המון זוגות עיניים מופנות לעבר ירדן תוסייה־כהן שנכנסת לבית הקפה, ולא רק מפני שכבר מזהים אותה בתור המוכרת מהסדרה "החנות שיש בה הכל". היא דמות שפשוט אי־אפשר לפספס. גבוהה, גבעולית, בעלת עור חרסינה ועם קארה כתום לוהט. איך זה שאין לך נמשים? אני מסתערת עליה באחוות ג'ינג'יות קלבסה.
עיניה מוצפות בדמעות פתאומיות. "היום אני יודעת שהכתום שלי הוא מתנה, ואני מודה עליה ומחבקת אותה, אבל לא תמיד זה היה ככה. יש אנשים שיזלזלו או יקלו ראש במה שאני עומדת לספר, זו הסיבה שבמשך הרבה שנים הדחקתי את הנושא, אבל אחרי שהגעתי למקום מכיל ומקבל אני מסוגלת לחשוף, בפעם הראשונה, כמה סבלתי מהכתום הזה".
אני משתתקת. מספל הקפה בוקע שירה של מרים ילן־שטקליס, שאמי נהגה לקרוא לי בילדותי. "ברחוב הם קוראים לי ג'ינג'י, בכיתה הם קוראים לי ג'ינג'י, אפילו בלילה, בתוך תוך כרי יבער שערי. ג'ינג'י".
"גדלתי ברחביה, בבית חם ואוהב", מספרת תוסייה־כהן (29), "אבל להיות ג'ינג'ית זה לא הדבר הכי קל. בגיל שמונה, כשנהג אוטובוס אמר לי 'ג'ינג'ית, את זן נכחד', לא התרגשתי יותר מדי. הוא צדק. שני הצדדים חייבים להיות ג'ינג'ים כדי להוליד ילד ג'ינג'י. זה מה שקרה אצלנו. סבתא שלי מצד אמא הייתה ג'ינג'ית, אמא שלי ג'ינג'ית, אחי הגדול ג'ינג'י ויש לי מלא בני דודים ג'ינג'ים. הצבע הזה מאוד נוכח במשפחה שלנו, אבל הוא גרם לי להרגיש שונה, במובן הלא־חיובי של המילה. הייתי ילדה גבוהה, שטוחה, עם עור לבן ושיער כתום. שאלתי את אלוהים, 'על מה אתה מעניש אותי? למה אני לא יכולה להיות שחרחורת ושחומה עם ציצי גדול?' החברים שלי תמיד אמרו לי, 'חבל עלייך, יש לך פנים יפות, מה שמקלקל הכל זה הכתום'. החברות שלי אמרו, 'רק בגלל הכתום עוד אין לך חבר', ומה יכולתי לעשות?"
אנרגיות טובות ומידבקות
המצב החריף בגיל 16 החמוץ־מתוק. "כולם נדלקו על פייסבוק, שבדיוק נפתח, וחברה שלי החליטה להשתמש בו כדי להוכיח את טענתה. היא פתחה קבוצה ששמה 'אלף אנשים ותוסייה-כהן צובעת את השיער'. כשסיפרה לי מה עשתה, והוסיפה שרק אלף לייקים יגרמו לי לעשות משהו, חטפתי הלם. לא הוצאתי מהפה אף הגה. כשחזרתי הביתה לא נכנסתי לפייסבוק, הדחקתי, אבל למחרת, כשהגעתי לתיכון, קיבלתי המון תגובות של 'תצבעי, זה יהפוך אותך להרבה יותר יפה'. החברים הכי טובים שלי הדגישו שהם אומרים את זה לטובתי, מפני שחשוב להם שיהיה לי טוב, וכל תגובה כזאת גרמה לי להרגיש שבא לי למות".
כמה לייקים גרפה הקבוצה?
"בשבוע הראשון היו המון, 400 לפחות. ככה שמעתי. לא נכנסתי לדף הזה מעולם. אם לא היה לי את הגיבוי המשפחתי אני חוששת שהייתי מתרסקת. אמא שלי סיפרה לי שגם היא חוותה לא מעט סבל בגלל ראש הגזר, היא הבטיחה לי שהחברים מהתיכון יתבגרו ושזה יעבור, אבל זה לא עודד אותי ולא ניחם אותי. הייתי אבודה".
למה לא צבעת את השיער?
"מי אמר לך שלא ניסיתי? קניתי בסופר־פארם צבע חום, אבל אמא ראתה את הקופסה ואמרה, 'ירדן, רק אחרי גיל 18 תוכלי לעשות כל מה שאת רוצה'. לא כעסתי עליה מפני שבתוך תוכי לא היה לי אומץ לצבוע, הרגשתי שאם אעשה זאת אתן יד ללחץ של הסביבה. במשך המון שנים לא דיברתי על זה בכלל, החבאתי את הכתום מתחת לשטיח עד שלפני שנה, חברה מהתיכון לקחה אותי לשיחה ואמרה, 'ירדן, אני חייבת להגיד לך שאני ממש מתנצלת'. שאלתי על מה והיא ענתה, 'הייתי ילדה רעה. הכתום שלך זה הדבר הכי יפה בעולם. הכתום הוא הכוח שלך. אני כל כך שמחה שלא הקשבת לנו'. ברור שסלחתי לה, אבל מה שעברתי לא נמחק. זה שורט ומצלק".
בזמן אמת לא עלה בדעתך שאולי לא כל חברייך רוצים בטובתך?
"שיכנעתי את עצמי שהם רוצים לעזור לי להשתפר. הייתי בקבוצה המובילה של השכבה ושיננתי לעצמי שכולם עושים את זה למעני, מפני שהם אוהבים אותי, אבל עמוק בלב הרגשתי בדידות, הרגשתי שלא מקבלים את מי שאני באמת. בנוסף, ידעתי שאם אגיד 'כולם חארות' לא אוכל להמשיך להיות חברה שלהם. ורציתי שהם יישארו החברים שלי. לא רציתי להיות לבד, אבל עם זו שפתחה את הקבוצה ניתקתי קשר".
אפילו סדרת "ג'ינג'י" של גלילה רון־פדר לא עזרה לך להזדקף?
"הספרים האלה נכתבו על השכונה שלי, קראתי אותם, אבל ההשפעה שלהם חלפה בגיל התיכון, כששאלתי למה לכולן כבר יש חבר ורק לי אין. הבנתי שהכתום מרתיע. ג'ינג'י זה אש ולכל אחד יש את האש שלו. אצלי, באגף השלילי, זה פתיל קצר. באגף החיובי יש לי אנרגיות טובות ומידבקות".
איך התאהבת בכתום שלך?
"בצבא, כשיצאתי מירושלים ונחשפתי לאוכלוסיות אחרות, התחלתי לשמוע את המשפטים שאמא שלי נהגה לומר לי כמו 'כל כך הרבה נשים יושבות כל כך הרבה שעות במספרה ולא מצליחות להגיע לצבע שלך'. הרגשתי כמו הברווזון המכוער שלא ידעו איך להכיל אותו. כשהתחלתי ללמוד אצל יורם לוינשטיין הבנתי שהכתום מביא גוון אחר למשחק. אם ידרשו ממני לצבוע את השיער לטובת תפקיד שאוהב – אני אצבע, כמו שאין לי בעיה לעשות קרחת בשביל תפקיד. אני לא מפחדת לאבד את הכתום לתקופה מסוימת מפני שהוא יחזור. הוא חלק ממני. ברור שהייתי שמחה לגדול ולהתבגר עם חברים שמרימים לי, אבל אילו יכולתי להחזיר את הגלגל לאחור אני לא בטוחה שהייתי מוחקת את סיוטי הכתום. נראה שהייתי צריכה לעבור אותם כדי לייצב ולעצב את מי שאני".
שושלת משפטית
שם משפחתה מסגיר את אילן היוחסין שלה. היא דור שמיני בירושלים, נכדתו של שלמה תוסייה-כהן, מבכירי המשפטנים בארץ ופעיל בתחומים ציבוריים רבים. "לצערי לא הכרתי אותו, הייתי בת שנתיים כשהוא נפטר, וסיפרו לי שבלוויה שלו סגרו את כל הכניסות לעיר. אנשים העריצו את חוכמתו ואת השקט שבו, הוא היה איש משפחה מדהים והיום, כשבין חבריי יש סטודנטים למשפטים, הם לומדים עליו ושולחים לי ציטוטים מדבריו".
מה מקור שם המשפחה הכפול?
"סבא שלי היה חלבי. כשהגיע ארצה והזדהה בשם תוסייה הבריטים לא הצליחו לעכל את השם. הוא אמר 'אני ממשפחת עלי הכהן' והם כתבו כהן. בתעודת הסיום של הגן הוא היה תוסייה ובתעודת הסיום של התיכון הוא היה כהן, ובאיזשהו שלב הוא החליט לחבר בין שניהם. כל אדם בעולם שנקרא תוסייה־כהן הוא מהמשפחה שלי. אבא שלי הוא אחד משישה בנים ויחד אנחנו גדוד מלא בשמחה".
כולם עוסקים במשפטים?
"דווקא לא. אבא שלי, אריה, הוא עורך דין, אמי, אפרת, עובדת בקשרי חוץ ביד בן צבי, ויש לי שני אחים גדולים. ההורים לא דחפו אותנו למקצוע הזה, הם תמיד אמרו, 'תעשו את מה שעושה לכם טוב וזה יעשה לנו טוב' . שלומי (37) שנקרא על שם סבא הוא עורך דין, יונתן (35) עוסק בהיי־טק ואני חלמתי להיות שחקנית. בגיל ארבע התחלתי לרקוד בלט ומודרני ב'הורה ירושלים' ואהבתי להתחפש. בערב, כשההורים חזרו מהעבודה, הם לא ידעו מה ימצאו בבית. כשהתחפשתי למלצרית הפכתי אותו למסעדה. הרבה פעמים הכרחתי את כל המשפחה לשבת ולצפות בהצגות יחיד שלי. לקח להם הרבה זמן להבין שג'וק הבמה, שמקנן בי, לא מתכוון ללכת לשום מקום".
במגמת תיאטרון בגימנסיה העברית בירושלים היא פרחה. גם את הבחינות לתיאטרון צה"ל היא צלחה, "אבל הייתי השמינית בתור והיו רק שבע הקצאות. זה היה ה'לא' הראשון שחוויתי, אחרי שכבר הייתי עם רגל אחת בפנים. התגברתי. אני מאמינה ששום דבר לא קורה סתם. עשיתי שירות נפלא כמש"קית חינוך ב־8200 ואחרי השחרור לא טסתי לטיול ארוך מפני שרציתי להתחיל ללמוד. בחרתי בסטודיו של יורם לוינשטיין, הרגשתי שזה המקום הנכון עבורי ועבור התהליך שאני צריכה לעבור, ואני גאה להיות בוגרת שלו. הוא מרגיש לי כמו סיירת מטכ"ל. 40 סטודנטים מתחילים את שנה א' ורק 20 מסיימים. כל חצי שנה עורכים ניפוי, זה מוציא ממך דברים טובים".
לקראת סוף השנה השלישית היא קיבלה עוד מתנה. תפקיד ראשי בעונה השנייה של "מתים לרגע", שירה, מתמחה חדשה. "יורם אישר לי לגשת לאודישן, וכשהתקבלתי הוא חיבק אותי ואמר לי 'סעי'. במקום להשתתף בהפקה האחרונה של הכיתה הצטרפתי לקאסט של תותחים כבדים, לא יכולתי לעבור ברחוב מרוב סלפיז וכמויות של הערצה. הרגשתי על גג העולם והייתי בטוחה שהתפקיד הבא מחכה לי מעבר לפינה, אבל זה לא קרה. כשהסדרה ירדה קיבלתי כאפה. כבר לא הייתי במסגרת של לימודים, נזרקתי לחיים האמיתיים והכרתי בעצמי צדדים חדשים כמו חרדות שנובעות מחוסר ודאות. זה היה שיעור חשוב. למדתי שאני לא יכולה להסתנוור מהצלחה ושאני לא יכולה ליפול כשאין עבודה. למדתי להאמין בעצמי ודווקא מתוך המקום הנמוך של האבטלה נפתחו לי המון דלתות בתיאטרון".
כמו ההצגה "מול כולם" ("תיאטרון השעה") שביים משה קפטן, "שלאגר מטורף על ילד עם תסמונת טורט. אף עין לא נשארת יבשה. עד לקורונה צברנו 348 הצגות ואני מקווה שבשנת הלימודים הבאה נמשיך. במקביל התחלתי ללמד משחק בשלושה בתי ספר, זה נעים להעביר לתלמידים משהו ממני, והתחלתי ללמוד בימוי והוראה של תיאטרון בסמינר הקיבוצים. אני חייבת להעשיר את עצמי ולהיות בתנועה. לשבת בבית, לחכות לאודישן ולשקוע במרמרת זה 'ביג נו'. מרמרה זה לא סקסי, היא רק תעשה לך רע".
חתונה ממבט ראשון
תעודת הסיום עוד רחוקה ממנה מפני שדווקא בשנה האחרונה, למרות הקורונה, ועל אף שעולם התרבות נסגר, היא עבדה ללא הפסקה. כשאני רומזת לה שלא הצלחתי להתחבר לסדרה "החנות שיש בה הכל" היא מרגיעה אותי ב"זה בסדר, זו סדרה אחרת, שונה ואמיצה, וזו הסיבה שלא כולם מתאהבים בה ממבט ראשון, יש כאלה שרק בפרק השלישי נופל להם האסימון. לדעתי היא פנינה, ואני מאמינה שהזמן יעשה את שלו ושהיא תהפוך לסדרת קאלט".
היא, לעומתי, התאהבה בה "מהשורה הראשונה בטקסט של האודישן. עוזי וייל, שכתב את 'החמישייה הקאמרית', ואיתן צור, שביים את 'הבורגנים', יצרו קומדיה שמדברת על הדברים שלא מדברים עליהם וזה מופרע ואינטליגנטי וצבעוני. הוחמאתי מאוד מהעובדה שהם בחרו בי, אבל חששתי מהשירה. אמרתי לסוכנת שלי שלא הייתי מהזמרות של הכיתה ושאני מעדיפה לא לגשת לאודישן, אבל היא פסקה 'את תיקחי שיעורי פיתוח קול ותשירי'. וכך היה".
בימים אלה תוכלו לראות אותה גם ב"מלכת היופי של ירושלים" בתפקיד ג'יזל הנזירה. וברזומה שלה כבר שני סרטים. "השחיין" של אדם קלדרון ("שבגלל הקורונה עוד לא עלה") ו"הום" של דרור קרן ובני פרדמן ("תפקיד ראשי לצד רועי ניק, הספקנו לצלם אותו עד שפרץ מבצע שומר החומות") שאף הוא יעלה בקרוב.
ויש לה אהבה. אביב בירן, בן גילה, מתכנת בהיי־טק. "אילו הייתי מתקבלת לתיאטרון צה"ל לא היינו נפגשים", היא מגלה מבלי להסמיק. "בשירות שלי הכרתי את החבר הכי טוב שלו, וגם אותו, אבל לי היה חבר ולו הייתה חברה. לפני שנה וחצי הוא שלח לי הודעה, נפגשנו, היה ממש כיף, וכשהתחיל הסגר שאלנו את עצמנו מה עושים ואמרנו, 'טוב, במילא העולם עומד לקרוס, עדיף שננסה'. כשעברתי לדירה שלו הרגשתי כמו ב'חתונה ממבט ראשון'. לא חשבתי שאפשר להתחיל לחיות יחד כל כך מהר".
הוא ג'ינג'י?
"לא, הוא בלונדיני, שזוף, עם עיניים כחולות. נראה כמו גולש. אני מתה לילד ג'ינג'י, אבל רוב הסיכויים שאיתו זה לא יקרה".
מה החלום שלך?
"לשחק בסדרה של לנה דנהאם. 'בנות' זה מאסטר־פיס. רק בשבילה התחלתי לעבוד על המבטא שלי באנגלית. הילדים שלי לא יהיו דור תשיעי בירושלים מפני שהיא שונה מאוד מירושלים של ילדותי. אני רוצה לגדל אותם בסביבה ליברלית, ירוקה ומודרנית, שמקבלת גם ילדים כתומים".
