ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    פינג פונג
    7 ימים • 21.07.2021
    "כשרציתי לכתוב לצביקה שירים, ולבטא את עצמי, נתתי לו לספר עליי בעצם. 'מרי לו' זו אני"
    רז שכניק

    מירית שם־אור, גרושה ואם לשלושה, נולדה בחיפה ועברה עם משפחתה לתל־אביב. למדה בתיכון עירוני ה' וסיימה בגיל 17, אחרי שהוקפצה כיתה. לאחר מכן החלה ללמוד באוניברסיטה העברית, ולקראת הגיוס הוחלט לשחרר את כל הנשים במחזור הגיל שלה. בשנת 1970, פגשה את צביקה פיק, לימים בעלה. השניים היו יחד במשך כ־25 שנה. כתבה עשרות להיטים, בהם ‘בין האצבעות’, 'דם חם', 'אהבה בסוף הקיץ', 'דמדומים', 'לגור איתו', 'מרי לו', 'מעלה מעלה', וגם את 'השיר הזה' ו'שוב הגשם' לבנותיה, שרונה ודניאלה פיק. בימים אלה זכתה בפרס אקו"ם על מפעל חיים. באוקטובר אמור לעלות באוף־ברודווי בניו־יורק המחזמר Swan Lake Rock Opera שיצרה עם בתה שרונה ועם צדי צרפתי, על בסיס המוזיקה של 'אגם הברבורים'.

     

    ברכות על קבלת פרס מפעל חיים.

     

    "תודה. ומה שאני אוהבת במקרה הזה הוא שזה לא פרס פומפוזי כזה. הרי מי שהחליט הם בין השאר יזהר אשדות, דני רובס ודורון מדלי, ונורא כיף שיוצרים מהשורה הראשונה מעריכים מה שאני עושה ונהנו ממה שאני עושה. הכי טוב זה תגובת הקהל לאורך השנים. תראה כמה באו ל'מרי לו' לעומת מחזות זמר אחרים. אגב, נורא שמחתי שאתי אנקרי זכתה בפרס מפעל חיים משלה. היא יחידת סגולה, יש לה את הכל וכיף לקבל את הפרס יחד איתה. כוח נשי".

     

    עד כמה את קיימת ביצירה שלך?

     

    "לא מעט. כשרציתי לכתוב לצביקה שירים ולבטא את עצמי, עשיתי בצורה כזו שנתתי לו לספר עליי בעצם. למשל, 'מרי לו' זו אני, כלומר צביקה שר עליי. רציתי להיות שחקנית קולנוע בחו"ל ולא עשיתי את זה בסוף, גם לא ניסיתי. היה טוב מדי בישראל מאשר עכשיו לקום וללכת ללוס־אנג'לס. במחזמר דן אלמגור הצמיד למרי לו ביוגרפיה כך שהיא שנולדה בחיפה בשם מרים לובוביץ' ושינתה את שמה למרי לו. הוא לא ידע שאני נולדתי בחיפה, בשם מרים שמייביץ'. עכשיו הוא יודע".

     

    מה הזיכרון הכי מוקדם שלך?

     

    "גיל שנה, חוויה טראומטית. שכבתי במיטת התינוקות שלי, בדירה שלנו ברחוב שלום עליכם בתל־אביב, ופתאום אני רואה מעליי חתול. לא יכולתי לעשות כלום כי הייתי תינוקת. התברר שההורים הלכו לבלות כי ישנתי נורא טוב והם החליטו שאפשר לעזוב אותי לקצת. מזל שהחתול לא עשה לי כלום".

     

    מתי היית הכי מאושרת?

     

    "בגיל 14. הבנתי שיש לי עוד שנתיים עד לספירה לאחור כביכול, כי השנים עוברות. הייתי בחבורת אסקימו לימון המקורית, יחד עם בועז דוידזון, ואז גם חוויתי אהבה ראשונה. הייתי מעולפת על מוזיקה, בעיקר פול אנקה, אלביס פרסלי ו'הפלטרס'. אלה היו ימים של אין דאגות".

     

    מאיזה הרגל היית רוצה להיפטר?

     

    "מהטוויטר. התמכרתי למלחמות היהודים. אני כל הזמן שם. לעומת האינסטגרם, שם התגובות תמיד 'מהממת', 'מושלמת', 'הכי יפה בעולם', בטוויטר זה הפוך וכולם יורדים על כולם ברמות. אני בן אדם פוליטי ואני מתה על זה. אני לא כותבת שם, וטוב שכך".

     

    מתי היית הכי קרובה למוות?

     

    "הייתי בת עשר, גרנו בבת־ים ושחיתי בחוף אל הסלע. עשרה מטרים מהחוף הגיעו גלים גדולים ולא יודעת איך יצאתי משם עד היום. לא מבינה איך הייתי בתוך המים לבד, וזה זיכרון טראומטי. לילדים שלי לא נתתי ללכת לים לבד".

     

    מתי בכית לאחרונה?

     

    "אני לא בוכה. אף פעם".

     

    מה הפחד הכי גדול שלך?

     

    "הפצצה אטומית. אני רואה שבעצם לא עוצרים את איראן ממש. בילדות כולנו פחדנו מזה, בגלל הזיכרון של הירושימה, כשהבנו מה קרה שם. הייתה בהמשך גם המלחמה הקרה ופחד מפצצה אטומית. עכשיו זה חזר אליי".

     

    מה היית משנה במראה החיצוני שלך?

     

    "כלום, אני מושלמת באופן כללי".

     

    מי היה משחק בתפקיד מירית שם־אור בסרט על חייך?

     

    "פעם השחקניות היו נורא יפות והיום הן נראות כמו הבחורה השנייה ברחוב. אז אני אומרת: סופיה לורן, בריז'יט בארדו או אליזבת טיילור. יש לי תמונות שבהן אני דומה לכל אחת מהן".

     

    מה גברים לא מבינים לגבי נשים?

     

    "לנשים אכפת מאוד מהיופי שלהן, והגברים לא מבינים עד כמה. זה יוצר תחושות אצל האישה שבאות לידי ביטוי בהתנהגות שלה ואז למעשה המתח משפיע על היחסים בין בני הזוג. הם גם לא מבינים דבר יסודי: בנות מתאהבות, בנים פחות. המניע העיקרי של נשים כשהן מתחילות עם בחורים הוא אהבה ורצון לזוגיות. גברים חושבים שאולי סתם בא לאותן נשים ליהנות".

     

    מה הרגע בקריירה שבו נעשה לך אי־צדק?

     

    "היה לי טור במוסף ‘מעריב’ כשהיה נורא חזק, בשנות ה־70, כפולה קבועה לצד יהונתן גפן במשך חמש שנים. נורא הצלחתי, היינו גם חברים טובים. יהונתן קיבל משכורת יפה, משהו כמו פי עשרה ממני. אני בכלל הייתי פרילנסרית, ודרשתי לעבור למשכורת קבועה. אמרו לי שאי־אפשר, אז עזבתי. זה מאוד עיצבן אותי".

     

    מתי התרגשת לראות מפרסם?

     

    "פול אנקה, כשהוא בא לישראל. מצאתי אז חבורת מעריצות בגיל שלי, הלכנו להשתולל לצד הבמה. הוא נישק אותי על הלחי. לא הספקתי להסביר לו מי אני. מאוד מקווה שניפגש שוב".

     

    בינתיים את פוגשת לרוב מישהו לא פחות מפורסם.

     

    "קוונטין טרנטינו הוא כבר משפחה. הוא אוהב את הסרטים שגדלתי עליהם ואת הספרים, אנחנו מדברים הרבה עליהם. הוא פשוט מכיר כל פרט בכל סרט, זה לא ייאמן. האיש אנציקלופדיה לקולנוע ואני חולה על עולם הקולנוע".

     

    מה ההורים שלך לא הבינו לגבייך?

     

    "הבינו הכל, חוץ מזה שאמא שלי, ברוב חוצפתה, אמרה פעם משהו שלא אשכח. זה קרה אחרי שנבחרתי לנערת החודש ב'העולם הזה' וראיינו את אמא, שאמרה: 'לא שמתי לב שהיא יפה בכלל'. את כל השאר היא הבינה מצוין".

     

    מה ההישג ההכי גדול שלך לדעתך?

     

    "בגיל 14 הייתי אלופת הארץ בריצה ל־60 מטר לנערות. ירדתי משמונה שניות וזה היה הישג גדול. הייתי מתאמנת באופן מקצועי אבל אז התחלתי לעשן ולבלות, אז עזבתי. מרגישה החמצה פה. יכולתי להגיע להישגים בריצה".

     

    מה הדבר הכי גרוע שכתבו עלייך או אמרו לך?

     

    "מישהו אמר לי פעם שאני צנועה. אני הכי עפה על עצמי. איך הוא הגיע לתובנה הזאת?"

     

    מה הדבר היחיד שחסר לך כדי לשפר את איכות חייך?

     

    "עוד 300 מטר בסלון. אני גרה באחד המגדלים בתל־אביב והסלון נראה לי נורא קטן. אוהבת לראות מרחבים בסלון".

     

    מה הדבר שהכי משגע אותך כרגע?

     

    "דואגת שלא ייתנו למחזמר לעלות בניו־יורק בגלל הקורונה. הכל כבר מוכן וכמובן שאסע לשם. זו הפקה עם שחקנים אמריקאים".

     

    מה האלבום הראשון שהקשבת לו?

     

    "'טוטי פרוטי' של ליטל ריצ'רד. לא ידעתי שצלילים יכולים להיות כאלה ממכרים. העולם שלי התהפך טוטאלית מאז. פשוט נמסתי, המוח התפוצץ לי. מפה התחילה התמכרות לפיפטיז. זה העשור האהוב עליי".

     


    פרסום ראשון: 21.07.21 , 21:40