ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: איליה מלניקוב
    7 ימים • 22.07.2021
    "הסמים באו מהדחף להרס עצמי, שנאתי את מי שאני על הטעויות שעשיתי. עכשיו אני מאושר. זכיתי, מצאתי את האישה של חיי"
    ההתמכרות להימורים שגרמה לו לשרוף 80 אלף יורו בתוך דקות. הרגע שבו הושפל מול מדינה שלמה דווקא בגלל חבר שבגד בו. הנפילה שהובילה להתמכרות לקוקאין. וגם הקריירה שהתרסקה, הקשיים בגמילה והאישה ששינתה את חייו והעמידה אותו על הרגליים. בגיל 37 ראובן עובד נקי בכל יום מחדש, עושה קאמבק לדשא ורק מחכה לראות שוב את הבן מליטל סמדג'ה שלא פגש שבע שנים
    סמדר שיר

    בקזינו בטאבה הוא הרוויח בערב אחד מאה אלף דולר, שאחרי שבוע התפיידו ונעלמו כמו בלעה אותם האדמה. בשדה התעופה באמסטרדם, כשהוא ממתין לעלייה למטוס עם חבריו לקבוצה, נקלטה בזווית העין מכונת רולטה פנויה; הוא ניגש אליה רק כדי להעביר את הזמן, ובתוך דקות הוא הפסיד 80 אלף יורו, במזומן, שהיו מגולגלים בסטפות אצלו בכיס. אבל מה שהכריע את ראובן עובד, מכישרונות הכדורגל הגדולים שצמחו בישראל, היה דווקא שטר אחד של מאה שקל. "זה היה לפני שנתיים, כשכבר הייתי על הקצה, מכור להימורים ולקוקאין", הוא נזכר. "ביליתי כל הלילה באיזה מועדון באזור התחנה המרכזית בדרום תל־אביב, ואני כבר לא זוכר אם יצאתי מורווח או מופסד. אני רק זוכר שביקשתי מאחד החברים שלי שיקפיץ אותי הביתה, הייתי מחוק לאללה, והוא אמר, 'אני לא יכול, יש לי קליינטים, אז קח מאה שקל למונית'. כשהוא נתן לי את השטר ראיתי שהוא מצלם אותי בטלפון, אבל זה לא הדליק לי שום נורה אדומה. תמיד צילמו אותי ודיברו עליי, והלוואי שתמיד יצלמו וידברו. אברהם גרנט אמר לי פעם, 'אם אתה מתגלגל בפיות של אנשים אחרים זה סימן שאתה קיים'. אז הלכתי ברחוב, בחושך, וגם צלעתי בגלל שיש לי בעיה באכילס, זו דלקת כרונית וכאבים שחבל על הזמן. משם נסעתי לבית של ההורים שלי בגבעת־שמואל, ונרדמתי. אחרי כמה שעות, כשהתעוררתי, גיליתי שכל המדינה מדברת עליי".

     

    "הוא אמר לי, 'אם אתה בפיות של האנשים, סימן שאתה קיים'". גרנט | צילום: גטי אימג'ס
    "הוא אמר לי, 'אם אתה בפיות של האנשים, סימן שאתה קיים'". גרנט | צילום: גטי אימג'ס

     

    מה קרה?

     

    "ההוא, היענו־חבר שלי, זה שצילם אותי, בגד בי. שם לי מלכודת. הוא הפיץ את הסרטון שבו אני צולע בחושך וכתב שהגעתי לשפל המדרגה, שהתחלתי לקבץ נדבות. כל קבוצות הווטסאפ חרשו על הסרטון הזה וגם שידרו אותו ב'הצינור'. מפה לשם כולם התחילו לדבר על ראובן עובד שישן על ספסל ברחוב. למה, למה עשו לי את זה?"

     

    “היענו־חבר צילם וטמן לי מלכודת. זה רוע לב". מתוך הסרטון שהופץ לפני כשנתיים
    “היענו־חבר צילם וטמן לי מלכודת. זה רוע לב". מתוך הסרטון שהופץ לפני כשנתיים

     

    אתה שואל אותי?

     

    "זה היה שקר מוחלט שנבע מרוע לב, מצרות עין ומקנאה. בחיים שלי לא ישנתי ברחוב, בבית של ההורים שלי תמיד חיכו לי חדר ומיטה וארוחה. אנחנו משפחה נורמטיבית לגמרי, אין אצלנו נרקומנים. רק אני, הצעיר בין שלושת האחים וגם הכי מפונק, הלכתי בדרכים לא טובות בגלל שהסתנוורתי מהתהילה. נכון, הסיפור שלי עצוב בגלל שהתנהלתי בצורה לא נכונה, אבל תודה לאל, הוא לא סיפור טרגי. שני חברי ילדות שלי שהתמכרו כמוני גמרו בהתאבדות. אחד לפני שנה והשני לפני חודש וקצת. זה אשכרה הורג".

     

    מה עלה בגורלו של החבר שמכר אותך תמורת מאייה?

     

    "כלום. אני בן אדם חברותי שאוסף חברים בכל פינה, אבל איתו חתכתי את הקשר. לא עניין אותי לשאול אותו למה הוא ליכלך עליי בגלל שהנזק כבר נעשה. חברים אמיתיים שלי, שעמדו לצידי, אמרו לי שהם רוצים ללכת אליו, לדבר איתו, אולי להרביץ לו, ואמרתי להם, 'חס וחלילה, יש בורא עולם שרואה ושומע הכל'. ככה אני, אפילו בתקופות הכי אפלות שלי לא איבדתי את האמונה".

     

    "זה לא מדויק", מעירה ענת בבאייב, בת זוגו בשנה האחרונה. "כשהחברים שלך רצו לסגור איתו חשבון אמרת להם, 'הידיים של בורא עולם יותר מכאיבות'. בדיעבד, אנחנו צריכים להגיד לו תודה".

     

    לחבר שבגד?

     

    "כן", עונים שניהם. בבאייב (36) טוענת ש"זה מה שהיה צריך לקרות, אין משהו שקורה בלי סיבה", ואילו עובד (37) מודה שהסרטון ההוא נתן לו את הכאפה של החיים שבעקבותיה הוא הכניס את עצמו לחודש במוסד גמילה, ממנו יצא כאדם חדש. "אין דבר כזה 'נקי לכל החיים', מי שהיה מכור חזק, כמוני, לומד לחיות את העכשיו", הוא מסביר. "הסיסמה שלנו היא 'נקי להיום' או 'רק להיום' וזה לא מעט, זה המון. אחרי שהייתי במקומות הכי נמוכים אני מעריך כל דבר קטן".

     

    × × ×

     

    ראובן עובד תופס כותרות כבר שני עשורים. זה התחיל כמו באגדות, עם ילד פלא עמוס כישרון שבגיל 17 כבר עלה מקבוצת הנוער לככב בקבוצת הבוגרים של מכבי תל־אביב. בגיל 19 הוא כבר העניק לה אליפות עם שער בלתי נשכח באצטדיון רמת־גן, ומדינה שלמה דיברה על יהלום שנולד במחוזותינו פעם בדור. אלא שעובד לא נולד רק עם כישרון, אלא גם עם עונש. הכסף והתהילה פגשו נטייה להתמכרויות, חוסר איזון וסביבה הרסנית, ואלה הובילו אותו ליפול להימורים ובהמשך גם לסמים קשים. עובד נשאר בכותרות, אבל זה כבר יותר מעשור שהן בעיקר שליליות.

     

    מאז שעקר לדירה השכורה של בבאייב ושלושת ילדיה, בשכונת תל כביר הנושקת ליפו, הוא ברח מהתקשורת. "רציתי שקט בחיים, לשבת בבית ולבנות את המשפחה", הוא מרים את זרועותיו כנכנע. "ענת ואני כמעט לא רבים, אין לנו על מה לריב, אבל נניח שהיינו מוצאים סיבה ואחרי המריבה הייתי יורד למטה, לנקות את הראש בשדרה. מותר לבן אדם לעשות את זה? כמובן, אבל במקרה שלי תמיד יהיה מי שיסתכל עליי או יצלם אותי וישר יתחילו עם 'ראובן עובד חזר להשתמש' ולך תכחיש ולך תוכיח. די, התעייפתי מזה".

     

    בימים אלה, בצעדים מדודים, הוא יוצא מהמאורה. לומד אימון כדורגל, מתפקד כעוזר המאמן של שמשון תל־אביב מליגה א', שוקד על הרצאה לבני נוער ("התמכרות היא מחלה קשה, אבל לא בהכרח סופנית. אפשר לצאת ממנה, עובדה") וגם מנהל משא ומתן עם מו"ל ("הספר כבר כמעט מוכן") ועם מפיק סרטים ("בלי שמות ופרטים, זה עוד לא סגור"). בחייו החדשים, עובד הפך לדוגמן התורן של נפילה וגמילה.

     

    אתה עוד חולם לפעמים לחזור ולשחק כדורגל מקצועני?

     

    "לא, אבוד לי, לא רק בגלל הגיל. הגוף נגמר, אני משלם עכשיו על איך שהתעללתי בו בעבר. אבל אם בעוד עשר שנים אני אעלה למגרש בתור מאמן בליגת־העל אני אהיה מאושר. גם עכשיו אני מאושר. זכיתי. מצאתי את האישה של חיי. אהבה ענקית. לפני כמה חודשים לקחתי אותה למקעקע בגבעתיים, והתקעקענו יחד. אני עשיתי על העורף ציור של מלכה שהשם ענת שתול בתוכו וענת עשתה על הרגל ציור של מלך עם השם שלי. היא קוראת לי רובי".

     

    "והוא קורא לי חובי, בערבית זה אהובה", היא מצחקקת במבוכה. "רובי וחובי, מלך ומלכה", הוא מסכם. "בקרוב אציע לה, בעזרת השם, ונעשה חתונה וילדים. כמה שיותר. ענת עוד צעירה". "מבחינה פיזית הכל תקין", היא מגלה. "למרות הקוקאין. נבדקנו, אין צורך בטיפולים".

     

    "מכל זווית שתסתכלי על החיים שלי תמצאי השראה", הוא מבטיח. "לצערי, אין בארץ מספיק מודעות למחלת ההתמכרות".

     

    בבאייב: "בגלל שהיא לא מספיק סקסית".

     

    עובד: "לדעתי, פעם בשנה צריך לציין את היום לבעלי התמכרויות, כמו שיש יום לחולי סוכרת ולחולי סרטן. כשיצאתי מהגמילה החלטתי שהייעוד שלי הוא להציל את הדור הצעיר. בהרצאות שיהיו לי אני אבקש מכל אחד לוותר על הסקרנות של הפעם הראשונה כי בהתמכרות, לא משנה מאיזה סוג, אתה יודע מתי אתה מתחיל, אבל אין לך מושג לאן זה יוביל".

     

    גם כדורגל הוא סוג של התמכרות?

     

    "כדורגל זה אהבה, וכשאתה הופך למקצוען זו אהבה שמנהלת לך את כל אורח החיים. לא לשתות, לא לעשן, לא לאכול שוקולד, ואני חולה מתוקים, וצריך להקפיד על שעות שינה. ושם, בדיוק שם אני נפלתי. הסתחררתי, הכל בא לי בקלות. סמכתי יותר מדי על הכישרון הטבעי שלי והזנחתי את האימונים והעבודה. בגיל חמש התחלתי לבעוט באבטיח על המדרכה, כל מה שיש לו צורה עגולה חטף ממני בעיטה. גם אבא יוסי, עובד עירייה, חי כדורגל. אמא תקווה, עקרת בית, תמכה בי ולא כעסה עליי שבגלל הכדורגל לא היה לי ראש ללימודים. גם שני אחיי הגדולים שיחקו, אבל הם היו פחות מוכשרים ממני ופרשו לפני שעלו לקבוצת הבוגרים".

     

    בבאייב: "ורובי כבר בגיל 17 נכנס לבוגרים של מכבי. זה גיל מאוד צעיר. אמא שלו סיפרה לי שבאותה תקופה היו לא מעט אנשים ששאלו 'מה פתאום?' והרימו גבות".

     

    עובד: "אז אמרו. מה שהיה חשוב זה שסיפקתי את הסחורה. בגיל 19 כבשתי את השער שהביא אליפות, ניצחנו 0:3. עשיתי שלוש שנים בצבא, בתל השומר ובשלישות, קיבלתי ספורטאי מצטיין והתחשבו בי באימונים. אבל הייתי צעיר מדי לחיי הזוהר האלה. הסתובבתי עם חבר'ה בני 30, זה אומר לי, 'אח שלי, בוא איתי' וזה אומר, 'אח שלי, נסה את מה שיש שם'. ככה זה הישראלים, אוהבים סלבס, אוהבים להתחכך. לא היה לי מנטור או ליווי פסיכולוגי, הרגשתי שהכל מונח על הכתפיים שלי, מיליוני עיניים צופות בי, וככה נסחפתי".

     

    ההורים לא ראו?

     

    "גם אם ראו, מה הם יכלו לעשות? הייתי אדון לעצמי. בגיל 20 מכבי שכרה לי דירה בבבלי. הייתי עצמאי, הרווחתי כסף טוב וגיליתי את חיי הלילה ולא היו לי גבולות. במקום להזיע בחדר כושר הלכתי לים ולבריכה. כשבאתי להורים שיחקתי שהכל בסדר, עד היום אמא שלי אומרת, 'ראיתי שאתה נותן תפוקה', אבל התבגרתי מהר מדי, בלי הכנה ובלי הכוונה. כשההורים קלטו את עומק הבור כבר היה מאוחר".

     

    אחרי מכבי הגעת לבני־יהודה, שם ידעו שאתה מהמר?

     

    "גם לא ידעו, לפחות לא בהתחלה. לא דיברתי על זה בחדר ההלבשה. שיחקתי, אבל לא באמת נתתי מעצמי, הופעתי ולא הופעתי בגלל שהראש שלי היה בהימורים. אחר כך עברתי לשחק שנה באוסטריה. הרגשתי שכאן נדבקים אליי ומתנכלים לי, כל הזמן כתבו עליי צהוב־צהוב־צהוב. פעם מישהו התראיין וסיפר שהוא שמע אותי אומר שאני נגעל מישראל, שקר מוחלט. ומצאתי את עצמי בארץ זרה, לבד, ושוב נשאבתי להימורים. דבר גורר דבר".

     

    התחלת לטוס לחו"ל כדי להמר?

     

    "הימרתי גם בחו"ל, אבל בינינו? לא צריך לטוס כזה רחוק. בארץ יש לנו הכל, 'בטים' (הימורים על תוצאות משחקים), ווינרים ורולטות, רק שהם מתחת לשולחן. אני לא זוכר את ההימור הראשון שלי, אבל אני זוכר את ההתרגשות. אתה פעם למעלה ופעם למטה וזה מה שנותן לך אדרנלין. בלי שאתה מרגיש זה משתלט עליך ומנהל אותך וגם מדבר במקומך. והסכומים גדלים, רצים, בלי חשבון. כשאתה מפסיד אתה נכנס לדרייב להביא את המכה. וכשהיא לא באה אתה לוקח הלוואות מאנשים וגם מהבנק, אם הוא מסכים לתת לך, כדי לסגור את החובות. וכשאתה לא מצליח להרים את הראש אתה נופל למצוקה ולדיכאון, נכנס למיטה, בלי אנרגיות, מת לישון, לא רוצה לדבר עם אף אחד, רק רוצה לברוח ואז מישהו נותן לך מנה, בהתחלה במתנה, אחר כך אתה נתקע ומהמר כדי לקנות וככה אתה שוקע בלופ שלא נגמר".

     

    יש לך מושג כמה כסף שרפת?

     

    "לא. המון. גם אין לי מושג על מה שרפתי אותו".

     

    בבאייב: "אני אגיד לך. תחפשי במילון הגדרה ל'פראייר' ותמצאי את ראובן עובד. כשהיה לו כסף הוא נתן ונתן. מישהו אמר לו, 'יו, איזה ז'קט יפה יש לך', אז ראובן הוריד את הז'קט ואמר לו 'קח'. כשראה מישהו עומד מחוץ למסעדה הוא אמר לו, 'בוא, תיכנס'. הבן אדם הזה כולו נשמה".

     

    בגיל 30 ("אולי קצת קודם, אני כבר לא זוכר") כשירד או הורד מהמגרש, הוא כבר היה אבא ליהלי, הבן שילדה לו ליטל סמדג'ה, פליטת ריאליטי שהשתתפה ב'היפה והחנון' וב'הישרדות' ולאחרונה נפרדה מבעלה. "למה צריך לדבר עליה?" הוא מתקשח, "היא לא רלוונטית".

     

    "למה להעיר את הקופים?", מוחה גם זוגתו.

     

    היא האמא של בנך.

     

    "נכון, לא התחתנו, אבל הייתי בלידה והייתי בברית ומאז, כבר שבע שנים לא ראיתי את הילד. אין יום שאני לא חושב עליו. הוא בלב שלי כל הזמן. במיוחד אחרי שאמא שלו סיפרה באיזו כתבה שהוא קיבל את שם המשפחה של בעלה. אם את רוצה לשמוע עליה צלצלי לבעלה, שהוא יספר לך".

     

    "אם את רוצה לשמוע עליה, צלצלי לבעלה. שהוא יספר לך". ליטל סמדג'ה | צילום: אביב חופי
    "אם את רוצה לשמוע עליה, צלצלי לבעלה. שהוא יספר לך". ליטל סמדג'ה | צילום: אביב חופי

     

    אתה רוצה להחזיר את בנך לחייך?

     

    "בעזרת השם, גם זה יטופל. בשביל זה יש את בורא עולם".

     

    בתקשורת נכתב שהניתוק מבנך החריף את מצבך.

     

    "המצב החריף בגלל המחלה. הימורים וקוקאין. הסמים באו מהדחף להרס עצמי. שנאתי את עצמי על הטעויות שעשיתי והסמים עזרו לי לחיות באשליה שאני יכול להפסיק".

     

    ניסית להפסיק?

     

    "כן, ניסיתי", הוא משיב בחיוך מריר, "אבל זה היה חזק ממני. הייתי תקוע בבית, לבד, בלי סדר יום ובלי קבוצה. איזו עבודה יש לי חוץ מכדורגל? בחיים לא עבדתי במשהו אחר. אז עשיתי סמים בשביל לברוח מהצרות, ישנתי יומיים וביום השלישי קמתי בשביל לחפש כסף לחומר. יש בחורות טובות שמוכרות את הגוף שלהן בשביל מנה ויש בחורים טובים שמתחילים לגנוב. לשם, תודה לאל, לא הגעתי. אחרי הסרטון והרעש שהוא עשה, חברים אספו בשבילי כסף ויחד עם ההורים הכניסו אותי למוסד גמילה בכפר שמריהו. זה 30 אלף שקל בחודש. הם רצו שאהיה שם שלושה חודשים, ואמרתי להם שיספיק לי חודש אחד בגלל שהיה לי כוח רצון. בן אדם יכול ללכת ל־200 גמילות, אם אין לו כוח רצון שום דבר לא יעזור".

     

    את השהות במכון הגמילה 'וילה מטריקס' הוא מגדיר כעבודה. הכי לא קייטנה. "ישנתי בחדר עם עוד אחד, בשש בבוקר דופקים בדלת, מעירים אותך לקפה, אחרי ארוחת הבוקר מתפזרים לניקיונות ולתחזוקה, עושים את מה שצריך בתורנות, ובמשך היום יש חמש קבוצות של מדיטציה ותרפיה ופסיכולוגים ומה לא. אין דבר כזה 'לא להיכנס לקבוצה', בשביל זה באת. האנשים שפגשתי שם השפיעו עליי מאוד, לטובה, הם נתנו לי כוח להסתכל קדימה, למרות שבניגוד לרובם לא לקחתי כדורים לשינה או לקריז. אני נגד כדורים".

     

    אז מה לקחת?

     

    "כלום. עשיתי גמילה קשה, בראש. אמרתי לעצמי שאני לא רוצה להמשיך לחיות ככה, בלי מחר ובלי תקווה".

     

    בבאייב: "בכל חיי לא פגשתי בן אדם חזק כמוהו. מצד אחד הוא רגיש ועדין נפש, הוא מסוגל לבכות מסרט בטלוויזיה, ומצד שני יש לו כוח וחוזקות. הגמילה מבוססת על החלפה של אנשים, מקומות ודברים. זה להחליף את כל מה שהיה לך בשגרה חדשה, וזה לא קל. זה קשה נורא. לא הייתי איתו בגמילה, הכרנו כמה חודשים אחרי שהוא יצא מהמכון, אצל חבר משותף. כשרובי הגיע לא ידעתי מי הוא ומה הסיפור שלו, אני לא אחת שהתערבבה בכדורגל, אבל כשיצאתי למרפסת לעשן סיגריה, הוא יצא אחריי ומשם זה היסטוריה. מהרגע הראשון הייתה בינינו אהבה מטורפת כאילו שאנחנו מכירים כבר המון זמן, אולי מגלגול קודם. זה יד מכוונת משמיים, אין לי הסבר אחר. הייתה בינינו זרימה טובה".

     

    × × ×

     

    היא ילידת תל כביר ("להרבה אנשים עוד יש סטיגמה על השכונה שלנו, אבל משקיעים בנו, יש דשא ויש פארק") ובוגרת תיכון צייטלין הדתי. "אמא שלי רצתה שאקבל חינוך טוב אז אני, כמו שלושת אחיי, נסעתי כל בוקר עד לצפון תל־אביב. אחרי זה למדתי הנהלת חשבונות ב'מכללת חשב', שלושה שלבים, אבל התחתנתי צעירה והתגרשתי צעירה ויש לי שלושה ילדים. שתי בנות שלומדות בחינוך הדתי והקטן, בן שמונה, על הרצף, בתפקוד נמוך. לא מדבר ועדיין עם חיתול. מאז שהתגרשתי לא הכנסתי אף גבר הביתה, אפילו לא לביקור, בגלל שהבן שלי רגיש לשינויים. גבר שבא והולך זה לא בשבילו, הוא צריך יציבות. לגדל ילד על הרצף זה כמו לגדל עשרה".

     

    לא פחדת להכניס הביתה גבר שיצא מגמילה?

     

    "כשהסתכלתי בעיניים של רובי לא ראיתי גבר שיצא מגמילה, ראיתי גבר שמגיע לו לקבל הזדמנות שנייה והאמנתי בו. אני חושבת שהקשר בינינו הצליח דווקא בגלל שלא ידעתי עליו שום דבר. את כל מה שאני יודעת שמעתי ממנו. היו לנו המון שיחות. החלטתי לתת לו טעם לחיים, להראות לו שאפשר אחרת ובסך הכל חיזקתי אותו ועמדתי מאחוריו".

     

    זה לא "בסך הכל".

     

    "נכון, אבל זאת לא הייתה העבודה שלי, הוא זה שעבד עם עצמו ועל עצמו. כל הקומפלימנטים הם שלו".

     

    איך הגיבו במשפחה שלך?

     

    "באפס שיפוטיות. אני באה ממשפחה בוכרית, ההורים שלי דתיים, קצת פרימיטיביים, והם אף פעם לא שאלו, 'מה פתאום את יוצאת עם נרקומן' בגלל שלא הכירו את הרקע שלו. הבאתי אותו לארוחת שבת בתור רובי, ורק אחרי שהכירו אותו והתאהבו בו פתחתי את העבר. זה קרה אחרי שאמא שלי ראתה שאנחנו יוצאים מהבית שלה ואנשים עוצרים אותו ברחוב. בכל יציאה שלנו מהבית יש חצי שעה של חיבוקים ותמונות".

     

    וכשסיפרת לאמא שלך שאהוב ליבך יצא מגמילה?

     

    "רובי ואמא שלי זה סיפור אהבה. אם את שואלת אותי אז רובי חי איתי כבר כמעט שנה לא בגללי, אלא בגללה. חשוב לי להדגיש שגם בצד השני הייתה אפס שיפוטיות. ההורים שלו יכלו להגיד שלא מתאים להם שהוא יוצא עם גרושה פלוס שלושה ועובדה שזה לא קרה. כשלבן שלי יש יום הולדת אבא של רובי אומר, 'אני הולך לקנות סנדלים לנכד'. כשאמא שלו מבשלת קוסקוס היא מצלצלת לבת הגדולה שלי ואומרת, 'תגידי לאמא שתביא אותך'. יכול להיות שאנשים מהצד מתקשים לעכל את המשפחתיות שלנו, אבל אנחנו משפחה".

     

    עובד מחטט בזיכרון של הסלולרי ושולף סרטון. הוא ובנה של בבאייב מתכרבלים על הספה. "עד שהכרתי את רובי לא השארתי את הילד שלי עם אף מטפלת, אפילו לא עם אמא שלי, אבל מהרגע הראשון הייתה ביניהם אינטראקציה מדהימה. רובי מחליף לו חיתולים, הבן שלי מדגים לו בתנועות 'תיקח, תביא', ולראות אותם יחד זה שיא האושר. אמיתי. פעם, כשהמשפחה שלי נסעה לבית מלון נשארתי בבית בגלל הילד, על הרבה דברים ויתרתי בגללו. היום, כשהוא עם רובי, אני אפילו מרשה לעצמי לצאת לקפה עם חברה".

     

    עובד: "אני אוהב אותו כאילו שהוא הבן שלי. אי־אפשר שלא לאהוב אותו, הוא ילד מיוחד".

     

    בבאייב: "אבל זה לא במקום האהבה שלו לילד הביולוגי שלו. ילד חדש לא מחליף ילד אחר. בעזרת השם נהיה משפחה גדולה".

     

    ומה אומר הגרוש שלך, אבי ילדייך?

     

    "מה יש לו להגיד? טוב לילדים שלו אז טוב לכולם".

     

    בבוקר היא יוצאת לעבודה, כמנהלת חשבונות במשרד של רואה חשבון בבית דגן. "איש נדיר, עוד מלאך שנכנס לחיים שלנו, הוא מתחשב במצב של בני". עובד, לעומתה, פותח את היום בהנחת תפילין, הולך לים ולחדר הכושר, מנקה את המטבח ("לבית שלנו לא נכנס לחם לבן ואני לא מטגנת", היא מבהירה, "בזכות רובי כולנו שומרים על תזונה בריאה"), נותן שיעורים פרטיים לילדים שהוריהם זוכרים לו את חסד נעוריו, שם אוזן על שלמה ארצי ("גם את אייל גולן הוא אוהב, אבל ארצי זה האורגזמה שלו") ולא מפספס את הטיפול השבועי אצל ד"ר יניב אלייב. "השיניים שלי היו גמורות, אכולות, רקובות ופחדתי ללכת לרופא שיניים", הוא מספר. "פחדתי מהזריקה, עד שבא המלאך הזה ואמר לי, 'תן לי את הזכות לעשות לך פה חדש, בחינם'. בפעם הראשונה על הכיסא שלו לא הפסקתי לרעוד, אבל הוא בא בטוב, הרגיע אותי, הבטיח לי שזה לא יכאב".

     

    וזה באמת לא כאב?

     

    "זה לא כיף כשעוקרים לך שבע־שמונה שיניים, אבל אני מתגבר. בשיניים האחרות הוא תקע מסמרים וברגים. עכשיו אני מחכה לשיניים הקבועות. גם עכשיו אני מחייך חופשי, אבל אחרי השיניים החדשות החיוך שלי יהיה עוד יותר רחב".

     

    אתה לא מתגעגע לשחק?

     

    "כשאני מתגעגע אני הולך לשחק עם קבוצת הוותיקים של הפועל. פיני בלילי, יעקב הלל, גם טום קשתי בא. קצת רצים ואחר כך יש צחוקים בחדר ההלבשה. כולנו כבר לא מה שהיינו פעם, אי־אפשר למחוק את העבר ואני רואה בזה משהו טוב. הטעויות מחשלות אותך".

     

    אתה מדמיין איך היו מתנהלים חייך אילולא?

     

    "אני מתרכז במציאות, לא במה שהיה, אבל לפעמים יש הבזקים. עכשיו זה שבע שנים מאז שניצן שירזי נפטר. הוא היה המאמן שלי והוא היה הגב שלי והוא גם היה ערב לחשבונות שלי בבנק. מי יודע מה היה קורה אם הוא היה נשאר איתנו. אולי לא הייתי נופל כל כך חזק. אם הייתי מתנהל לפי הספר, הייתי יכול לשחק בקבוצות הכי טובות בעולם. אני זוכר את רודריגו גולדברג, ששיחק איתי במכבי וגם בנבחרת צ'ילה, ואמר עליי, 'אם ראובן יהיה רציני הוא זה שיבחר באיזו קבוצה לשחק, כל העולם פתוח בפניו'. הוא זה שאמר, לא אני".

    "יכולתי לשחק בקבוצות הכי גדולות בעולם". עובד בימי השיא במכבי ת"א | צילום: יוסי רוט
    "יכולתי לשחק בקבוצות הכי גדולות בעולם". עובד בימי השיא במכבי ת"א | צילום: יוסי רוט

     

    ומה אתה אומר?

     

    "שזכיתי". "זה מה שיפה אצל הישראלים", היא מחזקת, "הם לא רעים עד הסוף. כשאתה למעלה יש הרבה צרות עין, אבל כשאתה למטה הם לא יורדים עליך, להפך, הם מחפשים 'האפי אנד', וזה מה שאנחנו שמחים לתת להם עכשיו".

     

    smadarshirs@gmail.com

     


    פרסום ראשון: 22.07.21 , 00:58