בני פלוגתא בני ברית

עד לפני שנה לא עלה בדעתי לצום בט' באב. מאז רצח יצחק רבין נטלתי חלק ביוזמות לייצר שיח בין חלקי החברה הישראלית, דיברתי, התווכחתי, אבל לא צמתי. בשלב מסוים, גם נואשתי קצת מהמאמצים, והמילה "פיוס" הפכה לעוסה ובלתי מועילה. אבל בשנה שעברה, דווקא בימי "קבינט הפיוס" הציניים והמאמץ שעשה גנץ להקים ממשלת אחדות, הרגשתי שעוד גפרור אחד וחורבן הבית ההוא ייראה כמו משחק ילדים ליד חורבן הבית הנוכחי. דווקא המחווה הסמלית על פניה בקווי היסוד של הממשלה ההיא, להקים קבינט פיוס, והתגובות החריפות כלפיה, גרמו לי להבין שאחרי יותר מאלפיים שנה מהחורבן – גם אני חייבת לצום.

מה אני, בקושי לבנה קטנטונת בקיר של קיום יהודי בן אלפי שנים, יכולה לתרום בצום שלי? האמת שלא הרבה, ובכל זאת שקעה בי ההבנה שהתענית היא אמירה מעשית, הושטת יד, למחנה השני, שאני רואה אותו. אני רואה את כאבו ואני לא מפחדת לקחת אותו פנימה ולדבר עליו – אם צריך שאצום כדי שיאמינו לי שגם אני מחוברת לסוף הטרגי של החורבן, אז זה עניין קטן מאוד.

עם תום הצום ההוא, יצאתי עם הרב בני לאו ועם קבוצה מיוחדת של אנשים במסע לעמק השווה – לא עוד פיוס, כי אם היכרות עם החלום והכאב אחד של השני. אנחנו מנסים לגעת בכאב, בעור החשוף. לא צמתי אז כדי שתתחלף ממשלה, וגם לא כדי שנתניהו יתחלף, ואני לא צמה היום כדי שהממשלה הזאת תשרוד. צמתי ואצום גם בעתיד כדי שגם מי שמחלוקת עמוקה בינינו, יבינו שיצאתי לחפש בני פלוגתא בני ברית. ולא, לא כולם נופלים לתוך ההגדרה הזאת. מי שמצהיר ששמאל זאת קללה ומי שחושב שימנים תומכי נתניהו נחותים ממנו, יתקשה להיות חלק ממסע כזה. בחיפוש היומיומי אחר עמק השווה צריכה להיות נכונות גדולה לקבל נרטיבים שהם שונים משלך, אפילו באופן קיצוני.

השבטים בישראל מנותקים כיום האחד מהשני ולא מסוגלים לספוג לתוכם סיפור אחר שאינו תואם את האופן שבו הם רואים את המציאות – מבחינת החרדים, החילונים ואפילו הדתיים־לאומיים מנותקים מהיהדות, ומבחינת החילונים החרדים הם זרים מוחלטים. מבחינת הערבים, היהודים לאומיים ולא רוצים באמת לחיות במדינה שוויונית, ומבחינת היהודים הערבים צריכים לומר תודה כל יום שהם חיים כאן. אלה ואלה טועים בהנחות היסוד, ששורשיהן עמוקים כאורך ההיסטוריה שלנו, אבל לא מהססים לחזור על אותם המשגים שהפכו את שנות העצמאות שלנו כאן לאפיזודה חולפת. לחשמונאים היו כ־77 שנות עצמאות – כמה יהיו לנו אם נמשיך כך?

עם המחשבה הזאת אני קמה מדי בוקר, ואז מחפשת בני פלוגתא בני ברית. מי שמפחדים כמעט כמוני מהאדמה הלוהטת של ישראל שנותיר לדור הבא, הם בני הברית שלי – גם אם יש מחלוקת קשה בינינו. ¿