ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: עוז מועלם
    ספורט • 21.07.2021
    מעבירים את הלפיד
    שמונה שגרירים, שמונה עשורים של רגעים היסטוריים ומרגשים על הבמה הכי גדולה שיש • מהלסינקי עד טוקיו: הפגשנו את הספורטאים שהביאו כבוד לישראל באולימפיאדות לשיחה מרתקת על העבר שמחבר אותם - ואותנו
    אורן אהרוני, צילומים: עוז מועלם

    בזה אחר זה הם התקבצו בסטודיו הצילומים בבית "ידיעות אחרונות". כל אחד כוכב בזכות עצמו. כולם ספורטאים מעוטרים, כולם יכולים לומר בגאווה: ייצגתי את ישראל במשחקים האולימפיים.

     

    אחוות הלוחמים עשתה את שלה. "אתה נראה טוב", מחמיאה יעל ארד לאלכס אברבוך. הקופץ במוט, אלוף אירופה לשעבר, מודה לג’ודאית שפרצה את תקרת הזכוכית והביאה לישראל מדליה אולימפית ראשונה, ועובר לשוחח עם המתאגרף יעקב שמואל, שאותו פחות הכיר. אברבוך התעניין לגבי המשחקים שבהם השתתף ובאיזה משקל התחרה, ושומע ממנו איך כמעט הקדים את ארד אך ירד מהזירה בסיאול ללא פיסת המתכת הנכספת. בינתיים, שייע פייגנבוים פורש לחדר צדדי לטובת שיחת טלפון שהלכה והתארכה. אברבוך קצת מאבד סבלנות ומזעיק אותו פעמיים לתחילת הצילומים. "נו, סגרת עוד עסקה?", הוא שואל. "אתה חושב שנחיה מהצילומים האלה?", עונה לו פייגנבוים. "כיף לפגוש את האנשים האלה", מוסיף כדורגלן העבר וכוכב הטלוויזיה בהווה. "נו, אז יש לך פה נבחרת לעונה הבאה של גולסטאר", צוחק אברבוך, וכולם מצטרפים אליו.

     

    במהלך 73 שנות עצמאותה השתתפה ישראל ב־17 אולימפיאדות (כולל טוקיו) ושלחה 541 ספורטאים, שחזרו עם תשע מדליות על הצוואר: אחת מזהב, אחת מכסף ושבע מארד. רגע לפני אולימפיאדת טוקיו בחרנו ספורטאי או ספורטאית בולטים מכל עשור, והפגשנו אותם לשיחה על העבר המשותף שלהם, על העבר והעתיד של הספורט הישראלי ולצילום בין־דורי.

     

    אז מי נכלל ברשימה המכובדת? משנות ה־60, שייע פייגנבוים (73) שהגיע עם נבחרת הכדורגל לרבע הגמר במקסיקו־סיטי 1968; משנות ה־70, האתלטית אסתר רוט־שחמורוב (69) שהייתה הראשונה לרוץ בגמר אולימפי במונטריאול 1976 בריצת 100 מטר משוכות; משנות ה־80, המתאגרף יעקב שמואל (52) שהיה במרחק סנוקרת ממדליה בסיאול 1988; משנות ה־90, יעל ארד (54), שההיסטוריה הולכת לפניה; משנות ה־2000 המוקדמות, אברבוך (46) עם שני גמרים אולימפיים בכיס; ומהעשור השני של שנות ה־2000, השחיינית האמנותית אנסטסיה גלושקוב (36), הישראלית היחידה שהשתתפה בארבע אולימפיאדות.

     

    תמר מטל־שומכר, הלסינקי 1952, ויעקב טומרקין, לונדון 2012-טוקיו 2020 | צילום: עוז מועלם
    תמר מטל־שומכר, הלסינקי 1952, ויעקב טומרקין, לונדון 2012-טוקיו 2020 | צילום: עוז מועלם

     

     

    כדי לסגור מעגל, ערכנו מפגש נוסף בין האתלטית תמר מטל־שומכר (87), שהייתה חלק מהמשלחת האולימפית הראשונה של ישראל להלסינקי 1952 והתחרתה בקפיצה למרחק ובקפיצה לגובה, לבין השחיין יעקב טומרקין (29), שהגיע שביעי בגמר בלונדון 2012 ויישא את דגל ישראל בטקס הפתיחה של אולימפיאדת טוקיו יחד עם חנה קנייזבה־מיננקו. כמעט 70 שנה מפרידות בין האולימפיאדות, אבל החיבור בין ספורטאים שעברו את החוויה המופלאה הזאת הוא מיידי וטבעי כל כך.

     

    "הרגשתי שכל עם ישראל על הכתפיים שלי"

     

    בימים שבהם היה רק ערוץ אחד בטלוויזיה, כל המדינה הייתה מרותקת למסך אחת לארבע שנים, והספורטאים הישראלים הפכו לכוכבים. לחבורה שהפגשנו יש אין־סוף סיפורים, והם שולפים את הטלפונים הניידים כדי להציג תמונות מפעם ומתחילים להריץ זיכרונות. בשעה טובה ומוצלחת הצילומים יצאו לדרך, אבל את שחמורוב עניין דווקא הלוק החדש של אברבוך עם הזקן הצרפתי. "אמרו לי לעשות משהו חדש וזה מה שיצא לי", הוא סיפר. גם שמואל רצה להתפאר בגופו, אותו הוא מטפח עד היום, והציג בגאווה את הקעקוע המרשים על זרוע שמאל עם סמל הטבעות האולימפיות. "היום כל אחד שחוזר מהאולימפיאדה עושה את זה, אבל לי יש אנטי לקעקועים", הודתה גלושקוב.

     

    מה הרגע הכי זכור לכם באולימפיאדה?

     

    אברבוך: "בשנת 2000 בסידני, פעם ראשונה שלי באולימפיאדה, אני נכנס לאצטדיון מול 100 אלף איש. זה היה מאוד מרגש בגמר, כשאתה מתחרה עם הרבה לחץ, אבל מנסה להישאר מקצוען".

     

    שחמורוב: "אם אני פוסחת על האסון במינכן, למונטריאול הגעתי באווירה שונה לגמרי בעקבות מה שקרה, נשאתי את הדגל בטקס הפתיחה עם הרבה משקעים. על הדגל היו 11 סרטים שחורים, וזה היה עומס רגשי חזק. הייתי מאוד מרוכזת בניסיון להגשים את החלום של המאמן שלי, עמיצור שפירא ז"ל, להגיע לגמר אולימפי. הוא לא זכה לראות את זה".

     

    "באולימפיאדה הראשונה שלי באתונה הייתי בת 19", משחזרת גלושקוב. "החיים שלי התחלקו ללפני ואחרי הרגע שנכנסתי לאצטדיון בטקס הפתיחה, שזה היי מסוג שלא חוויתי בחיים. אני חושבת שזה שינה אותי לטובה, לימד אותי להעריך השקעה ועבודה אמיתית, לראות את העולם בצורה בוגרת".

     

    אצל שמואל המסע האולימפי החל בגיל 20: "הגעתי ילד לסיאול, הייתי עדיין חייל בשירות סדיר, ובכל זאת כמעט הבאתי מדליה. זה היה הישג שהידהד מאוד חזק באותה תקופה ופתח לי את כל הדלתות. המשכתי להתאגרף כמקצוען, נסעתי לחו"ל להתאמן ולהתחרות, ואפשר להגיד שעד היום אני עוסק בתחום הזה".

     

    מה השתנה במהלך השנים במשלחות האולימפיות?

     

    שחמורוב: "היום הכל הרבה יותר מקצועי, יש מעטפת שעוזרת לספורטאים מבחינה כלכלית, רפואית, פסיכולוגית – מה שאצלנו לא היה. הייתי עכשיו בטקס לכבוד המשלחת האולימפית בבית הנשיא ולא זיהיתי כמעט אף אחד, הם פחות מוכרים. אצלי הרגשתי שכל עם ישראל על הכתפיים שלי, שהם יודעים ומצפים. הפעם העומס מתחלק בין כל חברי הנבחרת ואולי זה יותר קל להם".

     

    שמואל: "אז לא הייתה לי שליטה על הדברים, אבל היום אני יכול לומר בדיעבד שהיו צריכים לתת לי דרכים להתמודד עם המעמד. לדוגמה, יום לפני התחרות החשובה ביותר, רבע גמר אולימפי, לקחו אותי לאיזה ערב קוקטייל לספורטאים. מה לי ולקוקטייל? היו צריכים לבודד אותי, לא לשלוח אותי מול העיתונאים שהלחיצו אותי עם השאלות שלהם. לא היה לי את הניסיון להתמודד עם הלחץ הזה, וזה השפיע עליי מאוד בקרב".

     

    "הדור הצעיר מכיר אותי מנינג’ה ישראל"

     

    בינתיים הצילומים נמשכים. "אתה יושב כמו דוגמן", מעירה ארד לאברבוך, שמשיב: "יש ממי ללמוד, יש לי דוגמנית בבית". פייגנבוים ושמואל מתלוננים על כך שלא יודעים להעריך את מה שהיה פעם, וגלושקוב קוטעת את הדיון הסוער לטובת סלפי קבוצתי למזכרת.

     

    היום זוכרים אתכם ויודעים להעריך את התרומה שלכם?

     

    שחמורוב: "עברתי בין הספורטאים בבית הנשיא ושאלתי אותם אם הם יודעים מי מדברת איתם, והם ענו לי 'כן, איזו שאלה'. אז מבחינת הספורטאים אני מניחה שכולם מכירים. הציבור אולי מכיר יותר את השם ופחות את הפנים, כי הזמן עשה את שלו".

     

    אברבוך: "הדור הצעיר אולי מכיר אותי מ’נינג'ה ישראל’ ופחות מהישגי העבר".

     

    יש ספורטאים אולימפיים שלא מוצאים כאן את מקומם ועוזבים את ישראל.

     

    "זה פשוט פספוס", אומר בנחרצות שמואל. "צריך לעזור להם להתמודד ולמצוא את הדרך שיוכלו לתרום מהידע והניסיון שלהם לחבר'ה הצעירים. חבל שאין מי שנותן את הפוש הזה".

     

    גלושקוב חולקת עליו: "אני חושבת שאדם אחראי לגורלו ולאושר שלו. צריך קצת יותר תשתיות, קצת יותר הכלה והבנה, אבל בסופו של דבר כל אחד עושה את הבחירה שלו. אולי הם מצאו את מקומם מחוץ למדינה, לא לכולם מתאים להישאר באותה מערכת".

     

    אתם חושבים שהספורטאים מקבלים את ההערכה שמגיעה להם גם בין המשחקים?

     

    ארד, שמשמשת כיו"ר הוועדה המקצועית בוועד האולימפי, מעידה: "הם מרגישים עטופים ומקבלים את כל מה שצריך כל השנה, אבל מבחינה תקשורתית מן הסתם תמיד לפני האולימפיאדה הכל מתגבר ופתאום כל הפוקוס עליהם. הם נהנים מזה, אבל במובן מסוים לא קל לקבל את זה במכה".

     

    פייגנבוים: "אני רואה אנשים שלא מבינים בענפים האולימפיים, אבל נהנים לשמוע על ההישגים. השאלה היא מה הספורטאים מקבלים, כי אחר כך הם צריכים לחפש עבודה".

     

    איזה טיפ הייתם נותנים לחברי המשלחת הנוכחית?

     

    שחמורוב: "הכי חשוב שלא יחלו בקורונה. זאת תקופה מאוד מאתגרת ומשונה. אין את החוויה שכולם יוצאים ביחד למשחקים, היום כל אחד יוצא בזמן אחר. אסור להם לצאת מהחדרים, זו לא אווירה כיפית ואני די מרחמת עליהם. אבל אני בטוחה שיש להם מוטיבציה והם ממוקדים במה שצריך כדי להצליח".

     

    אברבוך: "אני רק מבקש מהספורטאים שישמחו אותנו, שיעשו את המקסימום שהם יכולים".

     

    עם כמה מדליות לדעתכם ישראל תחזור מטוקיו?

     

    שמואל: "אני חושב ששתיים – בשייט ובג'ודו".

     

    גלושקוב: "אני מאמינה ששלוש. מקווה בשביל לינוי אשרם שהיא תעשה את זה, וגם הג'ודו והשייט יביאו. אולימפיאדה זה הרבה לעכל, ויכול להיות שדווקא הניתוק בגלל הקורונה יעזור להם, למרות שאנרגיה מהקהל מאוד מזינה את הדינמיקה. בכל מקרה, החבר'ה שלנו מקצוענים ויודעים את העבודה שלהם".

     

    השיחה מסתיימת עם איחולי הצלחה למשלחת הנוכחית ועם התקווה שדפי ההיסטוריה האולימפית של ישראל ימשיכו להתמלא ברגעים יפים ומאושרים, שיוכלו להתרפק עליהם בדורות הבאים.

     

    כשנושא הדגל פגש את פורצת הדרך

     

    את לונדון 1948 מדינת ישראל בת השלושה חודשים וחצי החמיצה, אבל למשחקים בהלסינקי 1952 היא כבר שיגרה משלחת מכובדת של 25 ספורטאים, כולל נבחרת הכדורסל. אחת מהם הייתה האתלטית בת ה־18 תמר מטל־שומכר, שהתחרתה בקפיצה למרחק ובקפיצה לגובה.

     

    כמעט 70 שנה מאוחר יותר, מטל־שומכר בת ה־87 מתגוררת בבניין ישן במרכז ת"א, ובעזרת בתה ליאת הסכימה לארח למפגש מיוחד את השחיין יעקב טומרקין, שישתתף באולימפיאדה השלישית שלו.

     

    טומרקין, שהגיע מהאימון, אומר בהתרגשות תוך כדי טיפוס במדרגות: "כזה דבר עוד לא עשיתי". הבת פותחת את הדלת, וטומרקין לוחץ את ידה של תמר: "כבוד גדול לפגוש אותך". ביתה של האתלטית לשעבר עמוס בגביעים ובמדליות ונראה כמו מוזיאון לכבודה. בפינה אחת, בתוך קופסה שקופה ממוסגרת, נמצא אוצר ובו מספר החולצה והנעליים שאיתן התחרתה בהלסינקי, ובתוך ויטרינה ענקית בכניסה אפשר להבחין בעוד עשרות מדליות, תעודות הוקרה, גביעים ופרסים שהעניקו לה לאורך השנים – החל מנשיא המדינה ועד לוועד האולימפי הישראלי. אחרי הכל, בנוסף לקריירה באתלטיקה היא הייתה גם קפטנית נבחרת ישראל בכדורסל וזכתה ב־11 אליפויות וב־12 גביעים עם מכבי ת"א.

     

    השניים מתיישבים על הספה וליאת מגיעה עם אלבומים וגזרי עיתונים, שנאספו במהלך השנים. "את יודעת, תמר, אני זכיתי במדליה הבינלאומית הראשונה שלי בהלסינקי", סיפר טומרקין. "זה היה באליפות אירופה לנוער ב־2010, כמעט 60 שנה אחרי האולימפיאדה שלך". תמר פותחת דווקא עם רכילות עתיקת יומין: "פרי אובראיין הציע לי נישואים באולימפיאדה, הוא גם היה באתלטיקה". האלוף האולימפי האמריקאי בהדיפת כדור ברזל אפילו זרק לה פרחים כשישבה בקהל בהתאהבות קצרה של בני נוער במהלך המשחקים.

     

    "הייתי אומרת לאמא שלי שתפתח את הרדיו אחרי שעשיתי עוד שיא", היא ממשיכה לשחזר. "בשבתות הייתי הולכת ברגל לתחרויות מכרם התימנים עד אצטדיון האתלטיקה בנמל, כי המשפחה הייתה שומרת שבת".

     

    "אני עכשיו בדרך לאולימפיאדה השלישית שלי", מספר טומרקין. "אנחנו משלחת של 90 ספורטאים, הכי גדולה אי־פעם". "פעם כולם היו מכירים את כולם", עונה תמר. "את יודעת, הפעם בגלל הקורונה לא יהיה לנו קהל", אומר השחיין. "מה אתה אומר", משיבה תמר, "בהלסינקי באו יהודים מהקהילה לעודד אותנו".

     

    אחרי הצילומים ורגע לפני הפרידה, מטל־שומכר אומרת לטומרקין: "אני מאחלת לך הצלחה. אני מקנאה בך, הייתי רוצה לבוא איתך לטוקיו". ויעקב מסכם: "הרגשתי שהטענתי את עצמי, אני מודה לתמר שהכניסה אותנו לבית שלה".

     


    פרסום ראשון: 21.07.21 , 19:05