הנאום של בנט במליאה ביום שני הוא דוגמה טובה לאמירה שהתפקיד עושה את האדם. אפשר היה לאהוב או לא לאהוב את הסגנון, או לחשוב כמו אותו גורם בכיר בקואליציה שטען שהנאום היה "יותר מדי ביבי". אבל אי אפשר שלא להתפעל מכך שלראשונה בכל שנותיו בפוליטיקה בנט נראה משוחרר.

זה היה נאום מושחז ותקיף ובעיקר נטול אימה. וזה לא דבר טריוויאלי. האימה הייתה חלק מהותי מיחסו של בנט לבוס שלו לשעבר. ובנאומו השבוע נראה ראש הממשלה לראשונה כמי שהתקלף מכל שכבות הממלכתיות, הזהירות, החשש ואפילו ההערצה לנתניהו, והוכיח שהוא יכול להיות עוקצני וסרקסטי בדיוק כמו האיש שאותו החליף.

אבל כאמור, גם בקואליציה יש מי שסבורים שהגיע הזמן לשחרר. לא להיות משוחרר מביבי – אלא לשחרר אותו. לשחרר את ביבי. צריך להתחיל להרפות ממנו, אומר גורם בכיר בקואליציה, והמערכת הפוליטית צריכה להתרגל לא להתייחס אליו. נו, קשה להגיד שזה מה שעשה בנט כשהזכיר עשרות פעמים בהנאה גלויה את "חבר הכנסת ביבי נתניהו" שישב מולו על ספסלי האופוזיציה.

מול החגיגה שהתרחשה במליאה, שהתיאור שלה כהצגה הכי טובה בעיר קטן עליה, נראה נתניהו כפי שהוא נראה בשבועות האחרונים: רוב הזמן הוא מתוסכל ומריר, זה התיאור שחוזר על עצמו. אבל יגידו מה שיגידו, התסכול והמרירות הם המנוע למה שקורה בשבועות האחרונים בכנסת. קשה להאמין שלולא נוכחותו התמידית של נתניהו שם, כאילו היה אחרון השרתים שמחזיק את המפתח לשער בית הספר, הייתה האופוזיציה מצליחה למרר כך את חייה של הקואליציה.

והיא מצליחה. ועוד איך. מה שאנחנו רואים במליאה בשבועות האחרונים זו מלחמת התשה. לילות נטולי שינה עוברים על חברי הכנסת, נאומים ארוכים ומשמימים שכל מטרתם להתיש את הקואליציה. אז מה אנחנו מתפלאים כשאתמול בבוקר, אחרי עוד לילה כזה, התבלבל יו"ר הכנסת מיקי לוי וכשחוק הדיינים עלה לקריאה שלישית הוא לחץ בטעות נגד עמדת הקואליציה וגרם להפלת החוק.

אי אפשר להפריז במבוכה שנגרמה לקואליציה. מדובר בשעות ארוכות של דיונים ונאומים שנזרקו לפח, ובעוד שעות ארוכות שיצטרכו לעבור שוב על חברי הכנסת אם הקואליציה תחליט להעלות שוב את החוק להצבעה. וזה היה רגע קטן של אושר עבור יו"ר האופוזיציה בנושא שהוא קריטי למפלגות החרדיות, אחרי שחוק שהיה אמור לקחת מש"ס ומיהדות התורה את השליטה על הוועדה למינוי דיינים נפל בטעות.

אירוע כזה רק מחזק את המוטיבציה של האופוזיציה לטרלל את יריבתה. וזה קורה גם בניסיונותיה לשבש את פעילות הכנסת. למעלה מחודש לכינון הממשלה, ובכנסת פעילות ארבע ועדות בלבד. הטענות של האופוזיציה על קיפוח אינן שונות מתלונות בממשלות קודמות. אבל מגוחך לשמוע את ח"כ יריב לוין מתלונן על קואליציה דורסנית. האיש שהשתמש בכיסא של יו"ר הכנסת כדי לקרוא שוב ושוב להרס בתי המשפט הוא לא בדיוק עד מומחה לענייני מנהל תקין. לאופוזיציה הוצעו עשרות הצבעות פשרה מסוגים שונים בענייני ועדות, והם השיבו בשלילה לכולן.

זה הטריק החדש של הליכוד, אומר גורם בקואליציה, להגיד לא על הכל ואז להתקרבן. הבעיה שהם מנסים להכשיל כל הצעה, כל חוק, גם אם מדובר בנושאים שהם דוגלים בהם ואפילו עבדו בפרך בשבילם. וזה כולל גם הצבעות נגד החוקים שהם רק הארכת תוקף של חוקי הממשלה הקודמת.

הדוגמה הכי מקוממת היא ההצבעה על הצעת חוק זכויות נפגעי עבירה, והתיקון לפיו תתאפשר דגימה פורנזית של נפגעי עבירת מין לצורך הפקת דנ"א ללא הגבלת זמן. החוק עבר השבוע בקריאה טרומית, ללא האצבעות של חברות הכנסת מהאופוזיציה. ואם ח"כ קרן ברק, שעשתה קריירה על נושא אלימות נגד נשים ועבירות מין, מצביעה נגד החוק, הרי שאין כבר שום דבר ענייני.

בושה, זה מה שאפשר לומר על הצבעתן של נשים כמו גילה גמליאל, מירי רגב וחברות כנסת נוספות מהליכוד. אולי נתניהו הוא החלילן מהמלין, אבל חברות הכנסת שלו הן החליל.

הממשלה החדשה עובדת יפה. הקואליציה קצת פחות. בעוד שבממשלה יש אווירה טובה בין השרים, בקואליציה יש משברים יומיומיים. בעיקר מול רע"מ. שלשום זה היה חוק הקנאביס, כשברגע האחרון נדחתה ההצבעה על הצעת החוק של ח"כ שרן השכל, לפיה יש לפטור מרישום פלילי משתמשי קנאביס לצריכה עצמית. מתברר שאצל הערבים זה עניין דתי שאוסר שימוש בקנאביס, כמו שיש איסור על אלכוהול. אז לפעמים פשוט מדובר בשונות תרבותית ואידיאולוגית, ולעיתים בחוסר ניסיון בעבודה קואליציונית של מפלגות כמו רע"מ ומרצ.

ומעל לניסיונות האופוזיציה להכשיל את הקואליציה, עדיין עומדת תוכנית־העל של נתניהו. הדרך היחידה שלו לבצע הפיכה שלטונית ללא בחירות היא להביא את גנץ לראשות הממשלה. הליכוד, גנץ והמפלגות החרדיות ביחד זה 60 מנדטים, וזה לפני שסופרים את שיקלי.

גנץ כרגע לא במצב לשקול את זה, ולא במצב שמישהו מתומכיו יתמוך בזה. אבל הציר הזה עדיין קיים, כמו הציר עם עבאס. וכדאי לשים לב לעוד פרט קטן: בניגוד לראשי המפלגות האחרות, גנץ לא התפטר השבוע מהכנסת במסגרת החוק הנורווגי. הכי טבעי היה שהוא יהיה הראשון להתפטר, בגלל הטרחה והעומס להיות נוכח בכנסת כל הזמן. זה לא קרה. אצלו התפטרו שרים אחרים.

מי יודע, אולי באיזשהו תסריט, שבינתיים נמצא בראשו (ובראשו של נתניהו), תהיה הצבעת אי־אמון בממשלה ויציעו אותו כראש ממשלה. כדי שזה יוכל לקרות – הוא חייב להיות חבר כנסת.