלל הנפיצות של המוות, הולכים עם מי שמרגיש את הרגש הכי חזק. יש הרבה עניינים שאנחנו לא מסכימים עליהם, אבל מסרבים להפוך אותם לריב. נגיד החדר שלו - להשאיר הכל אותו דבר או לשנות? תרומת איברים, כן או לא? הרבה שאלות שנדרשנו אליהן בזמן נורא קצר ולא תמיד הסכמנו לגביהן. וזה ככה גם עכשיו, נהיינו הרבה יותר תומכים. בצילומים שאבא שלי עשה לפני שנה לסרט שלנו עברנו לגור יחד איתו בסט הצילומים בבאר־שבע. קמנו איתו בארבע בבוקר כל יום ועשינו מה שצריך כדי שיהיה לו פחות קשה, כדי שלא יאכל לבד ארוחת צהריים.
אפשר להתמודד עם האובדן דרך יצירה. התחלתי לכתוב את הסרט שלי, שעוסק בהתמודדות של אחות שכולה. בסוף השנה היינו צריכים לעמוד על במה ולהציג את הסרט. רק עליתי ואמרתי "נער בן 17" והתמוטטתי בבכי. יש בו סצנה שמתרחשת בשבעה, שבה הגיבורה מסתגרת בחדר של אחיה ומתחילה ללבוש על עצמה המון־המון בגדים שלו כמו בבולמוס אכילה עד שהיא נהיית ענקית מרוב בגדים. ועכשיו, כשאני ניגשת לביים אותה, פתאום אני צריכה להחליט איזה פוסטרים יש על הקירות של הילד הזה ואיזה בגדים לבש ומי הבחורה שמשחקת את דמותי.
הנוכחות שלו מלווה כל הזמן. בשבעה הייתי נורא מוטרדת מהשאלה האם אני צריכה לחשוב על ארי כל הזמן, כדי לא לשכוח. רשף לוי, גם הוא אח שכול, הגיע לשבעה ואמר לי משהו שבאמת מלווה אותי עד היום. שאלתי אותו את השאלה הזאת, והוא ענה לי שעוד 40 שנה אני אשב באוטו בלילה לבדי וארי פתאום יישב לידי ויגביר לי את הרדיו. כלומר הנוכחות שלו כל כך תלווה אותי כל החיים שאין לי מה לשכנע את עצמי שיש לי שליטה על זה. זה ניחם אותי, נתן לי את האפשרות לשחרר.
כבר אין לי בעיה להגיד שאבא שלי במאי אם מישהו שואל. תמיד מאוד חששתי שיגידו שקיבלתי דברים מסוימים כי אני הבת של אבא שלי והיה צריך לאיים עליי בעינויים כדי שאגיד את שמו בשיחה. הייתי אומרת שקוראים לו אבי ושהוא מתעסק בקולנוע אבל לא אומרת את השם המפורש. ואז לפני שנתיים הגשתי את הסרט שאני כותבת בהגשה אנונימית וכשזכיתי במענק סוף־סוף השתחרר אצלי איזה משהו, הרגשתי שהוכחתי לעצמי שאני יכולה לקבל את ה"כן" שחיכיתי לו.
אני תוהה למה אנשים רוצים להיות מפורסמים. כל המפורסמים רק מספרים איך הם מרגישים מבודדים יותר ככל שהם מתפרסמים. כמובן שזה נחמד שאת לא משלמת על שיעורי פילאטיס ועל בגדים לפרמיירות, אם יש לך הרבה עוקבים באינסטגרם. אני בינתיים לא משחקת את המשחק הזה. זה לא משהו שאני חושבת עליו או גדלתי לחשוב עליו. זה היה טעם לוואי ליצירה. גדלתי בתוך פרסום מסוים, אבא שלי איש של אחורי הקלעים לכאורה אבל יודעים מי זה וכותבים עליו וגם כשגדלים ככה, לא ממש מרגישים שיש הבדל בין להיות מפורסם ללא מפורסם.
אבל אסי כהן זה משהו אחר. כשהייתי בת 11 נסענו לבולגריה לסט של 'זוהי סדום'. לא התרגשתי לפגוש את כוכבי 'ארץ נהדרת', אבל התאהבתי אישית באסי כהן ורציתי שהוא יתאהב בי גם, אך ללא הצלחה. ניסיתי לכשף אותו, נורא התרגשתי, חשבתי שנתחתן וטעיתי בגדול.
יופי זה מניה נמוכה. לא שאלתי את עצמי האם אני יפה עד שהציעו לי בצבא. עבודות דוגמנות. לקחתי אותן כי הכסף היה מטורף. ביום צילום אחד הרווחתי פי חמישה ממה שהצבא שילם לי בחודש. בתעשיית האופנה פגשתי אנשים שמתפרנסים מיופי והבנתי עד כמה זה לא מתאים לי. יופי הוא לא דבר ששווה להשקיע בו, הוא דבר שחולף והוא לא כזה מעניין גם כשהוא נמצא.
אמא שלי לא מתאפרת, לא שמה קרם פנים, לובשת רק שחור ויש לה בערך שני ג'ינסים. העולם הזה של נשיות אף פעם לא היה מקושר לי בכלל לאסתטיקה אלא לחמלה, לרוך, לאימהות וליכולת לדאוג לאחר, אלה היו התכונות הנערצות אצל אמא שלי מבחינתי. הרגשתי הכי נשית בילדות כשהייתי יושבת בהפסקה עם קרח ליד ילד שקיבל מכה, זה הרגיש לי אפילו סקסי, שאני אדם שיכול לטפל במישהו. אני לא מגדירה את עצמי כדוגמנית. להיות הפרזנטורית של 'פקטורי 54' היה חלום, כי הם לא ביקשו ממני לבוא ולהיות הדוגמנית שלהם אלא הציעו לי לייצג אותם. לפני כמה שבועות הצגנו במוזיאון תל־אביב את הסרט שעשיתי בהפקתם וזה היה שילוב מדהים בשבילי של כל העולמות שבהם אני מתעסקת שלא חייבים לסתור אחד את השני.
אני מאוד פמיניסטית, ואני מצפה מכל אדם שתופס עצמו כמודרני להיות גם פמיניסט ושהמילה הזאת בכלל לא תעורר בו אי־נחת. האם כל מאבק של הקהילה הפמיניסטית הוא המאבק הכי חשוב לי? לא, אבל האם כל מאבק שאני מאמינה בו הוא גם פמיניסטי? כן. הייתי רוצה לראות הרבה יותר סרטים שנכתבים על ידי נשים שאני יכולה להרגיש שיש לי, כבחורה במאה ה־21, על המסך. כפי שהסדרה 'בנות' של לינה דנהאם הייתה מהפכנית עבור הרבה נשים. ועד כמה שאני מתה על 'סקס והעיר הגדולה', מדובר בסדרה שנכתבה על ידי בחור וזה מורגש.
מותר ואף מומלץ לאוורר את היחסים. בן זוגי גיא ואני יחד מאז שהתגייסתי, שש שנים עם הפסקת התרעננות בת חמישה חודשים באמצע. אני מאוד מאמינה בזה, חושבת שההפסקה הייתה נהדרת ליחסים, גם בשביל לדעת שאנחנו לא יחד רק כי אנחנו מפחדים להיפרד, וגם כי היכולת לבחור אחד בשני מחדש, אחרי תקופה שבה היינו פרודים ויצאנו עם אחרים, היא מתנה שאני ממליצה עליה לכולם. האהבה שבינינו מיגנטה אותנו חזרה אחד לשנייה. אמנם משברים משאירים גם צלקות, אבל היכולת להתגבר עליהן יכולה להיות מרגשת יותר מהצלקת.
יש מיליון תפקידים מיותרים בצה"ל שהייתי מוותרת עליהם לפני שהייתי סוגרת את גלצ. מאוד אהבתי לשרת שם. בשנה הראשונה בגלצ הייתי עושה באופן קבוע שלושה לילות בשבוע שזה חצות עד שש־שמונה בבוקר. הייתי מאוד בלחץ מזה, מאיך אני לא אהיה עייפה, אז ניסיתי לישון לאורך היום. פעם אחת לקחתי כדורי שינה אבל מרוב לחץ לא הצלחתי להירדם וככה סחבתי מין לילה הזייתי שבו אני מקריינת חדשות ובכלל באיזה טריפ של כדורי שינה.
חשוב לי להשיג אנשים לכתבות בעצמי ולא דרך אבא שלי. בחדשות 13 היה ברור שגם אגיש מבזקים וגם אעשה כתבות למהדורה המרכזית. היה לי חשוב שהשמות הראשונים שאני מביאה יהיו אנשים שאני מכירה דרך הקשרים האישיים שצברתי בחיים. כמו למשל גילה אלמגור שהייתה מושא הכתבה הראשונה שלי והכרתי אותה בגלל שהפקתי את התוכנית של בעלה בגלי צה"ל ולכן היינו בקשר שבועי וקרוב.
במשפחת נשר הייתי יכולה להיות רופאה או עורכת דין, אבל הייתי צריכה להיות מאוד טובה בזה. ההורים שלי היו מקבלים את זה אם הייתי בוחרת להיות רואת חשבון, אבל היה להם קשה אם לא הייתי מצליחה. הם מאוד מוכווני הצלחה, לאו דווקא בקולנוע. כשהייתי בת חמש עברנו לגור בארץ אחרי שגדלתי בניו־יורק. הגענו ומיד נסענו למדבר לצילומי 'סוף העולם שמאלה'. כבר החוויה הייתה סוריאליסטית עבורי. הייתה שם עיירה קטנה ומוזנחת שבה קורית עלילת הסרט, ואני זוכרת שנכנסתי עם אמא שלי לאחד הבניינים וגיליתי שזה כמו מין קרטון גדול, רק חזית של בניין שצוות התפאורה העמיד עבור הסרט ושזה לא אמיתי. אני חושבת ששם התחילה האהבה שלי לקולנוע, שם הבנתי לראשונה מה אבא שלי עושה ומה אני רוצה לעשות - לברוא מציאות, עולם שאפשר להיכנס ולצאת ממנו דרך הדלת.
הדבר הכי בעל ערך שאפשר לתת הוא סיפור טוב. אבא שלי לא היה בארץ הרבה וכילדה זה היה מעצבן אותי שהוא לא בבית. כל הזמן נוסע, עושה סרט פה, סאונד שם, תיקוני צבע בפריז וליהוק בהודו, הוא היה מספר לי סיפורים לפני השינה כל לילה, וכשהוא היה בחו"ל דרשתי שישלח לי סיפורים בפקס. מתוך הכעס על זה שהוא לא בבית הייתי מקשה עליו ומבקשת כל מיני סיפורים שהיה בלתי אפשרי להמציא, למשל "סיפור על תחרות ריצה בין דולפין למקק". חשבתי שהוא לא יצליח לעמוד במשימה, אבל הוא הצליח.
צריך לתת לאנשים מבוגרים לספר את הסיפור שלהם. סבתא שלי חלתה בקורונה בגיל 97, ואז הבריאה. עשינו אז שער ב'לאשה' יחד. הגיל מורגש עליה, אבל פתאום בראיון הזה היא הייתה ממש חדה, הכי נהנתה מזה בעולם והכי אהבה לספר את סיפור חייה. יש בזה גם משהו עצוב כי היא ניצולת שואה שלא נשאלה או סיפרה את הסיפור שלה עד שבגיל 13 עשיתי עבודת שורשים. היא הייתה אז בת 86 וזו הייתה הפעם הראשונה שאבא שלי שמע את סיפור חייה.
חשוב לי לשמור על הדייט עם אמא שהוא רק שלנו. מאז שעזבתי את הבית לפני שנתיים, פעם בשבוע אמא ואני שוחות יחד בבריכה ציבורית. אחר כך אנחנו נוסעות הביתה, מכינות חביתה ושותות מיץ ירוק. הקשר עם אמא מאוד הדוק, הכי בעולם. היא נורא לא שיפוטית באופן קיצוני, תכונה שאני מקווה שאני מצליחה קצת לקבל ממנה גם כי היא יפה בעיניי וגם כי היא מאפשרת לחיים להיות יותר מעניינים כי את לא סוגרת את החוויות המורכבות בצד. גם ארי היה סופר־קרוב אליה וסיפר לה הכל בקלות ובפתיחות כי הוא ידע שהיא מקשיבה באהבה ולא מחפשת אותו. תמיד היינו נורא קרובים, עכשיו אנחנו כמו שולחן עם ארבע רגליים שרגל אחת נשברה אז הוא כל הזמן לא יציב.
ההבנה שאין ושלא יהיה היא ההבנה הכי כואבת שהכרתי ושאי פעם אכיר. התאונה של ארי לימדה אותי מה זה כשאין. כשבאמת אין ולא יוכל להיות שוב. זה הדבר שממנו אנחנו מנסים להתחמק כולנו, לא לחשוב שלא יהיה אותנו בסוף החיים, ובטח לא באמצע החיים. אחת ההשלכות של התאונה היא שכל פעם שמישהו טס לאנשהו או עוזב לאנשהו, עולה בי פחד שמשהו רע הולך לקרות. ביום של התאונה הייתי בניו־יורק. לפני שטסתי נפרדתי מהמשפחה שלי וכשנפרדתי מארי נורא בכיתי ואמרתי לו שישמור על עצמו ושידבר איתי כל יום. זה ממש לא היה אופייני לי כי מה אני בוכה, אני כולה טסה לחודשיים. ואז כשקרתה התאונה כולם נותנים לעצמם תירוצים וצידוקים, כאילו "הרגשתי שזה עומד לקרות". השבוע ההורים שלי טסו לרומא, נסעתי אליהם הביתה להיפרד ובכיתי נורא. יש חשש ש"הנה, זה כמו שהרגשתי אז, אולי כי באמת משהו רע הולך לקרות". אני כבר לא תלויה בהם בכלום, גרה בדירה משלי, לא צריכה שהם יסיעו אותי או יכינו לי אוכל אבל הרעיון שנהיה בנפרד קשה לי, כי יש תחושה שמשהו יכול לקרות כשנהיה בנפרד.
