ככה לא מנצחים במאבק

אסון אקלימי // ביל גייטס - תרגום: אסנת הדר, כנרת היגינס־דוידי -ידיעות ספרים - 230 עמ'

קראו פרק מהספר באתר 'עברית' 

ביל גייטס תמיד רצה להציל את העולם. מהיום שייסד עם פול אלן את מיקרוסופט ושניהם הציבו חזון למחשב על כל שולחן ובכל בית, שמשמעו קדמה; עבור בקרן הפילנתרופית שהקים יחד עם אשתו עד לא מכבר, מלינדה, הפועלת להפחתת העוני ושיפור מצב הבריאות; ועד להתגייסות למאבק בנגיף קורונה. עכשיו גייטס מפשיל שרוולים לקראת האתגר הכי גדול שלו ושל האנושות כולה — התמודדות עם 'אסון אקלימי', כשמו של הספר החדש שפירסם, שבו הוא פורס את משנתו בתחום.

אתחיל מהסוף, הספר של גייטס הוא בחזקת nice to have, אבל אין בו אף חידוש או בשורה אמיתית. יתרה מכך, גייטס מנסה לשכנע אותנו שהשינוי הגדול יצוץ מחדשנות ומיזמות, כלומר מעוד טכנולוגיה חדשה, וממהלכים פוליטיים גדולים ברמה המקומית, הלאומית והבינלאומית, כשהוא כמעט שלא מתמודד עם הסוגיה העיקרית שמונחת לפתחנו: שינוי תפיסות והרגלים. כלומר, לפי גייטס, למרות שאנחנו, כל אחת ואחד מאיתנו, אחראים למשבר האקלים, ולמרות שאנחנו הנפגעים העיקריים — אין לנו כמעט אחריות.

הספר מנתח בצורה נגישה וברורה את הגורמים להתחממות — פליטות גזי חממה מעשה ידי אדם במגזרי ייצור החשמל, התחבורה, המזון ועוד. הוא גם מציג חלופות לתהליכים שפולטים גזי חממה רבים כיום. למשל, מעבר מדלקי מאובנים לאנרגיות מתחדשות ואנרגיה גרעינית, מעבר לתחבורה חשמלית ושימוש בתחליפי בשר. וכמובן מציג טכנולוגיות חדשות שיכולות להציל אותנו, למשל, טכנולוגיות ללכידת פחמן מהאטמוספרה ואחסון שלו.

הקריאה בספר מלווה בהרבה נתונים מהיום־יום לצד נתונים גלובליים, המבקשים להמחיש את המצב, לפרוט אותו לפרטים ולהנגיש אותו לציבור הרחב. גייטס גם מוסיף לא מעט אנקדוטות מחייו. ובין כל אלה עולה השאלה האם גייטס, לצד מיליארדרים נוספים כמו אילון מאסק, שגם הוא עוסק לאחרונה רבות בסוגיית האקלים, הם הפרזנטורים הנכונים? ולא מדובר רק בשאלה של אורח חיים שגורר פליטות גזי חממה רבים, או בשאלות אתיות שעולות בהקשר של אחריות חברתית. אלא בשאלה אם הטכנולוגיה צריכה להיות היעד או האמצעי.

דרך אגב, בהקשר המקומי, בספר של גייטס יש תשובה לאחד הדיונים הבוערים ביותר בתחום האקלים במחוזותינו — המעבר משימוש בפחם לשימוש בגז טבעי בתחנות הכוח; לאור תגליות הגז הגדולות שנמצאו לפני קצת יותר מעשור לחופי ישראל, מול המעבר לאנרגיות מתחדשות, ובעיקר אנרגיה סולארית. בעוד משרדי הממשלה בישראל טוענים שוב ושוב שהמעבר לגז טבעי, כדלק מעבר, מפחית את פליטות גזי החממה, פעילי הסביבה ואחרים טוענים שגז טבעי הוא דלק מהעבר, ושבניית תחנות כוח גזיות חדשות תשאיר אותנו עם פליטות פחמן שנים קדימה.

גייטס מתייחס בדיוק לכך ושואל אם הקריאות להפחית פליטות גזי חממה עד שנת 2030 ולאפס את הפליטות עד שנת 2050 בהכרח משלימות זו את זו, כי "הרי 2030 היא תחנה בדרך ל־2050". והתשובה שלו פשוטה: "לא בהכרח. צמצום עד 2030 בדרך הלא נכונה עלול להרחיק אותנו לתמיד מהאפס הנחשק". כלומר, לפי גייטס, "אם להפחית עד 2030 הוא המדד היחיד להצלחה, אז יהיה מפתה מאוד להחליף תחנות כוח שפועלות על בעירת פחמן בתחנות כוח שפועלות על גז. זה יפחית את פליטת הפחמן הדו־חמצני. אבל כל תחנת כוח על גז שתיבנה מעכשיו עד 2030 עדיין תהיה פעילה ב־2050 — תחנות כוח צריכות לעבוד עשרות שנים כדי להחזיר את ההשקעה — ועדיין תשחרר גזי חממה. אנחנו נעמוד ביעד של 'להפחית עד 2030' אבל רק נתרחק מהאפס".

הספר 'אסון אקלימי' לא עושה את העבודה. גייטס נחמד מדי, הספר נעים מדי לקריאה, ואין בו דבר שאי־אפשר לקרוא במקום אחר. הוא לא זועק אסון, הוא לא קורא לשידוד מערכות, הוא לא הופך עולמות, נהפוך הוא. ובעיקר הוא לא מנסה להוביל לשינוי תודעה ולא קורא לכל אחת ואחד מאיתנו לפעול. ככה לא מנצחים במאבק אלא רק מרדימים את הציבור. כי אחרי הכל, בשונה מההצלחה להביא מחשב לכל בית, המאבק במשבר האקלים מחייב אותנו להפחית במקור, להפסיד דברים, להיפטר מהרגלים, ואולי אפילו להוציא חלק ממה שהמחשב מסמל מהבית. •