מה למדתי | אלישע בנאי

לפני שבועיים בת הזוג שלי עזבה את הבית / היינו יחד עשר שנים וכרגע אני בתוך מכונת כביסה. בגלישה, באוקיינוס השקט יש רגע שאתה עומד במים הרדודים ואומר, "טוב, מה כבר יכול לקרות?" אבל הסחף כל כך חזק שהוא סוחף אותך ברדודים ומפיל אותך על הברכיים. וכשאתה גולש ותופס גל יש דבר כזה שנקרא "מכונת כביסה", אתה גולש עם הגל ואז החרטום של הגלשן נכנס בקדמת המים והגל הופך אותך ואתה נכנס לסירקולציה של מים שגם אם תרצה לא תוכל לצאת ממנה, והדבר היחיד שאתה יכול לעשות במצב הזה זה לשחרר ולתת לדבר הזה להוציא אותך לבד. אם לא - תטבע. אני כרגע במכונת כביסה מטורפת, ונכון לעכשיו אין לי את הכלים לדבר על זה. בשלושה חודשים האחרונים אני הולך לטיפול אצל פסיכולוגית מדהימה. זה חדש וזה עוזר לי להיות טוב עם החיים ועם עצמי. אני עובר תקופה מטורפת, אני אצא ממנה גדול.

גם כשאתה חושב שאתה לבד - אתה לא / דווקא בתקופה האחרונה אני מגלה שאני מוקף אהבה בצורה מטורפת - מההורים ומהאחיות שלי ומכל החברים הקרובים והחברות הקרובות שלי ומהתעשייה ומהסוכנות שלי ושזה לא ייאמן כמה אני לא לבד. אני לומד שיש לי מזל, אני מרגיש אהוב וזה אחד הדברים הכי כיפיים שקרו לי בחיים.

אני מאמין באהבה, בזוגיות / בעובדה שכדאי להיות כמה שפחות תקוע בתחת של עצמך. גם במיסוד האהבה יש הרבה דברים יפים, זה לא מעניין אם זה קורה בטקס על החוף במקסיקו או עם רב. כל אחד יכול לעשות מה שבא לו כל עוד הדבר הזה שנקרא אהבה נמצא מתחת. במשך שנים, כמו הדמות שאני מגלם בסרט החדש של טליה לביא 'אחד בלב', הייתי יכול להתחבר לדמות של הבחור שאומר, "זין על הכל, זין על נישואים". ברגע הראשון שהגעתי לאודישן הבנתי שאני משחק את טליה (לביא). וברגע שטליה הבינה שאני מבין שאני משחק את טליה, התפקיד היה שלי. הדמות היא שילוב של קריקטורה של במאי איטלקי יחד עם טליה. זה בן־אדם שמוכן ללכת עם האמנות שלו עד המוות ולא מעניין אותו שום דבר אחר חוץ מהשיט שלו.

משפחה זה דבר יותר גדול מקריירה / משהו בבית שלי תמיד היה יותר משפחתי מקרייריסטי. אני מכיר אנשים שיושבים ערב־ערב בפריים־טיים, יש להם הרבה יותר כסף ממני ואני מבטיח לך שהם מרגישים שהם לא מצליחים. שחקנים ומנחים ומוזיקאים מפורסמים שהגיעו לפיקים מטורפים בחיים שלהם והם מרגישים למטה. בשביל אבא שלי, לבשל איתי ולאכול יחד פסטה זו הצלחה. כשאמא שלי מצליחה לשבת עם שלושת הילדים שלה בארוחת שישי זו הצלחה. תפקיד? סבבה, אז יש תפקיד. לא יהיה עוד תפקיד? ביג פאקינג דיל. הופעתי בבלומפילד עם סאונדגארדן והיה טירוף. הופעתי גם מול 12 אנשים בקור. זה לא משנה. בסוף אתה רוצה להשקות עציץ, לשבת עם בן־אדם שאתה אוהב ולאכול פסטה.

הבנאים לא יושבים יחד לארוחות שישי / בראיונות תמיד שואלים אותי על חברי משפחת בנאי, אבל בניגוד למה שחושבים, משפחת בנאי לדורותיה מסתעפת לענפים, ובכל אחד מהענפים האלה גרה משפחה אחרת. אני מאוד מעריך את העץ הנפלא שאני בא ממנו ואת הכישרון והתרבות וההיסטוריה המשפחתית, אבל בניגוד למה שחושבים, הבנאים לא נפגשים כל הזמן. כן יש על האש של המשפחה המורחבת ביום העצמאות, אבל אני כבר 11 שנים מופיע ביום העצמאות בצהריים ובערב, ולכן לצערי אף על פי שהייתי רוצה, לא כל כך הגעתי. אז אין לי מידע ישיר על כל אחד מבני המשפחה, אני מצטער. אני מניח שאני יכול להרים טלפון ולברר.

נכשלתי מאות פעמים והצלחתי מאות פעמים / זה גלים. אני 15 שנה בעסק הזה, יש עליות וירידות וזה ברור. היום, למזלי, אני מתפרנס מהאמנות. הייתי טבח, בישלתי ארבע שנים ב'הרברט סמואל' אצל יונתן רושפלד ובישלתי טוב. הייתי יכול להיות טבח, יכולתי להיות גנן, אני מצייר יפה ואני רוקד יפה אבל בסוף מה שמשך אותי זה תחום אחד מצד אבא ותחום אחד מצד אמא. אני כותב, אני מביים, אני מפיק קליפים, ואם זה מצליח זה מצליח ואם לא אז לא. היו תקופות שהיה קשה, האלבום הראשון שלי מכר אלפי עותקים והצליח מאוד, והאלבום השני יצא ב־2014, בדיוק כשהפסיקו למכור דיסקים, ומכרתי 400 תקליטים. זה חלק מהחיים של אמן, אני לא מאחל לאף אמן להיות בטופ כל הזמן כי הנפילה תהיה כואבת.

יש גבול לכמה אפשר לג'נגל בין דברים בחיים / אתה לא יכול להיות גם בעל מסעדה, גם זמר, גם יוצר, גם שחקן, גם בן זוג וגם לחיות. אי־אפשר לעשות כל כך הרבה דברים יחד כי התוצאה היא קריסה נפשית, וקריסה נפשית תגרום לכל העסקים שלך ליפול. זה מה שקרה לי ב־2015 כשפתחתי בר. זו הייתה אחת התקופות הקשות בחיי. הייתי הכי למטה שיכול להיות, קרסתי כמו מגדל קלפים. כמה חודשים אחרי שפתחתי אותו קיבלתי תפקיד בסדרה 'תאג"ד' ואחר כך ב'פולמון', אלה היו כרטיסי היציאה שלי משם. אמרתי לכולם, "נגמר, אני לא חוזר". מהרגע שיצאתי מהדלת לא חזרתי לשם יותר, עד כדי כך זה היה טראומטי. היום ניתוב האנרגיה שלי הוא הרבה יותר מחושב ומדויק. אני קם בבוקר והולך לישון בידיעה שאני מוזיקאי, וכשצריך אני גם שחקן.

וויד זה לא לכל אחד, ובמיוחד הוויד הישראלי שהוא חזק וטוב / כולם בעסקי הגראס, אהוד ברק, ציפי לבני, הישראלים טובים בחקלאות. אני לא מעשן וויד, זה עושה לי התקפי חרדה חמורים, לא בשבילי. עישנתי וויד לראשונה בגיל 15, בגיל 21 כבר התחלתי לאבד את זה. חטפתי התקף חרדה מטורף ואמרתי פאק, אין מצב שאני נוגע בזה שוב.

פעם הקעקועים שלי לא החליקו טוב בגרון / התחלתי לעשות קעקועים בגיל 17־18, עשו עליי כתבה וקיללו אותי ברמה מטורפת ובלתי אפשרית בטוקבקים, איחלו לי שכל מגוון המינים ושכל סוגי בני־האדם יוכלו לזיין אותי - והכל בגלל הקעקועים. עברו חמש שנים וכל שחקן כדורגל התחיל להיות עם שרוול ולמסי נהיה שרוול ולבן אל תבורי נהיו קעקועים ולכולם יש קעקועים וזה סבבה. אני לא חלוץ בתחום, אבל אפשר להגיד ששכבתי על הכביש בשביל כמה חבר'ה.

כיף להיות ג'ינג'י / בקיץ יורד לי הג'ינג'י ובחורף אני נהיה ג'ינג'י, זה כמו אצל האנגלים. יש לי אש פנימית שלא נגמרת ואני נותן הרבה כבוד לצבע. ג'ינג'ים יודעים לבעור. זה גם שורף, זה גם פגע בי מיליון פעמים. אני לא בן־אדם שיודע לשמור על הפה. אני בן־אדם חברותי, ואין לי ממש גבולות, אף פעם לא עניין אותי מול מי אני נמצא, בגלל שמבחינתי זה לא משנה אם אתה מוכר בשוק או מנכ"ל של חברה עם מיליוני דולרים. לפעמים תופסים אותי כאדם יהיר כי אני לא מסנן את המילים, מניח שאומרים "מי הוא חושב שהוא?"

אני מדור הפייסבוק, אני זקנצ'יק / האינסטגרם שלי רוב הזמן היה פרטי, כי כשהוא היה פתוח התחילו לעשות לי לייקים אנשים שאני לא מכיר. כל מיני 'חיים368' עם אפס עוקבים ואפס תמונות, למה אני צריך ש'חיים368' יישב לי על הפאקינג חיים? 'חיים368', זה לא המקום שלך אחי. ובאמת הייתה לי שיחה מעניינת עם הפסיכולוגית שלי והיא אמרה לי שיש לי הזדמנות להיות יותר נגיש לעולם. אז ביום שלישי פתחתי אותו והתחילו לעקוב אחריי איזה 2,500 אנשים, הם מסתכלים לי מלא בסטורי וזה הכי מלחיץ אותי. נכון תמיד יש את המשוגע שעומד בכתונת פסים ואומר "עוקבים אחריי"? אז אני מסתכל בסטורי ורואה שעוקבים אחריי וכולה הכנתי פסטה, למה 4,000 איש מסתכלים עליי מכין פסטה? יש בזה משהו מלחיץ, מה זה עוזר לי שהם צופים? זה לא מהדברים שמלטפים לי את האגו, רשת חברתית. זה נחמד, ומי יודע, אולי יום אחד אהיה כוכבת אינסטגרם, אבל זה לא מזין לי את האגו.

אני מפחד להיות כל היום בתוך הסמארטפון / בזמן הפנוי שלי אני יותר מול הטלוויזיה, רואה 'הסופרנוס'. התחלתי לראות שוב הכל, כרגע אני בעונה השנייה. לו הייתי סופרנו היה מתבקש שאהיה כריס, הסופרנו שרצה בכלל להיות תסריטאי, אבל בסוף־בסוף, עם כמה שזה נשמע מוזר, הייתי טוני. למה? כי יש לי מלא על הכתפיים, גם בנושא העסקים אני תמיד הבוס, אני הביזנס, גם בנושא המשפחתי אני מרכז המשפחה ומחזיק את המשפחה, הרבה פעמים אני מרגיש כמו החוט המקשר, אבל מה שכן, אני אדם הרבה יותר טוב מטוני סופרנו.

ייקח זמן עד שאעשה עוד ריאליטי / בקורונה אמא שלי ואני השתתפנו בגרסת הסלבס של 'MKR המטבח המנצח' שתשודר בעתיד. זה צולם כשהתחילה הקורונה וכולם נכנסו ללחץ אימים, נעצרו מלא הפקות והרימו את הספיישל הזה. הסוכנת שלנו, מורן, הציעה לאמא שלי להשתתף, אמא שלי אמרה לי, "בוא נלך על זה, ביטלו הכל, אין לנו עבודה עכשיו ובוא נעבוד במה שאפשר". ואני כשאין הופעות אני הולך לעבוד במטבח, אם לא יהיה מטבח אלך להיות חקלאי. ולא היה כלום, אז אמרתי לאמא, "אני זורם איתך, אני יודע לבשל". הייתה לי חוויה מהממת עם רותי ברודו, יש בינינו אהבה גדולה. היא אישה גדולה מהחיים. יש סיבה לזה שכולם כל כך אוהבים אותה, ושהיא בטלוויזיה. בהקשר האישי שלי: לכל דבר צריכים להיות סיבה ורגע, וכרגע, לפי איך שזה נראה, אין שום סיבה שאעשה ריאליטי, וגם יש לי זמן ואפשרות לעשות דברים אחרים.

אני תמיד מרגיש דינוזאור / אני לא יודע אם אני דנבר הדינוזאור האחרון, אבל אני כן מרגיש שאני עושה משהו שהוא לא מיינסטרים, וזה שם אותי בנישה של איזה קאובוי במדבר. אני הרבה פעמים מרגיש לבד מבחינה אמנותית מוזיקלית, כי אני לא כל כך במיינסטרים ואני גם לא כל כך באינדי. מקום ביניים שהוא קצת לבד. הייתי מת שתהיה לי סצנה, שיזמינו אותי להופיע עם עוד להקות. תכלס אני לא כל כך מבין למה זה לא קורה. אם בעבר לא הייתי משתף פעולה הרבה, היום זה דבר שהייתי שמח לעשות, להיות חלק ממשהו, ופחות להיות לבד.