פלא הבריאה

אפשר, אבל לא צריך לדבר על סימון ביילס בהגדרות של ציונים על הקרקע או הקורה. אפשר, אבל זה מחטיא את המטרה בקילומטר. אפשר גם במדליות. אבל מדליות הן דבר ממשי, אתה יכול לגעת בהן, להרגיש ולמשש אותן, אתה יכול לענוד אותן על צווארך ולהתנחם ברגע שבו כל ההקרבות שעשית נראות פתאום שוות את זה. לא ללכת למסיבות, לשמור על משטר אימונים ואוכל גולאגי, להיות לא נורמלי. כי אלה מי שזוכים במדליות אולימפיות, בכסף, בתהילה. הלא נורמלים.

כדי להגדיר את מה שאתם הולכים לראות כשתצפו בסימון ביילס בטוקיו, את השילוב המהמם של חן, אומץ, מהירות, אתלטיות, צריך להסתכל דווקא על מה שאי־אפשר לראות, על המטאפיזי. את כל מה ששאר המתעמלות חולמות לעשות ביום חמישי, ביילס עושה בשבת. עפה ונוחתת לקראת החלום הבא. את מה שהן אפילו פוחדות לחלום, היא עשתה כבר שלשום.

הדקות שבהן היא מבצעת את האלמנט הקוסמי שלה הן הדקות שבין החלום האחרון לבא. התרגיל שלה הוא רגע הפכחון, ההתעוררות. ביילס לא מתמודדת מול המתעמלות האחרות בסבב או באולימפיאדה. היא מתמודדת מול הבריאה, מול הכוחות משיעורי הפיזיקה שאומרים לך שאין מצב שאת עושה זה – ומנצחת. היא משנה את חוקי המשחק. התארים שלה הם כבר מעבר להישגים, הם מקפצה מעלה. היא עושה לאנץ' עם ספורטאי־העד. בקרוב היא תנחת נחיתה מושלמת.

חפשו אותי ביוטיוב

ביילס זכתה פעם באליפות עולם, עם אבן בכליה, אחרי שנפלה פעמיים. היא ניצחה בפער של יותר מנקודה, בספורט שבו בדרך כלל תחרויות מוכרעות על מאית הנקודה. בהזדמנות אחרת היא זכתה באליפות העולם בהפרש של שתי נקודות. הכישרון, היצירתיות והיכולת הטכנית הפנומנלית מגדירים מחדש את הנורמות של הענף. כשהוועדה לקביעת דרגות קושי נתנה לאחד התרגילים שלה ציון נמוך, הנימוק היה שמדובר בתרגיל מסוכן מדי ושהוועדה לא מוכנה ששאר המתעמלות יחקו אותו. זה כאילו ששאר המתעמלות משחקות מונופול, וסימון ביילס היא הנשיאה של ג'יי־פי מורגן.

את התרגילים היפים ביותר שלה אפשר לראות רק באופן פיראטי, בסרטונים שדלפו ליוטיוב מהאימונים שלה. אין לה שום טעם להסתכן בנפילה או בפציעה, את המדליה לאוסף היא תיקח גם בדרגות קושי נמוכות יותר. אף אחת לא מתקרבת אליה, לרמת הדמיון שלה. באימונים היא מרשה לעצמה להתחרות נגד עצמה, לבדוק עד כמה היא יכולה לדחוף את הגבולות שלה. מהבחינה הזו ביילס מזכירה את נבחרת החלומות בכדורסל בברצלונה 1992, שהאתגר היחיד שלה הגיע במשחקי האימון הפנימיים הרצחניים.

המציאה את הענף מחדש

ביילס, 1.42 מטר על 47 ק"ג, נכנסת בגיל 24 לאולימפיאדה השנייה והאחרונה בקריירה כשאין לה שום דבר להוכיח. הסיפור שלה מוכר, ועדיין שווה שיחזרו עליו. היא נולדה באוהיו לאם חד־הורית שהייתה מכורה לסמים ולאלכוהול, ומעולם לא הכירה את אביה. היא נשלחה למשפחת אומנה בגיל שלוש, לפני שאומצה וגודלה על־ידי סבה ואשתו. היא הייתה אחת ממאות מתעמלות שלארי נסאר, רופא נבחרת ההתעמלות האמריקאית, תקף מינית. היא המציאה מחדש, כאישה שחורה, את הענף שבמשך שנים נשלט על־ידי נערות לבנות בתת משקל.

ההתעמלות לבדה כבר לא עשתה לה את זה. יש הרבה בדידות, להתחרות בלי אף אחד שמתמודד מולך או מאתגר אותך. ביילס, ארבע פעמים אלופה אולימפית בריו 2016, הפכה את המקצוע שלה לקרקס אמנותי, לתוכנית בידור שאתה חייב לצפות בה. האישיות שלה, היכולת ונרטיב החיים שלה גרמו לכך שבמקום שהיא תביא את ההתעמלות לפלטפורמות של הרשתות החברתיות, הרשתות החברתיות באו אליה. שרופי ההתעמלות שלא מפסידים אף ביצוע שלה מבינים: הם לא רואים התעמלות. הם רואים איך ההיסטוריה נכתבת.

כמעט בכל המקצועות יש היום תרגיל שנקרא על שמה. היא מסוגלת לבצע אלמנטים שרק מעט מתעמלים גברים מסוגלים לעשות. היו תחרויות שבהן פער הנקודות בין ביילס לבין המקום השני היה יותר גבוה מאשר ההפרש בין המקום השני לעשירי. היא לא המתעמלת מספר אחת בעולם, היא הספורטאית מספר אחת. סרינה וויליאמס הפסידה לפעמים.

אם רוב המתעמלות האחרות נענשות בנפילה על הפחד שלהן, ביילס מתוגמלת על האומץ שלה. כל נפילה שלה היא דלק מחודש לאתגר את עצמה, את הענף עצמו, את מיליוני הילדות שיושבות וצופות בה להילחם בחיים עם חיוך, אפילו אם החיים לא חייכו אליהן ראשונים. הדקות של ביילס הן רגע בריאה, ממשות. זה הדבר, אלו החיים ברגע שבו מישהי חיה אותם עד הסוף, בלי פחדים, בלי חרטות. החיים כמו ששאר האנשים רק חולמים עליהם.