בואו נעשה עסקה כזאת: אני אגיד את המילה הכי משעממת, מייאשת, חסרת תוחלת ולמעשה כמעט חסרת משמעות כרגע בישראל, ואתם לא תעבירו עמוד, סבבה? סבבה.

הנה המילה, ואני אפילו מוסיף לכם חינם – כמקובל – את ה' הידיעה לפניה:

הכיבוש.

בבקשה, אמרתי את זה. ומרגע שאומרים את זה פעם אחת, כבר קל יותר להמשיך: כיבוש, הכיבוש, השטחים הכבושים – או, למה להיות פוליטיים בקשר לזה כשאפשר לצאת טוב עם כולם? – השטחים המשוחררים, מפעל ההתיישבות, מפעל ההתנחלויות, גאולת הארץ.

רגע, אל תעבירו עמוד. הבטחתם. לפחות בינתיים תישארו איתי. מבטיח לא להגיד עוד הרבה "הכיבוש", בעיקר כי מה שאני רוצה להגיד באמת זה שאני כבר לא יודע כמעט שום דבר ודאי לגבי הכיבוש (אופס).

כן, הוא כנראה משחית, כלומר שאתם ממש לא רוצים שדווקא הילד שלכם יתגייס להעביר פלסטינים במחסום, לסייר בסמטאות או לדפוק על דלתות בתים של משפחות ישנות באישון לילה. זה משחית נפשות בנות 18, וגרוע מזה: זה גוזל מהן שעות שינה וסיכויים ממשיים להגיע בהמשך להיי־טק, כמו ששירות הגיוני ב־8200 היה מסדר להם. אבל זה, בעצם, כל מה שתמיד ידעתי להגיד בוודאות על הכיבוש: שהוא משחית.

והוא, כמובן, לא בסדר מבחינה היסטורית ואנושית, כי שליטה על שטחים שנכבשו במלחמה והאוכלוסייה שיושבת בהם, והחזקת מיליוני בני אדם ללא זכויות אזרח, הן – במילה עם הרבה יותר פרסטיז'ה וסקס אפיל מאשר "כיבוש" – קולוניאליזם.

כן, אנחנו קולוניאליסטים. רק בלי חליפות החאקי, כובעי הספארי והאוהל שבו המפקדים המשופמים מתכנסים כל לילה לעישון מקטרת, לגימת כוסית פורט ותהיות בשאלה איך להמשיך להביא את הקדמה לכל הילידים האלה.

ואנחנו שולטים בשטחים – הכבושים או המשוחררים, איך שמתחשק לכם – זה 54 שנים, ואנחנו לא יוצאים מזה, כלומר משם, בעיקר כי כבר נכנסנו לשם בהמונינו – מתנחלים, מתיישבים, גואלי קרקעות, פושעי מלחמה, איך שתעדיפו – וגם כי עשינו ניסוי קטן כזה עם עזה, יצאנו מעזה אבל היא לא יצאה מאיתנו. ואמנם במיידי זה השתלם לנו (מ־2.7 הרוגים ישראלים לחודש מטרור עזתי לפני ההתנתקות ירדנו ל־0.4 אחרי צוק איתן), אבל בקצת פחות מיידי, זה סיוט. שחוזר על עצמו כל שלוש־ארבע שנים, כשמחולל השמות הצה"לי צריך לפלוט דחוף עוד צירוף של שתי מילים זקורות שישמשו שם הולם לארבעה שבועות של לחימה גיהינומית, שם וכאן.

אז הנה לכם הבעיה שלי כשמאלן מן המניין; שהשטחים הם בעיה אחת שאין לי, בשלב מתקדם זה, שום פתרון ממשי להציע לגביה. אני יודע שהם שם. אני יודע שבניגוד לכמה טענות הזויות, גם הפלסטינים שם. הם קיימים. הם עם. הם לא הולכים לשום מקום, ומגיעים להם חיים שראוי לחיות אותם – ועל הדרך גם זכויות אדם. ככה זה. אנשים הם בני אדם, לא פחות מזה (תלחין את זה, רמי קלינשטיין).

אז השטחים תקועים לי – ולכם – בגרון כבר 54 שנה, בהתחלה (וגם בסוף) עוד כיחכחנו, השתעלנו, לחצנו לערפאת יד, שלחנו את אולמרט – איש של מעטפות סגורות – עם צ'ק פתוח, ואת אהוד השני עם צ'אפחה לפקודת הנמען, הסכמנו לחזור לגבולות 67' וקצת, קיפלנו כמה עמונות, וכלום. השטחים לא הלכו מאיתנו, ואנחנו לא יכולנו ללכת מהם. לא בלי הידיעה הוודאית שחמש דקות אחרי שנלך יגיעו טילים לכפר־סבא ומחולל השמות הצה"לי יצטרך לעבוד שעות נוספות לטובת סבבי התשה גם שם.

אז מה עכשיו?

עכשיו בן וג'ריס באים להזכיר לי שהכיבוש עוד כאן. ידעתי את זה, כמובן, אבל תמיד טוב להיזכר כי רמת ההכחשה הפנים־ישראלית היא, בשלב זה, גורפת – אבל אחרי שהזכירו, אחרי שאיפשרו לעצם המילה הזאת, "כיבוש", לחזור ולככב כאן למשך יממה או שתיים, מה, בעצם, אנחנו נדרשים לעשות בקשר לזה? לא באידיאה, לא במילים יפות, לא בקמפ־דיווידים עקרים; בפועל. מה לעשות חבר'ה? לצאת משם קומפלט? לא יכולים. מסוכן לנו מדי. בוודאות. להגיד למתנחלים שבסדר, אם כל כך דחוף להם לחיות שם ולתקוע לפלסטינים אצבע נצחית בעין שימשיכו, רק שלא יצפו מאיתנו ליחס זהה לזה של תושבי המרכז? גם זה אבסורד. לא שוללים שירותים בסיסיים מאזרח – ותרבות וגלידה, אגב, הן לגמרי שירותים בסיסיים – רק כי הגישה הכללית שלו, דעותיו או אפילו מעשיו, כל עוד אינם פליליים, לא באים לך טוב.

אז מה אתם רוצים, בן וג'רי? ברצינות. או אם לנסח לכם את זה במשפט החיים־הכטי הנצחי: מה אתם הייתם עושים?

הבנתי; לא למכור להם גלידה. כן, זה בטוח יפתור דברים. זה יעורר את המודעות ויפעיל לחץ עולמי בלתי נסבל, שבעקבותיו ישראל תהיה מוכרחה לחזור לשולחן המו"מ, שבעקבותיו יוצעו הצעות מפליגות, שיידחו על הסף, או – פריצת דרך! – יאומצו, ייחתמו, יצטלמו על מדשאת הבית הלבן, יותזו סילוני מים על מתנחלים שיעלו על גגות בתיהם בטרם יורדו משם כדי לפנות את היישוב, ואז מה? יהיה שקט? יהיה שלום, אפילו קר או סתם קריר ונימוח כמו פיינט אחרי רבע שעה על השיש?

אתם יודעים שלא. אנחנו יודעים שלא. זה בכלל לא בספק. כי המצב עם השטחים, שתמיד מתואר אצלנו כ"מורכב", הוא יותר מזה; הוא ממולכד.

אז מה לעשות עם השטחים, בן? איך יורדים מהעץ הזה, ג'רי, בלי שכולנו נצטרך ללקק פצעים ועופרת ולקרוא לזה גלידה? כי אפילו כשמאלן עם חיסונים ותעודות, אני מודה שאין לי מושג מה עושים בקשר לכיבוש. אולי זה לא פתיר בזמן הנוכחי, אפילו תחת ממשלת השמאל הקיצוני של, אה, נפתלי בנט. מונופול הכשרות? פתיר. פונדקאות לזוגות גאים? פתיר. חרדים לא יוצאים לעבודה? עשוי להיות פתיר. אבל הכיבוש? לעזאזל, לא יודע איך פותרים את הכיבוש בלי להיהרג בדרך.

אבל אני לא מאבד תקווה. אני יודע שהדבר הזה מוכרח להיפתר, ועוד ייפתר, כשהאנשים הנכונים יגיעו. זה, אני מניח, מה שהופך אותי ל"שמאל". אבל אני כבר לא יודע איך, והעובדה שבן וג'רי נזכרו בזה עכשיו מדאיגה אותי כמו כל הודעה על המשך ההתחממות הגלובלית; לעזאזל, זה נורא, אבל מה אני יכול לעשות בקשר לזה, מלבד לזעוק? וזעקות זה נחמד, זה משחרר, זה מוציא אותך טוב מול הקהל הביתי, אבל זה לא באמת פותר שום דבר, כי כשאתה זועק אתה בעצם אומר: אין לי מושג מה לעשות מעבר לזה.

ואין לי. אשמח להצעות, בן וג'רי. הצעות אמיתיות, לא "ניהול הסכסוך" או "הקטנת החיכוך" או "ריכוך הסיכוך" או כל צירוף אחר מעולם הלובריקנטים. משהו ממשי. יש משהו? מישהו? מיכה גולדמן אולי? אבישי בן חיים במקרה?

תודה לכם, משוחררים.