ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    דנה ספקטור
    7 ימים • 21.07.2021
    כוכב אחר
    דנה ספקטור | איור: הילית שפר

    אלוהים, כמה תשומת לב ג'ף בזוס ניסה למצוץ ממני השבוע. זה התחיל בחללית הפאלית שבה הוא הטיס את עצמו לחלל. בהתחלה הייתי בטוחה שאני מדמיינת את זה. "לא יכול להיות", אמרתי לרן, "לעצב טיל בצורת פין ענקי כשאתה ג'ף בזוס וממילא כולם חושדים בך שכל הכוח שצברת היה כדי לפצות על שבלול הקינמון העצוב שיש לך בין הרגליים?" אבל כן, מתברר שכולם ראו את הפין המעופף בדיוק כמוני, מה שאומר שאו שבזוס הטריל אותנו בכוונה, או שהוא כל כך חסר מודעות ואטום רגשית שהוא היחיד שלא ראה כמה המלך הוא עירום.

     

    כשבזוס חזר מהטיסה שלו לחלל, הבנתי שאכן, הוא אטום רגשית. זה היה כשהוא עמד במסיבת העיתונאים שלו ונשא את נאום התודה האיום ביותר בתולדות האנושות. "אני רוצה להודות", הוא אמר, "לכל העובדים של אמזון ולכל הלקוחות של אמזון, אתם בעצם שילמתם את זה". בשלב הזה, נגמרו לי המילים. רק לאחרונה התפרסמה כתבת תחקיר שחשפה את תנאי ההעסקה האכזריים של העובדים של בזוס באמזון. עובדי מחסן סיפרו איך אסור להם לצאת אפילו לשירותים, הם נאלצים להשתין לתוך בקבוק ריק כדי לא להפסיק לעבוד לשנייה. על זה משלמים בשכר מינימום שלא היה מכסה את תקציב משחת השיניים השבועי של בזוס.

     

    "איך הוא מעז", רן אמר, "ועוד אחרי שנת קורונה, שבה הם עבדו יותר קשה מאוליבר טוויסט בשבילו מרוב שכל האנושות הייתה עסוקה בלהזמין שטויות". ובאמת, זה היה כמו להגיד, "תודה לכל מי שניצלתי ושיעבדתי השנה, לכל הדמעות של כל עובדי הניקיון המקסיקנים ששכבו בלילה ותהו איך הם יאכילו את הילד שלהם מהגרושים שאני משלם להם. הדמעות שלכם היו מגש הכסף שעליו הגשמתי את פנטזיית גיל ההתבגרות המטומטמת שלי. לטוס כמה קילומטרים טובים עד מעבר לאטמוספרה, להציץ על העולם מלמעלה כמו פודל במכונית נוסעת, ולחזור נפוח מעצמי כאילו שאני מינימום מגלן".

     

    אין שום אומץ בפרויקט החלל הזה של בזוס, זה העניין. שום דבר יזמי, חלוצי, בטח לא משנה את העולם לטובה. לא רק שהוא לא האדם הראשון שהגיע לחלל, הוא אפילו לא המיליארדר הראשון שעשה את זה. ריצ'רד ברנסון הקדים אותו בכמה ימים. ישר אחרי הנחיתה הודיעה הקריינית החנפנית "רוצים גם אתם לטוס? היכנסו לאתר שלנו והירשמו לטיסה הבאה". נכון, העסק החדש של בזוס הוא טיסות מסחריות לחלל, שזה מרגיז אפילו יותר. העולם שרוי בגל רביעי של מגפה, אנשים איבדו את המשרות שלהם, סגרו עסקים, גם אלו שלא - לא מסוגלים לטוס אפילו לקפריסין מרוב שהכל שרוי בערפל. אז טיסה לחלל? זה באמת מה שחסר לבני אדם כרגע? רובנו אפילו עוד לא זכינו לראות את הזוהר הצפוני, או את איי גלאפגוס, עם כל הכבוד לבזוס שכבר חרש את כל העולם במטוס הפרטי שלו, שהוא בטח התעקש שיהיה גדול ב־24 סנטימטר יותר מזה של ג'ק דורסי.

     

    היחידים שיגידו "הו, לראות את העולם מחללית, את זה עוד לא עשיתי", הם אנשים כמוהו. כאלו שכבר יש להם הכל. כל פרויקט החלל הזה של עשירי העולם מתחיל להיראות כמו מקרה קלאסי של הרצחת וגם ירשת. עכשיו, כשהם סיימו לזהם את הכוכב שלנו עם עטיפות קרטון למוצרים מיותרים כמו מאריך ריסים רוטט מגומי מפעלים מזהמים, הם פשוט ממריאים להם מהחירייה המהבילה שנהייתה פה לעולם קפוא, נקי, וחדש.

     

    אני חושבת על בזוס כשענת חברה שלי מספרת לי על מה שקרה לה השבוע עם החבר החדש שלה. גם הוא עשיר, אמנם לא כמו ג'ף בזוס, אבל בעלים של חברת היי־טק מאוד מצליחה בתחום הרפואה. דווקא לטייקונים של ההיי־טק יש בדרך כלל מלא סטייל. הם מגיעים למשרד רכובים על אופניים מקיימוּת ולא בפורשה, רק חדי העין יבחינו שמדובר באופני הרים שעולים 30 אלף שקל. הם נועלים סניקרס פשוטים ומביאים את כלב השנאוצר הצנוע והגזעי בהיחבא איתם למשרד. הם לא עוטפים את עצמם בחליפת ארמני ובטח לא בשעון שהחוגה שלו משובצת באבני אזמרגד. אולי זה עניין תרבותי. בארה"ב מאוד מקובל לנפנף בהררי הכסף שלך. הישראלים עדיין מסובבים את הראש בהפתעה זועמת כשפרארי אדומה עוברת ברחוב. המדינה שלנו נוסדה על רעיון ערכי, לא על אסופה של הרפתקנים פרועים שרצו לראות מה יש שם, מעבר לאוקיינוס.

     

    "ועדיין", ענת אומרת, "רואים את הכסף שלו בקצוות. לא משנה כמה חמוד וצנוע הוא נראה לי בהתחלה. למשל, זה שהוא הזמין טסלה לעצמו השבוע. פשוט הרים טלפון לסוכן, והזמין מכונית בסכום של החוב שלי לבנק". "וזה הפריע לך?" אני שואלת. "לא כל כך", היא אומרת, "הוא לא אמור בכלל לדעת שיש לי חוב, הוא חי בעולם אחר עם בעיות אחרות, וזה בסדר".

     

    בהתחלה זה נראה לה מהמם. הוא כתב לה סמס קצת אחרי שהתגרשה, הם היו ידידים טובים כשהם למדו יחד בבית הספר. כשהם נפגשו היא ראתה שהוא אותו הילד הטוב והגבוה והביישן שהיא הכירה בעצם, והאהבה התלקחה. אחרי חודש, הוא לקח אותה לחופשה בחאן לעשירים בלבד בנגב, והיא לא הפסיקה להתפייט. "החדר היה פשוט ועשוי מאבן מדברית", סיפרה, "בחוץ הייתה מחצלת מרוקאית ששכבנו עליה בלילה והסתכלנו על הכוכבים". איכשהו, זה הצליח להרגיז אותי. עוד יכולתי לחיות עם העשירים שהכרתי על הכרמל בילדותי, הם נסעו לחופשות מנקרות עיניים במלונות שישה כוכבים במוזמביק, והשאירו אותנו עם חופשות האוהל הצנועות שלנו בראס בורקה. אבל היום חלק מלהיות עשיר זה להתעקש להישאר מחובר לטבע ולאדמה. "אפילו את זה אתם לוקחים לנו", חשבתי. "אתם משלמים 899 דולר ללילה והופה, גם לכם יש מקלחת חוץ מעוטרת בצדפים. רק שיש בה שמפו אורגני שמיובא מספא ידוע בצרפת ועולה יותר מכל החדר שלי".

     

    אני מודה, זו הייתה קנאה, כי זה הדיל שלנו עם העשירים בעצם. אתם תהיו עשירים ותשלמו על זה בחוסר טעם מחריד. תשחקו גולף, משחק מדשאות גריאטרי. תאכלו לוקוס, דג אוברייטד שעולה הרבה יותר מדי ושבחיים לא יהיה טעים כמו לברק. תשקיעו במוקסינים לבנים מעור גדי של ג'וצי, אף אחד לא העביר לכם את הממו שאין דבר פחות סקסי מגבר שנועל נעליים בלי גרביים וחושף קרסול מנכ"לים לבנבן. בקיצור, תעשו את כל שטויות העשירים שלכם, ותשאירו לנו את העולם האמיתי, השווה.

     

    הנה אני, רק לפני שבוע חגגתי יום הולדת 50, ורן העניק לי 22 מתנות כמספר האותיות באלף־בית, "כדי שיהיה לך את הכל", הוא אמר, "אותיות האלף־בית זה עולם ומלואו". באות אל"ף למשל, הוא נתן לי את אילת, פשוט חטף אותי ליומיים באילת כי הוא יודע שאני אוהבת לשחות בים האדום ביום הולדת שלי. ישבתי מול 22 המתנות המדהימות האלו, אחת מהן הייתה ספר שהוא הוציא לבדו עם כל הטורים שכתבתי אי פעם, וחשבתי לעצמי שאף גבר מיליארדר בחיים לא היה מצליח לנחש אותי ולאהוב אותי במדויק כמו החבר התסריטאי שלי.

     

    כמובן שזה לא עובד ככה, ויש טחונים עם אחלה טעם וגם אחלה חיי סקס, כמו שהוכיחו ענת והחבר החדש שלה. כי בהתחלה הוא היה נהדר, לא הפגין את העליונות הכלכלית שלו בכלל. עד ליום רביעי האחרון, שבו הוא הזמין אותה להצטרף לנסיעה שלו בניו־יורק. "אני מת לחופשה, מת לנשום קצת אוויר, אולי נאריך גם לעוד שבוע בקונטיקט, עוד שנייה מתחיל שם הסתיו". ענת התעקשה שאי־אפשר. היא גרושה, יש לה שני ילדים, היא לא יכולה לעזוב אותם סתם ולהתעופף לה. "אז נביא אותם גם", הוא אמר. "הם יצטרכו לחזור ולהיכנס לבידוד של שבועיים", היא הסבירה. בסוף לא היה מנוס, וענת נאלצה להזכיר לו שהיא עם כל הכבוד עדיין עובדת. יש לה עסק קטן לתוכן שיווקי שהיא הקימה בהמון השקעה ומאמץ. אחד הלקוחות שלה יושב לה על הראש כבר חודש. ענת לא סובלת את הלקוח הזה, הוא נודניק. החבר שלה יודע, אולי זה מה שגרם לו להציע לה שהוא ישלם את כל הכסף של העבודה הזאת. "אני אתן לך את כל מה שהיית אמורה להרוויח", אמר לה, "ואת תפטרי אותו קיבינימט ותיסעי איתי".

     

    "באותו הרגע שהוא הציע לי את זה", ענת אומרת, "הרגשתי כל כך קטנה". "אני בטוחה שהוא לא התכוון", אני אומרת. אני מאוד משתדלת לא לכעוס על אנשים רק כי יש להם כסף. הכרתי נשים מיליונריות שהיו מדהימות. ניהלו חברות ענק אבל לא שכחו גם להקים עמותות חשובות שתורמות לאנשים חלשים, ג'ינגלו והיו בכל טקס סיום גן. רק שזו בדיוק הנקודה. הן היו נשים. להרבה מאוד מהגברים העשירים שיצא לי להכיר, היה איזה קטע לא ברור עם הפגנת כוח מגעילה.

     

    ומולם יש מישהי כמו מקנזי סקוט, גרושתו של ג'ף בזוס, שתרמה לא פחות משמונה מיליארד דולר מההון שלה לצדקה, בתנאי שלא יקראו על שמה שום מוסד. היא לא זקוקה לאף תותבת אגו שתפאר את גדולתה. כמה עצוב זה שהחיבור הזה בין כסף לגבריות עדיין קיים, אתה יותר גברי ככל שאתה יותר מצליח. "בגלל זה כל כך כעסתי על יואב", ענת אומרת. "תתארי לעצמך אישה מבוססת שהייתה אומרת לחבר החדש שלה, ‘אתה, אל תעבוד, אני אתן לך את הכסף כדי שתוכל לטוס איתי’. כמה מהר היו קוראים לה זקנה פתטית שמעסיקה גי'גולו?"

     

    "אם תהפכי יום אחד למיליונרית", אני אומרת לה, "גם אז לא תבני חללית בצורת השדיים שלך". "גם אם כן", ענת אומרת, "בטח עדיין הייתי חושבת איך הילדים יסתדרו עם ארוחת הצהריים כשאני אהיה בחלל".

     


    פרסום ראשון: 21.07.21 , 21:40