"אתה השתגעת?" שאג ראש הממשלה שמעון פרס על היועץ המשפטי לממשלה החדש יוסף חריש. "בבגאז'? שם אתה שומר את המסמך הזה? תרוץ מיד ותביא אותו לכאן".
במרחק של 35 שנה מאותם רגעים מתוחים, עו"ד רם כספי מחייך בקצה פיו כשהוא נזכר בתמונת היועץ המתכווץ בכיסאו ומהרהר באתנחתה קומית קטנה שקרתה בעיצומה של אחת הדרמות הגדולות ביותר שידעה מדינת ישראל, דרמה שגם היום, כל כך הרבה זמן אחרי, רב הנסתר בה על הגלוי.
הוקלט באולפני הספרייה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה
פרשת קו 300, או כפי שהיא תכונה לימים פרשת השב"כ, נידונה בהרחבה רבה כמעט מכל כיוון מאז זיעזעה את ישראל באמצע שנות ה־80. אולם מעולם לא באמת נענתה השאלה מדוע בחרו ראשי ממשלת האחדות פרס, שמיר ורבין "לקבור את הפרשה". מדוע אישרו, גיבו ודחפו מתן חנינה גורפת לאנשי השב"כ מידי הנשיא חיים הרצוג, תוך שהם יודעים עד כמה תהיה הביקורת הציבורית עליהם חריפה. מדוע בחרו לפעול לטובת האנשים שרימו אותם לאורך תקופה ארוכה ובמקרה של שמיר אפילו ניסו להפליל אותו.
התשובה לשאלה הזאת טמונה בין דפיו של המסמך אותו רץ היועץ המשפטי המבוהל חריש להביא ממכוניתו, מסמך שבו פורטו עשרות מקרים של התנקשויות בפעילי טרור, עינויי עצירים ומחבלים שנעלמו בפעולות שביצעו השב"כ, המוסד ואמ"ן בסמכות וברשות. חשיפת תוכנו כחלק מעמדת ההגנה בבית המשפט - כפי שאיימו אנשי השב"כ לעשות - הייתה גורמת נזק עצום לסודות מדינה בכלל ולשלושת האישים שאישרו לשב"כ לבצע את הפעולות בפרט.
"פרס נבעת כשהשב"כ הגיש לו את המסמך. הוא היה מזועזע", מספר אחר משרי התקופה. "הוא לא האמין שמישהו בכלל מעז להעלות את הדברים על הכתב. הוא הגדיר את זה כסחיטה שמפעיל יוסי גינוסר, איש השב"כ שהוביל את המהלך, על כולנו". עורך דינו של גינוסר, דב ויסגלס, העניק לנייר הנפיץ הזה שם הולם: "מסמך הגולגולות".
בכירי ממשלת האחדות הטילו על כספי, מבכירי הפרקליטים בישראל ומי שזכה הן לאמונו של פרס והן לאמונו של שמיר, את המשימה "לקבור את העניין". וזה בדיוק מה שהוא עשה. הוא רקח פתרון לפיו תוענק חנינה לאנשי השב"כ, ובראשם ראש הארגון אברהם (אברום) שלום, עוד בטרם נפתחה נגדם חקירת משטרה. במבצע לילי חשאי ומורכב, שבו היו מעורבים הוא עצמו ועו"ד יעקב נאמן, הנשיא הרצוג הראשון, ראש הממשלה וממלא מקומו, שר המשפטים, שרי ועדת הביטחון, היועץ המשפטי יוסף חריש ואנשי השב"כ עצמם, נסגרה הפרשה שטילטלה את מערכות הביטחון והשלטון במשך שנתיים.
× × ×
ב־12 באפריל 1984, בשעה 6:20 בערב, יצא אוטובוס בקו 300 של חברת אגד מהתחנה המרכזית של תל־אביב לאשקלון על כביש 4. אחרי 40 דקות נסיעה, באזור צומת אשדוד, הבחין אחד הנוסעים בצעיר נושא סכין. הוא היה אחד מחוליה של ארבעה - ג'מאל מחמוד קבלאן (23), מוחמד בראכה (19) ובני הדודים מג'די וסובחי אבו־ג'אמע, בני פחות מ־18, שתיכננו לחטוף את האוטובוס על נוסעיו אל תוך רצועת עזה.
כשהארבעה נחשפו על ידי אחת הנוסעות שהצליחה לברוח, רץ קבלאן קדימה, הצמיד סכין לצווארו של הנהג וצעק בעברית עילגת "סע מהר". הנוסע שירד מהאוטובוס הזעיק את המשטרה וזו הקימה שורת מחסומים לאורך נתיב הנסיעה של האוטובוס. בסביבות השעה 21:00, ליד דיר אל־בלח, דרומית לרצועת עזה, הצליחו שוטרים וחיילים לנקב את הגלגלים של האוטובוס והוא נעצר. למקום זרמו כוחות סיירת מטכ"ל והימ"מ, קצינים בכירים ומפקדי השב"כ. יחד עם צוותי התקשורת הקיפו את האוטובוס מאות אנשים.
ב־4:43 לפנות בוקר הורה הרמטכ"ל משה לוי לסיירת מטכ"ל לפרוץ פנימה. צלפי הסיירת הרגו את קבלאן ואת בראכה, אך גם פגעו והרגו בשוגג את החיילת אירית פורטוגז. את שני המחבלים הנוספים, בני הדודים אבו־ג'אמע, מצאו הלוחמים מסתתרים באוטובוס. לאחר שהורדו חקר אותם קצרות המפקד הצבאי הבכיר בשטח, תא"ל יצחק מרדכי, ואף סטר להם. אחר כך הועברו השניים לידי השב"כ.
ואז הופיע ראש השב"כ אברהם שלום. הוא מונה לתפקיד כארבע שנים קודם לאחר שירות ארוך שבו יצר, בין היתר, חברות אמיצה עם מקבילו במוסד, יצחק שמיר. שלום הורה לאהוד יתום, ראש אגף מבצעים: "תגמור אותם". יתום ושלושה מאנשיו הרחיקו את השניים לשדה מבודד וריק ושם הסביר להם יתום מה צריך לעשות, הרים אבן גדולה והוריד אותה בכוח על ראשו של מג'די. האחרים הצטרפו אליו. הם הכו אותם למוות באבנים ובמוטות ברזל. שיטת הרצח נבחרה בקפידה כדי להתאים לגרסה שימסרו אחר כך, לפיה הפלסטינים מתו מלינץ' שעשו בהם חיילים ואזרחים לאחר סיום הפשיטה.
עד הפיגוע באוטובוס בקו 300 ניהל אברהם שלום את השב"כ ביד רמה ועל פי החוקים שלו. לא הייתה כל סיבה להניח כי שתי הגופות בחדר המתים באשקלון יגרמו לבעיה כלשהי.
אך בפעם הזאת בכל זאת היה משהו שונה. ארבעה צלמי עיתונות הנציחו את המחבלים מורדים חיים מהאוטובוס. הצנזורה אמנם אסרה על פרסום התמונות בישראל, אך אלה הודלפו לעיתונים בחו"ל והממשלה עמדה תחת מתקפה חריפה.
למרות התנגדותו של שלום, יצאו לדרך שתי ועדות לבדיקת האירועים. ב־28 באפריל, כמה ימים לאחר ההודעה על ועדת החקירה הראשונה, הורה שלום לעשרה מעמיתיו, וביניהם אנשי צוות שנטלו חלק בחיסול, היועצים המשפטיים של השירות ויוסי גינוסר, אותו הזעיק במיוחד מארה"ב, להתאסף בפרדס תפוזים מבודד ליד נתניה. באותו לילה תחת הכוכבים נשבעו שלום ואנשיו לעולם לא לספר את האמת ולעשות את כל הדרוש כדי לטייח את הפרשה. בכיר השב"כ, ראובן חזק, תיאר זאת במבט לאחור כ"מערכה מתוכננת נגד מוסדות החוק והשלטון".
הפתרון שהגו גינוסר ושלום כלל שני חלקים: שתילת נציג מטעם השב"כ בוועדת החקירה והפללת אנשי צבא בהריגת שני המחבלים.
מרגע שהגיע מחו"ל, הפך גינוסר למנוע של מערך השקר, הרמייה וההונאה של פרשת השב"כ. בעקבות לחציו של שלום הוא מונה כחבר בוועדת החקירה של משרד הביטחון כנציג הארגון. במהלך היום ישב בדיוני הוועדה בראשותו של אלוף זורע ובערב פגש את שלום ותומכיו בבית אחד היועצים המשפטיים של השב"כ כדי לעדכן אותם בפרטים ולסייע בהכנת העדים ליום המחרת.
הנאספים בבית היועץ רקחו במקביל תוכנית מתוחכמת לגלגל את ההאשמות ברצח לפתחם של האנשים שהניחו ראשונים את ידיהם על הפלסטינים: חיילי צה"ל בפיקודו של תא"ל מרדכי.
זו הייתה תוכנית מדהימה בעומק השחתת המידות שלה. היא הצריכה עדות שקר, קנוניה ובגידה קשה, מזעזעת, בחבר שהיה גם קצין צבא בכיר ורב־זכויות. מרדכי נאלץ לעמוד למשפט בבית דין צבאי מיוחד וזוכה מחמת הספק.
ייתכן ששלום, גינוסר ויתר אנשי הקנוניה היו מצליחים במזימתם והסיפור היה נגמר כאן אלמלא שלושה מבכירי השב"כ - רפי מלכה, פלג רדי וראובן חזק – שהחליטו שהם לא יכולים לשתוק יותר ובמרץ 1986 הגיעו למשרד המשפטים ברחוב סלאח אל־דין במזרח ירושלים, וסיפרו ליועץ המשפטי לממשלה יצחק זמיר ולשלוש עוזרות קרובות שלו, המשנה ליועץ יהודית קרפ, דורית ביניש ויהודית צור, את האמת.
בתגובה דאג שלום ששלושת הבכירים שיצאו נגדו יפוטרו והוא ואנשיו שיגרו מסע נרחב של ייצור שקרים, רכילויות והטלת רפש נגד שלושת הפורשים ונגד ראשי משרד המשפטים. אולם על אף ניסיונות ההפחדה, נמשכו החקירות. שלום הביט לחוקרים בעיניים ושיקר במצח נחושה כשטען תחילה שארנס, ואחר כך שמיר, הם שהורו לו להרוג את חוטפי האוטובוס. השניים הכחישו מכל וכל וגם החוקרים קבעו ששלום משקר.
למרות לחצים כבדים מנשוא המשיך היועץ המשפטי יצחק זמיר להתעקש להמשיך בחקירה ולהעמיד לדין את כל המעורבים בפרשה בעבירות של רצח, שיבוש מהלכי משפט, עדות שקר ועוד. שלום עדיין האמין כי יש לו אפשרות לטייח את המקרה. נותר בידיו, הוא ידע, עוד קלף אחד חזק. הכי חזק.
"אנשי השב"כ ידעו כי המשטרה כבר ממש גובה עדויות והמצב הפך ללחוץ מאוד", אומר השבוע עו"ד ויסגלס. "ופה", אומר עו"ד כספי בחיוך מרומז בשיחה עימו השבוע, "מתחיל החלק הבאמת מעניין של הפרשה".
× × ×
בשלהי חודש מאי הזמין יוסי גינוסר את שלום וכמה מהיועצים המשפטיים של השב"כ שהיו חלק ממסכת בידוי הראיות והטעיית ועדת החקירה, יחד עם עורך דינו ויסגלס, לחדרו במלון גראנד ביץ' בתל־אביב. יחד הם החלו ללקט את המקרים, המבצעים, התאריכים, הסיפורים והסודות האפלים. הם עבדו מתוך התיקים שלהם ומהזיכרון, רושמים את השמות והמקומות המתייחסים לשורה ארוכה של מקרים שבהם חוסלו מחבלים או מי שקשורים למחבלים בידי המוסד, אמ"ן והשב"כ בכל השנים שקדמו לחטיפת האוטובוס בקו 300. עו"ד כספי טוען כי כתיבת המסמך וכל מה שקשור אליו היו רעיון של גינוסר ופרי פעולותיו. גינוסר טען בפני כמה אנשים כי הוא לא זוכר של מי היה הרעיון אבל כל מה שנכנס למסמך היה באישורו של שלום.
"כתיבת המסמך נועדה בעצם לעצור שתי רעות", משחזר ויסגלס בראיון השבוע. "הראשונה היא חקירת המשטרה והשנייה היא האמירה של כמה אנשים שהדרך היחידה לעצור את החקירה היא בהקמת ועדת חקירה ממלכתית, שזה היה דבר קשה מאוד, לא רק עבור אנשי השב"כ, אלא גם עבור הפוליטיקאים. שמיר זכר היטב את ועדת כהאן בעניין סברה ושתילה ומסקנותיה בעניין אריק שרון".
לדבריו, לא היה מדובר על סחיטה: "המסמך נכתב על מנת להסביר ליועץ המשפטי החדש חריש שיש פה אנשים שהגיעו לשירות הביטחון הכללי כשהיו בערך בני 25. בעת הפרשה הם היו בני 45־50, כלומר הם בילו חצי יובל בתוך תרבות של עשייה בלתי חוקית ושל אי־אמירת אמת כל עוד היא מתחייבת מהצרכים המבצעיים למען ביטחון המדינה. לכן אי־אפשר לשפוט על פי כללים חדשים מציאות קודמת. קיווינו שזה ישכנע אותו".
ומה הרגשת כשישבת ונחשפת לתוכן המסמך הזה?
"צריך לזכור שבפולקלור הלאומי הישראלי היו כל מיני סיפורים על דברים קשים ואחרים שהשירות מבצע. אבל פה שמעתי מכלי ראשון, מפי האנשים עצמם שביצעו ופיקדו. זה היה בהחלט, איך נאמר זאת, הלם עבורי".
ואכן, מדובר היה בחומר נפץ, שאם היה מתפרסם, היה מרעיד את המדינה ומייצר גם רעש בינלאומי. נמצאו בו שורה של מקרים, בהם כאלה שפורסמו בינתיים, כמו למשל זה של הסוכן הישראלי של יחידה 504 שגויס למודיעין הסורי וחוסל בהוראת מפקד היחידה בצפון "בדרך הטבע באמצעות בליעת כרית". ברשימה הופיעו גם שמותיהם של אנשים שפשוט נעלמו מן השטחים ורבים שנהרגו בשטחים ובישראל במסגרת תוכנית מיוחדת וסודית של המלחמה של השב"כ בטרור. בידי '7 ימים' נמצאים הפעולות והפרטים המנויים ברשימה המלאה, אולם אלה נאסרו לפרסום בשל מגבלות צנזורה.
המעשים שקובצו במסמך הגולגולות היו פרי המלחמה שהשב"כ נאלץ להוביל מאז מלחמת ששת הימים, אז הרים הטרור הפלסטיני את ראשו ופגע קשות בשגרת החיים בישראל. בעקבות הלחץ עליהם דרשו מקבלי ההחלטות מהצבא ומקהילת המודיעין לנקוט אמצעים קשים. ככל שגבר הטרור, כך הוחרפו האמצעים וכך התרופפו אמצעי הזהירות והבקרה. ההתנקשויות, הנשק שבו נעשה שימוש במשורה, רחוק מגבולות המדינה ותחת מסכת אישורים, הפכו לתכופות יותר, קרובות יותר, מוקפדות פחות. מערכת החוקים הסודית שקהילת המודיעין והיחידות המיוחדות יצרו לעצמן בשם הצורך לשמור על קיומה של המדינה וביטחון אזרחיה, התקנון הפנימי של המסדר החשאי, הלכה והתפתחה, הלכה והתרחקה מספר החוקים הכתוב והפומבי. החריגות הנקודתיות שהתרחשו אחרי מלחמת ששת הימים ביחידות מסוימות הפכו מאמצע שנות ה־70 לחלק מהשיטה.
זה כלל, למשל, עינויים שבוצעו בשב"כ, לעיתים עד מוות, ואנשיו שיקרו בבית המשפט והכחישו הכל, או שמדי פעם פעיל אש"ף כזה או אחר היה פשוט נעלם. המשפחות חשדו כי הוא נמצא בידי שלטונות ישראל ופנו למשטרה לבקש סיוע. המשטרה הייתה מפרסמת תמונה של הנעדר בעיתון, כחלק מפרוטוקול החיפוש אחריו ואף פונה לשב"כ. גינוסר סיפר לימים לעורך דינו ויסגלס: "היה לנו אז נוסח קבוע: 'אין ברשימות מערכת הביטחון כל מידע על אודות מקום הימצאו של הנ"ל' ואת זה מסרנו למשטרה בכל פעם ששאלו אותנו, למרות שידענו מצוין".
והם אכן ידעו היטב. היריב המרכזי של השב"כ באותם ימים היה "מנגנון הגזרה המערבית" של ח’ליל אל־וזיר (אבו־ג'יהאד). אנשיו היו מעבירים כמויות גדולות של אמצעי לחימה דרך הים והיבשה, מחביאים אותם בסליקים, שאחר כך מרוּקנים בידי אנשי קשר אחרים, ומשם הגיעו לחוליות שתיכננו לבצע פעולות חבלה. לפעמים היה השב"כ מגלה את מקום המחבוא ומציב עליו מעקב, ממתין שמישהו יבוא לקחת את אמצעי הלחימה ואז עוצר אותו.
באמצע שנות ה־70 פיתחה רפאל מתקן אלקטרוני מיוחד, שאף זכה בפרס ביטחון ישראל. המתקן הזה איפשר הפעלה של מתקני נפץ באמצעות קרן ממרחקים גדולים מאוד, טכנולוגיה מהפכנית במושגי אותן שנים. באמצעות המתקן הזה יצא השב"כ לשורת מבצעים שבהם היה איש יחידת המבצעים של השב"כ המומחה בחומרי נפץ ממלכד בחשאי את אמצעי הלחימה המוסתרים של מנגנון הגזרה המערבית. אחר כך היו מציבים תצפית של איש שב"כ או סוכן ערבי וכשהיה מגיע מישהו לאסוף את אמצעי הלחימה, היה ניתן האות ברשת האלחוטית וצוות אחר היה מפעיל את המטען רב־העוצמה והורג את כולם.
"הרעיון הבסיסי", אומר איש שב"כ, "נלקח מתפיסה שיובאה מלבנון, לפיה יש מקרים שבהם כדאי לא לקחת שבויים. בתפיסתנו אז מי שהיה מגיע למחסן אמצעי חבלה כדי לאסוף אותם ולהשתמש בהם כדי להרוג יהודים - עדיף שתקרה לו תאונת עבודה".
"זה הכל טוב ויפה בתיאוריה", אומר איש שב"כ בכיר שהשתתף באותם מבצעים, "אבל המצבורים הללו הוחבאו לפעמים באופן שטחי ביותר, לעיתים תחת איזה גל פסולת או אבן גדולה ולא תמיד האיש שהתכוונו שירים את המכסה שלהם או את האבן שסוגרת עליהם היה זה שבאמת הרים". המבצעים הללו לא היו יוזמה פראית ולא מאושרת של השב"כ. הם הובאו על ידי ראשי השב"כ מתחילת שנות ה־70 ואילך בפני ראשי הממשלה גולדה מאיר, רבין, בגין, שמיר ופרס, ואושרו על ידם.
כשפרצה מלחמת לבנון, התקשה השב"כ להתמודד עם התפרצות הטרור נגד חיילי צה"ל מעבר לגבול הצפוני. שם, בארץ שאין בה חוק ואין משפט, הפעיל השב"כ אמצעים אגרסיביים במיוחד. "הלבנוניזציה השפיעה על השב"כ", אומר שמעון רומח, שהיה מפקד השב"כ בלבנון. "בגלל שלבנון הייתה גזרה שבה לא הסתובבו אזרחים ועיתונאים, תחושת חופש העבודה בלי שהכל ייצא לתקשורת הייתה גדולה וזה השפיע".
אותו חופש פעולה בלבנון השפיע על אברהם שלום. "תהליך ההשחתה בגלל לבנון היה בכל הרמות", אמר יוסי גינוסר לרון מיברג בראיונות לספר שזה יוציא על אודותיו לאחר מותו. "לכן יכול להיות שאברום, שהיה מעורב במתרחש בלבנון ברמה האינטימית ביותר, נתן הוראה (להרוג את הפלסטינים) שהייתה עוברת בשלום בלבנון, אך לא שרדה את המציאות הישראלית".
× × ×
כל המקרים המפורטים מתוך מסמך הגולגולות, שנחשף כאן לראשונה, לא היו רשימה מלאה אבל זה היה אוסף הרסני. מטרתו המוצהרת של המסמך הייתה להראות כי רצח שני הפלסטינים לא היה מעשה חריג. אבל המטרה הסמויה הייתה סחיטה צרופה: לאיים על מי שמקבל החלטות כי אם יועמדו לדין, יחשפו אנשי השב"כ בבית המשפט את הפרשיות כולן וייקחו איתם במורד התלול עוד רבים, בהם את ראשי הממשלה. אחד השרים באותה תקופה מודה שהאיום פעל: "הבנו מצוין מה משמעות המסמך הלוהט הזה שהם הניחו על השולחן. היה לנו ברור שחייבים להפסיק את מחול השדים הזה ולדאוג שאנשי השב"כ לא יגיעו לבית המשפט".
זה היה תכסיס מזעזע, אבל יעיל.
כדי להתמודד איתו פנו ראשי הממשלה פרס ושמיר לנשק יום הדין של הטיפול בפרשיות קשות, מי שהעריכו וקיוו שיצליח לסגור את העניין פחות או יותר בשקט כפי שעשה באותם ימים בדיוק בפרשת פולארד - עורך הדין רם כספי.
"הם אמרו לי", סיפר כספי (81) בשיחה ארוכה במשרדו השבוע, "שאדון יוסי גינוסר שמע שפותחים בחקירה וישב וכתב מסמך שמתעד את כל הדברים הדומים שהם עשו מהקמת המדינה עד אותו יום". פרסום המסמך, הסבירו לו, יכול להביא לאסון נורא ואיום למדינת ישראל. כספי ודאי הבין שהשניים לא מוטרדים רק מעניינים לאומיים אלא מבינים מה הנזק שעשוי להיגרם גם להם, כמי שאישרו את הפעולות, אם הפרטים יפורסמו. "המשימה שלי הייתה לקבור את העניין כולו", הוא מסביר.
כספי נשלח מטעמם לייצג את ראש השב"כ שלום במטרה להגיע לפתרון. באותה תקופה בילו השניים שעות ארוכות יחד במסגרת גיוסם לבדוק ולסייע במשבר הריגול והמעצר של ג’ונתן פולארד. אבל למרות הזמן הממושך שהעבירו יחד, עד אותו רגע שלום לא אמר לכספי מילה על הפרשה שבמרכזה עמד. רק אחרי ששמיר חשף בפני כספי את קיומה, פרס בפניו ראש השב"כ את כל הפרטים.
הדרך "לקבור את העניין" עברה בהחלפתו של היועץ המשפטי לממשלה זמיר, שהיה נחוש לחקור את אנשי השב"כ על רצח, טיוח ועדות שקר, או כפי ששלום הגדיר זאת באוזני כספי, "זמיר עושה לי צרות".
כספי: "פרס מתקשר אליי ושואל אותי מה דעתי על השופט יוסף חריש, עליו המליץ עו"ד אמנון גולדנברג לתפקיד היועץ המשפטי. כששמעתי שאמנון בירך על המינוי אמרתי שגם לדעתי זה יופי של בן אדם, מינוי מצוין, האיש הנכון לתפקיד".
אתה אפילו לא מחייך כשאתה אומר את זה. הרי ברור שמיניתם אותו כדי שהוא יסגור את הפרשה.
"ממש לא נכון, לא עניין של יסגור או לא יסגור. אנחנו חשבנו שהוא יידרש לנושא החשוב ושהוא בוודאי יעשה שם עבודה טובה".
באווירה מתוחה מאוד התכנסו בכירי הממשלה ועורכי הדין במעונו של שמעון פרס. "למסמך הגולגולות היו שלושה עותקים", נזכר כספי. "אחד אצל פרס, אחד אצל ויסגלס ואחד שויסגלס נתן לחריש. פרס כל הזמן דאג מדליפת המסמך. ואז, תוך כדי ישיבה, הוא שואל את חריש, 'תגיד לי, איפה אתה שומר את המסמך?' חריש הביט על שמעון ואמר לו שזה אצלו. שמעון שאל איפה בדיוק זה אצלו, וחריש אמר שהוא נעל אותו בתא המטען של המכונית. פרס התפוצץ. 'איך אתה יכול לעשות דבר כזה? ומה יקרה אם יגנבו לך את המכונית ובמקרה יציצו לראות איזה מתנות השאיר להם הנהג האדיב מאחור?'"
ראש הממשלה דרש מחריש לרוץ ולהביא ממכוניתו את המסמך. חריש חזר מתנשף, נבוך מהשגיאה הגסה בהלכות ביטחון שדה. "פרס דרש מחריש שייתן לו את המסמך, שהוא ישמור גם על העותק שלו", משחזר כספי, "וכך שניים מתוך שלושת העותקים נותרו אצל שמעון".
כספי מספר כי ראה את חריש מוסר את העותק לפרס אבל לא ביקש לראות אותו. "יש דברים בחיים שאתה לא רוצה לראות ומסמכים שאתה לא רוצה לקרוא. מבחינתי המשימה לקבור את העניין הייתה בעלת חשיבות עליונה. אצלי ביטחון המדינה קודם לכל דבר אחר".
× × ×
אחרי כניסתו לתפקיד הזמין היועץ הטרי חריש את כל המעורבים בפרשה או את עורכי דינם לסדרת פגישות. המטרה: לשמוע מדוע הם חושבים שעליו לבטל את ההוראה של קודמו זמיר למפכ"ל קראוס לפתוח בחקירה על רצח. "באמצע אחת מהישיבות הללו", משחזרת המשנה ליועץ המשפטי יהודית קרפ, "החל המואזין לקרוא לתפילה, כמו בכל יום. המסגד קרוב למשרד המשפטים במזרח ירושלים והדברים נשמעים בקול רם. נראה היה שזה מוציא את חריש מריכוז ובשלב מסוים הוא פנה לאברום ואמר לו בשיא הרצינות, 'תגיד, תוכל לשלוח את השב"כ בבקשה להפסיק את הרעש הזה?' אני חושבת שאפילו אברום היה קצת בהלם מהשאלה".
חריש הודיע שהוא צריך לבדוק את מכלול ההיבטים בפרשה וייתן את החלטתו ביום שלישי, 24 ביוני בשעה 18:00. כספי היה די בטוח שחריש, שהיה מודע למסמך המאיים המרחף מעל ראשם של כל המעורבים, אכן יבצע את מה שצפוי ממנו ויסגור את העניין, אבל ליתר ביטחון הכין תוכנית חלופית: "באותו בוקר התקשר שמיר וסיפר שיורם ארידור, שכנראה דאג מההשלכות הבינלאומיות שעלולות להיות לחקירה של ראש השב"כ, הציע לו לבדוק אפשרות לחון את אנשי השב"כ כבר בשלב הזה, כלומר לפני ובלי הרשעה.
"אמרתי לשמיר שזה רעיון מעניין והלכתי לחפש פסיקה האם ניתן לחון אדם שלא הורשע או אפילו לא הועמד לדין. התברר לי שיש פסק דין אחד להתנהלות כזו, כלומר יש תקדים. פסק הדין נשען על האמירה בחוק כי הנשיא מוסמך לחון 'עבריין', בלי שכתוב דבר על הרשעה.
"התקשרתי לחברי עו"ד יעקב נאמן", ממשיך כספי. "סיפרתי לו על מצב הביש שבו אנחנו תקועים, שאם חריש יורה על פתיחת חקירה, אדון יוסי גינוסר יגרום לפתיחה של תיבת פנדורה איומה וביקשתי שיבדוק את השאלה המשפטית בעצמו. לא גיליתי על הממצאים שלי. רציתי שיגיע לבד למסקנה. הוא צילצל אחרי כמה שעות עם אותו תקדים ועם אותה מסקנה.
"ביקשתי מיעקב שיקבע פגישה עם שותפו וחברו הקרוב, הנשיא חיים הרצוג, לסביבות השעה 19:00, שעה אחרי ההודעה של חריש. יכולתי לקבוע בעצמי את הפגישה, הכרתי היטב את ויויאן (כינויו הבריטי של הנשיא – ר"ב), אבל היה לי חשוב שיעקב יבוא איתי כדי לבדוק אם הנשיא מוכן בכלל ללכת בנתיב הזה".
הישיבה המכרעת התקיימה בלשכתו של ראש הממשלה בירושלים. כולם ישבו שם וחיכו למוצא פיו של היועץ חריש. "ואנחנו רואים אותו מתפתל אבל בסוף אומר, 'רבותיי אין ברירה, אני חייב להורות למשטרה להמשיך בחקירה פלילית'", מספר כספי. "שאלתי את חריש מה דעתו על אפשרות של מתן חנינות לכולם והוא אמר שהוא צריך כמה דקות כדי לעיין בחוקים ובפסיקה. יצא. חזר אחרי רבע שעה. גם הוא גילה את אותו תקדים ואמר שמבחינתו זה בסדר גמור".
מאותו רגע כספי לא ביזבז זמן. הוא עזב את משרד ראש הממשלה מדלת אחורית נסתרת כדי לחמוק מהקהל העצום של עיתונאים וצלמים בחזית הבניין וחמק אל מכונית השרד של יעקב נאמן שחיכתה בחוץ ויחד נסעו השניים להרצוג. כעת הגיע תורו של נשיא המדינה להיחשף למסמך הגולגולות: "הסברנו לו על הקטסטרופה שתתרחש אם המסמך ייצא החוצה. אמרתי לו שאין ברירה אלא לתת חנינות לכולם, שזה הדבר היחיד שיסגור את הסיפור".
הרצוג לא הסכים מיד. "'לפני הכל', הוא אמר לנו, 'אני רוצה לראות את אברום לבד, רק הוא ואני. שיגיע לכאן עכשיו'", מספר כספי. כספי הזעיק את שלום לבית הנשיא. הוא ונאמן חיכו בחוץ ושלום נכנס פנימה לשיחה של כחצי שעה.
"כשיצא משם", מספר כספי, "ראיתי היטב את הדמעות על פניו. זה היה מוזר לראות את האיש הקשוח הזה, האיש הגדול הזה, רב־העוצמה, ראש שירות הביטחון הכל יכול, בוכה. אני בכיתי בפעם האחרונה כשהגעתי עם היחידה שלי לכותל המערבי במלחמת ששת הימים. גברים לא בוכים. אברום בטח בכה עוד פחות ממני".
הרצוג קרא לשני הפרקליטים פנימה ואמר להם שהוא מוכן להעניק את החנינות - אבל בכמה תנאים: ראשית, שהמתווה יקבל את אישור היועצת משפטית של בית הנשיא. שנית, שכל המעורבים יבקשו חנינה. "אני לא מוכן לתת חנינה למי שלא ביקש זאת, זה מצב בלתי נסבל", אמר הרצוג. שלישית, המלצה של שר המשפטים, כמו תמיד בחנינות. רביעית, תמיכה של ועדת השרים לביטחון, דבר שמעולם לא נעשה לפני כן.
כספי ונאמן שוב יצאו לדרך. “היה לנו ברור שחייבים לגמור את כל העסק עד הבוקר כי אחרת זה ייוודע ברבים, ויגישו מאה בג"צים ולא נצליח לסגור את זה לעולם".
כספי חזר למשרד ראש הממשלה ושיגר את שר המשפטים יצחק מודעי שיגיד בעצמו לנשיא שהוא מסכים. נאמן דאג לסגור את המשרד הקטן שהחזיק בירושלים לטובת האירוע כדי למנוע דליפה. הוא גם הזעיק קלדנית משלו כי שר המשפטים מודעי אמר שאם הוא יעשה זאת באמצע הלילה הסוד כבר לא יישאר סוד. שלום לקח על עצמו לכנס את כל 13 המעורבים בפרשה מטעם השב"כ. שליח מטעם מודעי יצא לבניין משרד המשפטים כדי לאסוף משם ניירות עם הלוגו של השר. ראשי הממשלה פרס ושמיר הורו לזמן ישיבה דחופה של ועדת השרים לביטחון ל־6:00 בבוקר.
בסביבות חצות התכנסו אנשי השב"כ, עורכי הדין נאמן וכספי, הקלדנית, יחד עם היועץ חריש, במשרדו של נאמן. "רצינו שחריש יהיה שם כדי לוודא שהוא חלק מהמהלך", מסביר כספי.
הכל התנהל לפי המתוכנן - עד שהגיע תורו של גינוסר לחתום על בקשת החנינה. "פתאום הוא אמר לנו: 'אני לא עשיתי שום דבר רע, קיבלתי הוראה מאברום להיות חבר בוועדה וכך פעלתי. לכן אין לי צורך בחנינה ואני לא רוצה לבקש אחת כזו'. בקיצור נתקענו".
אם גינוסר, הרוח החיה מאחורי ניסוחו של מסמך הגולגולות לא היה חותם על החנינה, לא היה טעם להסדר כולו והפרטים המפלילים היו הופכים לנחלת הכלל. עורך דינו של גינוסר, דב ויסגלס, ניסה לפשר, ולפי כספי "הפתרון שחריש הציע היה להכניס את המילים 'טוענים נגדי כי עברתי עבירה', כלומר בלי הודאה של גינוסר שהוא אכן עבר אותה. התקווה שלנו הייתה שכשהרצוג יקרא באישון לילה את כל 13 הבקשות הוא לא יהיה מספיק ערני כדי לראות את השינוי הזה", מספר כספי. לדברי ויסגלס השבוע, גם התיקון לא סיפק את גינוסר: “בסוף הוא חתם רק בגלל החברות והנאמנות שלו לשאר אנשי השב”כ, שרצו להילחץ מהפרשה וביקשו ממנו לחתום”.
בסביבות 5:00 הסתיים מבצע בקשת החנינות וההחתמה של כל אנשי השב"כ ונאמן וכספי חזרו למשרד ראש הממשלה כדי להסביר לחברי ועדת השרים לביטחון למה כונסו בבהילות באישון ליל. "אנחנו עם זיפי זקן כי עבדנו כל הלילה ולא היה זמן להתקלח, והם עם עיניים טרוטות לא יודעים למה כינסו אותם, חוששים שפרצה מלחמה", מעיד כספי השבוע.
כאן התגלתה מהמורה נוספת. כששמיר ראה את בקשת החנינה של שלום הוא התרתח. כדי ששלום יסכים לחתום, כספי הוסיף את המילים "ברשות ובסמכות", כלומר ששלום קיבל הוראה להרוג את המחבלים. "שמיר אומר, 'מה פירוש? הרי לא הייתה לו לא רשות ולא סמכות'".
שוב נדרש כספי לגייס את כישרונותיו כמפשר ומגשר: "’אדוני ראש הממשלה’, אמרתי לו, 'מדובר בבקשה שלו מהנשיא, זו בקשה סובייקטיבית. הוא מאמין שהוא פעל ברשות ובסמכות. זכותו. אבל האמונה הזאת לא מחייבת לא את ארנס ולא אותך ולא את הממשלה’".
תוצאות ההצבעה בוועדת השרים היו שישה בעד, בהם כמובן שמיר, פרס ורבין, ושניים נגד. "אריק שרון אמר לפרוטוקול שזו בושה וכלימה שהם בכלל נזקקים לחנינה, ועזר ויצמן התנגד כי אמר שזו בושה וכלימה שהם מקבלים חנינה". ההחלטה עברה. שעה קלה אחר כך כבר חתם הרצוג על החנינות.
פרסום העניין מיד אחר כך גרם להתפוצצות בכלי התקשורת. כפי שצפה כספי מראש, הוגשו שורה של עתירות נגד החנינות בטענה כי אינן חוקיות וכי בושלו בידי גורמים אינטרסנטיים מאחורי הקלעים, כלומר כספי ונאמן. "ואז לפתע, האדון חריש אומר לכלי התקשורת ש'אני הופתעתי מהמהלך'. שזו פשוט חוצפה. הרי הוא ליווה אותנו לאורך כולו, לרבות כל הלילה שהחתמנו את אנשי השב"כ על בקשות החנינה. כביכול יעקב ואני רקחנו את המהלך הזה לבדנו".
הבג"ץ נידון בפני שלושה שופטים. נשיא בית המשפט, מאיר שמגר, והמשנה לנשיא, מרים בן־פורת, דחו את העתירה וקבעו כי החנינות חוקיות. השופט אהרן ברק קיבל אותן אך היה בדעת מיעוט.
"לימים פגשתי את הרצוג והוא אמר לי שהיה ברור לו שיוגש בג"ץ אך הוא היה רגוע לחלוטין שבית המשפט יפסוק שהחנינות חוקיות. מתברר שכשהרצוג היה ראש אמ"ן, היה איזה חלפן כספים מירושלים שהיה גם סוכן של המודיעין הישראלי. ההוא הסתבך בעבירות מטבע קשות והיה צריך לחון אותו בלי שיגיע לבית המשפט. הנושא הגיע לבחינת היועץ המשפטי לממשלה באותה תקופה, שקבע כי ניתן לחון גם בלי הרשעה. שמו של היועץ היה מאיר שמגר".
תגיד, בכל הטיפול בנושא הזה לא עבר לך בראש שאולי זה לא בסדר? שיש פה הכרזת מרד נגד המדינה? שהמעשים האלה גם לא מוסריים ובעיקר לא חוקיים?
"ממש לא. אני בא מבית בו מאמינים שמה שעושה הממלכה הוא צודק. כשנלחמים על חירות אז לפעמים עושים מעשים שבנורבגיה לא עושים. אינני רואה הבדל מהותי בין חיסולו של טרוריסט בג'נין על ידי השב"כ או חיסולו של מדען גרעין איראני בטהרן על ידי המוסד. בשני המקרים הם נעשים על בסיס מידע מודיעיני וללא משפט ואינם מהווים רצח על פי חוקי ישראל. שונה המצב כמובן אם הטרוריסט או המדען היו במשמורת בידי ישראל."
