ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: דניאל קמינסקי
    7 ימים • 21.07.2021
    שיטת אשכנזי
    המעריצה שנשכה לו את הכתף באמצע מועדון, "מתאמת המיניות" שלימדה אותו איזה אמוג'י מותר לשלוח לשחקניות אחרות, הוויכוח עם מירי רגב שגרם לו להביע דעות פוליטיות וההשתלטות העוינת על האינסטגרם שלו. רגע לפני עליית 'פגע וברח', הסדרה החדשה של יוצרי 'פאודה' בנטפליקס, בהשתתפותו, ליאור אשכנזי מספר על השנה המוצלחת שהייתה לו דווקא בצל הקורונה, ומסביר למה הוא מרוצה כל כך מהשיער האפור ומהקמטים
    טל גלעדי / צילום: דניאל קמינסקי

    אני מסתכל על סדרה משנת אלפיים ולא מבין מי האיש הזה. עשיתי הכל מהכל והשאלות והמחשבות של "לאן זה הולך" ו"מה הלאה" עולות עם הגיל. אבל זה לא התפתח לשיעמום לשמחתי. אני נורא אוהב את המקצוע שלי וכל פעם הכל חדש, אין שגרה, יש שבועות שלא עובדים בכלל ואחריהם יגיעו ימים אינטנסיביים. אבל אחת הטרגדיות במקצוע, בעיקר לשחקן, היא לראות את ההתבגרות שלך.

     

    הייתי בתוכנית של רפי רשף והוא על ההתחלה נותן מפץ תמונות מחייך. ופתאום אתה רואה בבת אחת את ההתבגרות. או שאתה מזפזפ בבית בטלוויזיה ופתאום קופצת סדרה שעשית משנת אלפיים. אני חושב, "מי זה האיש הזה", אבל על ההוא הצעיר שאני רואה על המסך, לא על מי שאני היום. אתה רואה את הזמן, רואה את ההתבגרות ויש בזה משהו טרגי. כאילו, הייתי מעדיף לא לראות את זה. אבל זה ממש לא גרם לי לעשות בוטוקס. מי שזה עושה לו טוב שיעשה. פה ושם אני מבין, אבל כשמגזימים וזה משנה לגמרי את הנראות? אני לא מצליח להבין את זה. אין לי בעיה עם איך שאני נראה, ממש לא. אני אוהב את השיער המאפיר שלי, אפילו קצת יותר. את הקמטים בפנים, את הכרס העגלגלה שלי, ממש מרוצה מהם. אני גם ככה לא עושה תפקידים של בני 20, וגם לא של בני 30. אבל העניין הוא שאני הולך בדיזנגוף וכבר לא יכול לשבת בכל בר. כי יש מסביבי צעירים בני 20, וזה נראה לי מוזר לשבת ביניהם.

     

    אחרי הצגה לא מזמן רצינו לעצור באיזה בר על הרחוב והוא המה בני 20 ואתה מרגיש… כבר לפני כמה שנים שמתי לב לזה, שיש דור שלם שמדבר בשפה שונה מהשפה שאני מדבר בה, רואה את הדברים אחרת, נגיד, כשאומרים "בדוק". ניסיתי להשתמש בסלנג הזה ולא הצלחתי. או לצפות ביוטיוברים, אני לא מתחבר ולא מבין, אבל אומר, "אוקיי, זה קורה וככה זה". בהתחלה ביאס אותי שאני לא חלק מזה, כי קורה משהו ואני בחוץ, רוח נעורים בועטת שאני כבר לא אהיה חלק ממנה, ומצד שני אתה מבין שזה סבבה. אני מוקף בהרבה חבר'ה צעירים על סטים, ושם אין את ההיררכיה. בקיצור, בפעם הבאה שאהיה אצל רפי רשף אגיד לו לדלג על כל ההתחלה שהוא מראה תמונות מהעבר.

     

    בקורונה לא היה לי על מה להתלונן. נטפליקס שילמה לנו על כל הסדרה מיד כשעצרו את הצילומים בגלל המגפה. זה היה מדהים. כולנו היינו מופתעים, כי בין עמי אני חי ובין תעשייתי, וזה היה מאוד לא מובן מאליו. עבדתי כל תקופת הקורונה, עשיתי את 'ארץ נהדרת' בגלל הבחירות וכן, היה לי את התפקיד הזה שסידר אותי בתקופה הקשה שעברה על התעשייה. את הצילומים עצרו אז באמצע, אני זוכר את היום במדויק. צילמנו אל תוך הלילה ואחרי הסט של נטפליקס, שסיימתי שם בסביבות חמש בבוקר, בשבע כבר הייתי ב'ארץ נהדרת', זה היה באחד מסבבי הבחירות, לא זוכר כבר מה היה מצבו הפוליטי של גנץ בדיוק. בחמש אחר הצהריים חזרתי לסט של נטפליקס ובסוף יום הצילום הזה אמרו לנו, "ווי שאטינג דאון". וזהו, התקפלנו. לא היה ברור מי, מה, מו. האמת, אני מודה שחשבתי שלא יצליחו לחזור. זה היה בפברואר, הצוותים האמריקאיים היו כאן ובדיוק שנה אחרי הם חזרו לצלם כאילו כלום לא השתנה, חוץ מענייני הבטיחות שהיו קיצוניים. היו 20 איש שהתעסקו רק בזה. גם כאן בארץ היה אחראי קורונה אבל זה היה מאוד ישראלי ושמענו על סטים שנסגרו ושחקנים שחלו. פה זה לא קרה, היו בדיקות כל יומיים.

     

    הרומן שלי עם ליאור רז. אני מכיר את ליאור רז לפני הרבה שנים, שיחקנו יחד בסדרה בערוץ 10 ב'מתי נתנשק', היינו בתפקידים מקבילים ואפילו פעם כש'פאודה' הייתה פרויקט על הנייר הוא ואבי (יששכרוף, השותף ליצירה של 'פאודה' ושל 'פגע וברח' - ט"ג) דיברו איתי על לבוא לשחק בה וזה לא הסתדר בגלל זמנים. הם הציעו תפקיד, לא אומרים מה. אבל אנחנו מכירים, לא היססתי בכלל כשהוא פנה אליי, עוד לפני שקראתי את התסריטים. לא הייתה בכלל שאלה. 'פגע וברח' מתרחשת בישראל ובניו־יורק ואני בחלק הישראלי יותר. הדמות שאני עושה שם נסחפת עם איזה רומן מעבר למה שהוא בעצמו ציפה. הוא ממש התאהב. רומן, בדרך כלל אני מניח, זה משהו שקורה ואין באמת אהבה, זה הצורך בריגוש הזה המיידי, ופה זה קצת לקח אותו למקום אחר. הוא רוצה לבלות איתה כמה שיותר את הזמן שלו.

     

    ליאור רז | צילום: ג'וגו' וילדן, נטפליקס
    ליאור רז | צילום: ג'וגו' וילדן, נטפליקס

     

     

    על הסט של נטפליקס הבנתי איך תנועת מי־טו שינתה את התעשייה. לפני שהתחלנו את הצילומים ל'פגע וברח' עשו לנו על הסט סוג של פרזנטציית הנחיות על מיניות. זה משהו שעושים בנטפליקס, ומעבירה את זה מתאמת מיניות. ברור שלא היו דברים כאלה לפני 20 שנה בתיאטרון. כאן בארץ זה משהו שלא עושים אפילו עכשיו. בהדרכה הזאת לקחו את זה כל כך למיקרו, ברמה שהיה סעיף על איזה אמוג'י לא לשלוח לקולגה, נגיד אמוג'י של חציל. או בדיחות שלא צריכות להיאמר. בהתחלה זה נראה מוזר הדרכה כזאת אבל אז אתה מבין שזה ממש הכרחי.

     

    יש לי בסדרה סצנת סקס, כשהתחלנו לעשות חזרות בקושי הכרנו השחקנית ואני. נפגשנו רק פעם אחת לפני, ואז באנו לסט עם כל המבוכה. עשינו חזרה והעמדה של הסצנה ואז פתאום הבמאי אמר לנו, "טוב, עכשיו אני משאיר אתכם לבד. תגידי לו איפה מותר לגעת ואיפה אסור לגעת". אני ממש ישבתי עם השחקנית והיא אמרה לי, "אתה יכול לתפוס לי את היד פה ופה". והיה בזה משהו שהרגיש מאוד נכון וגם קצת משחרר. כי איכשהו זה הפיג את המבוכה והדברים היו יותר מסודרים, אי־אפשר לטעות. אתה לא יכול לומר, "בטעות של הרגע" או "נסחפתי". לא. זה לא יכול לקרות. שחקנים מקצועיים צריכים לדעת מה הם עושים. זה לא משנה אם זו סצנת אקשן או סצנת סקס. אני חושב שבכל הקשור להטרדות מיניות הדור שלי הוא לא כמו הדור שהיה לפניו, אנחנו דור קצת יותר מודע. כמובן לא ברמה של הדור שבא אחרינו. אני לא יכול להגיד שלא ראיתי דברים, אבל לא כמו הבימה בשנות ה־70 כשחגגו שם. דברים השתנו. כגבר, לא היה לי רגע שהבנתי בדיעבד שלא הייתי בסדר עם מישהי.

    הצילומים נעצרו בגלל הקורונה, וחזרו בכל הכוח. מתוך  'פגע וברח' של נטפליקס | צילום: קורינה קרן, נטפליקס
    הצילומים נעצרו בגלל הקורונה, וחזרו בכל הכוח. מתוך 'פגע וברח' של נטפליקס | צילום: קורינה קרן, נטפליקס

     

    מישהי נשכה אותי בכתף ואמרה לי, "וואו, אני כל כך אוהבת אותך". כגבר, כמה שנים אחורה, אם היית בא ואומר שהטרידו אותך היו לוקחים את זה כבדיחה. אבל כן, גם אני חוויתי. לא יודע אם זה הטרדות, לא יכול לקרוא לזה הטרדה. דברים שבטווח מה שנקרא היום האזור האפור. זה לשון שנכנסת כשלא צריך, או יד שנוגעת בך. דברים כאלה. ואני לא מדבר רק על סטים, גם בברים ובמועדונים. התפרסמתי די בבום אחרי 'חתונה מאוחרת', ובתקופה הזאת היו פעמים שהייתי יושב בבר ומרגיש מוחפץ. מגיע צ'ייסר ואומרים לך שזה מהשולחן פה ליד. להגיד שהרגשתי טוב עם זה? לא, אפילו הרגשתי די חרא. פעם הייתי במועדון ופתאום הרגשתי נשיכה כזאת בכתף ואני מסתכל הצידה ומישהי קופצת ואומרת לי, "וואו, אני כל כך אוהבת אותך". אוקיי, אז למה את נושכת אותי (צוחק). כאלה. לא מקרים שאתה יכול להגיד עליהם משהו, אתה מספר על זה לחברים וזהו. אני לא יכול להשוות את זה לאישה שהוטרדה. זה בטח לא.

     

    עם משה איבגי עבדתי פעם אחת, יחד עם רונית אלקבץ ז"ל בסדרה 'פרנקו וספקטור', אבל לא היו לנו ממש סצנות יחד ואני לא מכיר את המקרה לגופו ולא מעורה בפרטים. לא יודע לומר אם העונש שקיבל זה מעט או הרבה, אני מניח שאחרי הערעור זה למען יראו וייראו. לומר שאלו מעשים שהיו נהוגים בתעשייה בזמנו? את זה כולם אומרים.

     

    לא חשבתי ששחקן מישראל יכול לעשות רושם על מישהי שעובדת עם אל פצ'ינו. לפני עשור הכרתי את מאיה (אמסלם, מפיקת קולנוע - ט"ג) בפסטיבל קאן, כשטסתי לשם עם 'הערת שוליים'. מאיה הייתה המפיצה של הסרט ונפגשנו באיזו מסיבה לסרט שם, זה לא היה משהו רומנטי כל כך. דיברתי אליה באנגלית והיא כל הזמן אמרה לי, "אבל למה אתה לא מדבר איתי בעברית?" לא הבנתי שהיא גרה בארץ. זה לא הסתדר לי, כולם שם דיברו אנגלית או צרפתית. ואז חזרנו לישראל וזה צמח לאן שצמח. זה נחמד לספר שהכרנו בהקרנה של סרט בקאן, יש בזה משהו. שם עוד לא ידעתי לאן זה יתפתח, כאילו, איזה רושם כבר שחקן מישראל יכול לעשות על מישהי שעבדה עם כוכבים הוליוודים כמו ניקולס קייג' ואל פצ'ינו? היא לא התייחסה אליי כאל מישהו מפורסם, זה גם היה חלק מהקטע. היה לנו דיבור ענייני בהתחלה ומקצועי.

     

    נשמע לי מוזר שאומרים עלינו שאנחנו פאוור־קאפל. אנחנו עובדים יחד בשנים האחרונות בכמה דברים, לרוב זה קורה במקרה. נגיד 'שעת נעילה' שבה שיחקתי ומאיה הפיקה, רון לשם היה הבמאי היוצר ועמית כהן שותפו ליצירה. תשע שנים קודם, חשבו שאני מתאים לזה וכשמאיה נכנסה להפיק את הסדרה יצא שאנחנו עובדים יחד. זה הופך את הדברים ליותר קלים. מהרגע שהכרנו אני משתף אותה בהחלטות שלי בקריירה. אני מאוד מעריך את דעתה. היא גם עודדה אותי לביים עכשיו סרט ראשון ודחפה אותי לעשות את זה. ידעתי תמיד שאני אביים מתישהו כי אני בכל זאת קלישאה של שחקן, אבל זה גם בזכותה.

     

    יוצא לנו לעשות ארוחות ערב עם שרון הראל, השותפה של מאיה, ובעלה רונלד כהן (בעל תואר סר, איל הון בריטי יהודי - ט"ג). אנחנו ביחסים כמו של משפחה, זה לא מורגש שהוא "סר" והיא "ליידי", אין להם גינונים מיוחדים.

     

    אנחנו פאוור־קאפל? עם אשתו, המפיקה מאיה אמסלם | צילום: רפי דלויה
    אנחנו פאוור־קאפל? עם אשתו, המפיקה מאיה אמסלם | צילום: רפי דלויה

     

    לגלות את מאיה. בכל השנים שאנחנו יחד טסנו הרבה לחו"ל, היא לפסטיבלים ואני לצילומים. יש תמיד מספיק ספייס לכל אחד ואם לפעמים טיפה לחוץ, אז פתאום מישהו נוסע והכל מסתדר. בקורונה היינו בסוג של חופשה ביתית. כל הזמן מחפשים את הזמן להיות יחד ועכשיו יש. התחלנו לבשל יחד, דברים שלא היינו רגילים לעשות. גילינו אחד את השנייה, זה היה מאוד מחיה.

     

    מאיה עכשיו בפסטיבל קאן, עובדת, אני לא אגיד שאני לא מקנא בה וכנראה שאצטרף בהמשך. אבל אני רק חושב עכשיו על הטרחה שבטיסה וכל הדבר הזה של בידוד או לא בידוד וזה מוציא לי את החשק.

     

    הבנתי שאני כבר לא צריך לגור באל־איי. בסביבות 2005 הייתי אמור לעבור לאל־איי ובסופו של דבר זה לא קרה מסיבות כאלה ואחרות. הייתי בדיכאון, כי יש את הרגע הזה של הנה זה הולך לקרות, אני הולך להיות, גם אם לא כוכב אז שחקן שעובד בחו"ל. זה היה דיכאון על זה שלא עברתי, כי הייתה תחושה שאם פיזית אתה לא שם אתה לא באמת יכול להצליח. זה היה בגל של איילת זורר. אבל בשלב מסוים האוזן האמריקאית נפתחה לשפה זרה והתחיל ביקוש לשחקנים מחו"ל.

     

    היום אתה לא באמת צריך לגור באל־איי או בניו־יורק כדי לשחק שם, בגלל הסטרימינג. אם רוצים אותך אתה שולח אודישן ובזה זה מסתכם. זהו. הכל הרבה יותר קל. היום אני במקום אחר, בשלב שהאגו שלי מספיק עומד על תילו מכמות ההצעות שאני מקבל. בכל פעם אני מקבל הצעה ואני אומר, וואו, מכירים אותי וחושבים עליי. וכאילו, זה שקיבלתי הצעה זה מספיק לי. לא חייבים לממש מבחינתי (צוחק). ב'פגע וברח' אני משחק ביטחוניסט שיש לו איזה עניין עם רקדניות והוא נסחף ברומנים. קודם יצא לי לעשות דברים שהצליחו בחו"ל אבל סדר גודל כזה לא חוויתי אף פעם. היכולת של נטפליקס להגיע לכל בית בכל מקום בעולם גורמת לזה להיות גדול מכל דבר אחר שעשיתי.

     

    אני כבר לא אומר כן לכל הצעה. גם בארץ ואולי גם בחו"ל אתה נמדד על פי התפקיד האחרון עשית. אחרי קריירה של שנים אני עדיין חרד, עם כל זה שאני שחקן עובד ולא יכול להתלונן. כולם ככה, נראה לי. היו הרבה סיטואציות בקריירה שהוכיחו לי שמשנה רק איך שיחקת עכשיו. בתיאטרון קטלו לי את החיים בהתחלה. יש משפט מכתבה שלא יוצא לי מהראש הרבה שנים אחרי, משהו כמו "ההצגה מתנהלת איכשהו בסדר גם כשהשחקן הצעיר ליאור אשכנזי עולה לבמה ומוריד אותה", משהו כזה. אגב זה נכתב בעיתון הזה. או כותרת של ביקורת "ביזיון לאומי" מעל תמונה שלי על הצגה שעשיתי. זה היה בתקופה שביקורות היו משהו שמתייחסים אליו ושמרתי את הכל. היום אני יודע לקרוא ולהניח לזה, אבל כשאתה צעיר זה קשה. אני בורר תפקידים בשנים האחרונות, פעם לא הייתי אומר לא, בלי לחשוב פשוט עושה הכל. גם בגלל החרדה הזאת. היום כבר לא. אני בורר לעצמי תפקידים, לפי אם זה מעניין ואם זה כתוב טוב. וזה לא חייב לאתגר, אגב. רק שייגע בי בצורה מסוימת, ברמת התסריט. לצורך העניין אני קורא עכשיו שני תסריטים של סטודנטים ואומר, "הנה משהו מעניין". וזה סיוט לעבוד עם סטודנטים, אבל פעם ב' נופל משהו טוב, יש תסריט ממש מוצלח וזה מעניין אותי. אחר כך בדרך כלל אני תולש שערות ואומר לכולם מסביב, "תזכירו לי לא לעשות יותר סרטים עם סטודנטים". אבל בצחוק, כי עם הזמן, אני יכול כבר לומר ממרום גילי, יש משהו בעבודה עם סטודנטים ששם אותך לא רק במקום של שחקן. אתה בא עם ניסיון, כבר מביא דבר או שניים. אז כן, אפשר לייעץ או לעזור. וכשחקן, אני שחקן דעתן.

     

    לא כדאי לפגוש את מי שאתה מחקה. בשנים האחרונות יצא שבמציאות הישראלית הכל הרבה יותר קומי ממה ש'ארץ נהדרת' יכולה לספק אפילו. הגעתי ל'ארץ נהדרת' כגאג בהתחלה, הביאו אותי לחקות את גנץ שלא הוציא מילה אחרי שהוא הכריז שהוא מתמודד, ומשם, וואו, נשארתי עוד ועוד כי כל פעם הייתה מערכת בחירות חדשה. אני מהצעירים ב'ארץ נהדרת' ויצא שחרשתי ארבע עונות, שזה המון. ישבתי כל כך הרבה שעות בחדר האיפור כדי שיעבדו על המצח שלו. לא פגשתי אותו אף פעם. לא חושב שזה טוב. יש את מי שמחקה ויש מי שעושה, לא צריך לערבב את הדברים, כי אחרת הכל הופך לאישי בסופו של דבר.

    בא בתור גאג, נשאר ארבע עונות. ב'ארץ נהדרת' | צילום: מתוך 'ארץ נהדרת', קשת 12
    בא בתור גאג, נשאר ארבע עונות. ב'ארץ נהדרת' | צילום: מתוך 'ארץ נהדרת', קשת 12

     

    שחקנים לא חייבים להביע דעה פוליטית. אני לא מאשים את השחקנים הצעירים שלא מדברים על מה שקורה פה, אולי אם הייתי שחקן צעיר היום גם אני לא הייתי מדבר. גם אני לא מתבטא על כל דבר, אם יש משהו שנוגע בי אני כותב עליו בפייסבוק, כשמשהו מציק לי או נוגע בי אישית, כמו פרשת מירי רגב ו'פוקסטרוט' בזמנו. אז מפה ועד לדבר על אומץ? לא יודע, לא חושב על זה במונחים של אומץ. בכלל, אני לא חושב ששחקנים מראש אמורים להביע דעה, שחקנים אמורים להגיע לכל מקום ולכל בית, להופיע בפני כולם. אני לא זוכר ששילמתי מחיר גדול על ההתבטאויות בפרשת 'פוקסטרוט'. לא הרגשתי את זה ברחוב, אבל כן ברשתות החברתיות, שזה עולם אחר ובגלל זה אני כמעט לא נכנס לשם. מה שקרה בשנים האחרונות בארץ, ההתלהמות הזאת ברשתות, הולך להשתנות לדעתי.

     

    היום אני אבא אחר. הבת הגדולה שלי עלי בת 22 והקטנה תמרה בת תשע. האבהות שלי עם כל אחת שונה לגמרי. עם עלי הגדולה הייתי במה שנקרא תחילת הקריירה וכל הזמן הייתי או בצילומים או בהצגות. עם תמרה יצא לי לעשות תיקון בזה שהייתי בערב בבית כי ייחלתי לקחת הפסקה מהתיאטרון. פתאום היו לי ערבים שלמים שאני בבית ואני יכול להרדים אותה או לאכול איתה ארוחת ערב, דברים שכמעט ולא קרו עם עלי. זה הרגיש יותר טוב, כאילו אני חווה את האבהות שוב במקום יותר טוב. פחות אבא שרץ אחרי, שעסוק בקריירה. עלי לא קיבלה אותי במלואי, במאה אחוז שלי. לא שזה פגע ביחסים בינינו, אנחנו חברים טובים.

     

    אני מכיר כל אדם שעוקב אחריי באינסטגרם. היה לי חשבון אינסטגרם מאוד פעיל ומגניב, עם המון עוקבים, באמת המון. מה זה המון? 20 אלף בערך. ואז יום אחד חטפו אותו האקרים טורקים. פתאום אני פותח את האינסטגרם ושמו בתמונת פרופיל דגל של טורקיה, לא יכולתי להיכנס לחשבון ואז הוא פשוט נעלם מהרשת. בפייסבוק לא הצליחו לשחזר אותו אז פתחתי חשבון חדש. עכשיו אין לי עוקבים כמעט בכלל. זה חשבון בוטיק, ממש ליודעי חן. ברמה שאני מכיר את האנשים שעוקבים אחריי. האמת, בין הזמן שחטפו לי את האינסטגרם לבין הזמן שפתחתי חדש, זה לא היה כל כך חסר וזה לא היה נורא. אני מעלה סטורי פעם בכמה זמן, וזהו. אני מכיר מה הולך, נגיד, יודע מה זה "הלם־הלם־הלם". את "בדוק" עדיין לא.

     

    אני כבר לא משקר בראיונות. אני לא באמת יודע לשקר, אני נתפס תוך רגע. השקרים היו בראיונות המוקדמים וזאת הייתה משובת נעורים כזאת. כשלא עושים תחקיר טוב וכתב שואל אותך שאלות שכבר שאלו אותך עשרות אלפי פעמים, אז להמציא איזה סיפור היה עושה את זה פשוט יותר מעניין. זה הכל. וזה היה גם בקטע מקצועי, כי יושב מולך מישהו שלא טרח לעשות את המינימום הדרוש ממנו, אז כן, אתה אומר משהו ואם הוא היה עושה תחקיר נכון הוא היה מבין שהפרט הזה לא נכון. לפני כמה שנים כבר הרגשתי שזהו, עלו עליי. באותו רגע זה כבר לא היה מעניין, כי בכל הראיונות מאז הכתבים הגיעו בידיעה והגיעו מוכנים לזה. כשאני אהיה בן 60 נעשה כתבה ואולי שוב אנסה.

     

    tal-g@yedioth.co.il

     


    פרסום ראשון: 21.07.21 , 23:14