החקלאית גלית פטקין (שאם יורשה לי לציין, בכלל לא נראית כמו שמדמיינים חקלאית, אלא מזכירה יותר דוגמנית) ביקשה שנתחיל את היום במקום שהיא הכי אוהבת בסביבת החווה שלה שנמצאת במושב ישע – מתחם האופניים "לה מדווש" שבקיבוץ בארי. לכאן מגיעים רוכבי אופניים חובבנים ומקצוענים כדי לצאת לרכיבות באזור, לשכור או לקנות אופניים, לתקן פנצ'רים, להחליף מידע שקראו ושרשרות שנקרעו, וגם להתרענן על איזה משקה קר או חם וכריך שמכינים על המקום מהגבינות הטעימות של מחלבת "בארי" הנמצאת בקיבוץ ממש בצמוד.

הגבינות, אגב, מעולות, ואל תוותרו על טעימה. דגן פלג, הגבן המוכשר של המחלבה, רכש את הידע בכפרים באירופה, ומייצר בסגנון שלו ובהתאם לאופי הגבינות מהן שאב השראה — מגרוייר שווייצרית ועד מנצ'גו ספרדית, ולכולן העניק שמות של נחלים באזור המדבר.

אופניים: להתגלגל בשטחים הפתוחים

אזור הגבעות המקיף את הקיבוץ הדרומי הוא אחד ממוקדי הרכיבה המועדפים על קהילת רוכבי האופניים, שמגיעים לכאן ביחידים או בזוגות, בהרכבים משפחתיים או בקבוצות, כדי לכבוש את שבילי הסינגלים — שבילים לרכיבה של בודדים בטור – שמכשירה הקרן הקיימת לישראל והם בין המומלצים בארץ. הקרקע כאן חולית ומזמינה דיווש חלק, עם מינימום אבנים מטרידות.

באביב, מספרת לנו גלית, הרוכבים מדוושים כאן בין מרבדי הפרחים הצבעוניים השוטפים את האזור ("שיא העונה זה ב'דרום אדום', ואז אי אפשר לזוז כאן, בעיקר בסופי שבוע"). אבל עכשיו המרחבים כבר לבשו את מחלפות הקיץ הצהובות, וגלית החקלאית בולטת בתוכם בחולצה הירוקה ובמכנסי העבודה שלה, כשהיא חולפת בחיוך על אופני השטח שלה. היא חזרה לרכיבה לאחר כמה שנות הפסקה, כי זה מה שעוזר לה לסדר את הראש ולהרוויח גם זמן איכות עם המשפחה, והיא מקפידה לרכוב בשטחים הפתוחים והאהובים עליה כל כך.

ב"לה מדווש" מספרים לנו את מה שכולנו יודעים — ששנת הקורונה חוללה נסים בתחום תיירות הפנים ועשתה גם פלאים לרכיבת האופניים, כאשר התחום גרף לחיקו המוני רוכבים חדשים שהתאהבו בדיווש. האולם רחב הידיים שמצוי כאן מציע עשרות רבות של אפשרויות לרכישה או לשכירה של אופניים.

הימים החמים שמתנפלים עלינו במהירות הופכים את הרכיבה בשעות החמות לבלתי אפשרית, ולכן, מספרת גלית, יוצאות מכאן גם קבוצות לרכיבת לילה עם פנסים על הראש, וכן סשנים של רכיבה לפנות בוקר, עוד לפני שהשמש חושבת להתעורר. והדבר הכי חמוד: מקלחות שהתקינו במקום לטובת הרוכבים שרוצים להתקלח ולהמשיך מכאן לעבודה אחרי רכיבת בוקר.

ב' עד שבת 18.00-7.00, 08-9949374 בווייז: לה מדווש.

קפה ושוקולד: לחבר בין אנשים

גלית, בת 51, אמא לשלושה ילדים — אלון, ברק ויעל – נשואה לאורי, בן למשפחת חקלאים שמגדלים פירות ופרחים במושב ישע הסמוך, ובעקבותיו הגיעה לכאן. "כבר כשהוא הגיע לחולון לאסוף אותי לדייט שלנו בשנת 94' עם רנו אקספרס ועליה מדבקה 'אל נא תאמר שלום לחקלאות' הייתי אמורה להבין לאן זה ייקח אותי", היא צוחקת.

עד לפני שבע שנים עבודת האדמה הייתה מהם והלאה. גלית ואורי, חייכן ומסביר פנים כמוה, שניהם בוגרי כלכלה וניהול, נפגשו בפקולטה לחקלאות ברחובות. השנים הפכו אותם להייטקיסטים עם משכורת חודשית שהפועלים התאילנדים שקוטפים את הפרחים בשדות שלהם יכולים רק לחלום עליה. "התחלתי בשוק ההון, עברתי להיי־טק כמנהלת כספים בחברות שונות. קרייריסטית עד מעל הראש, מחויבת בטירוף לעבודה בשעות־לא־שעות. גרנו בתל־אביב. בקושי ראיתי את הילדים שלי. אורי היה במקביל כלכלן באינטל והרגיש צורך לחזור לגור במושב, על האדמה שבה גדל. זרמתי איתו ועברנו לגור כאן, במושב ישע. אבל הסתבר שהנשמה של אורי רצתה יותר, להיות חקלאי. הבנתי שזה החלום שלו. לא היה לי סיכוי להתנגד וגם לא רציתי", גלית מספרת כאשר אנחנו נוסעות בכביש 232 אל הנקודה הבאה שלנו: בית הקפה "שוקולד קפה".

המקום נמצא בתוך מתחם שמחובר למרכז יום של קשישי האזור, אחד החיבורים הקהילתיים המקסימים שאפשר להעלות על הדעת. "קהילה וערבות הדדית הם חלק מאבות המזון באזור הזה", היא אומרת. הדרך רצופה בשלטי הכוונה שעליהם שמות היישובים שלאורכה: בארי וכיסופים ועין השלושה ומגן וסופה וחולות וכרם שלום, ואי אפשר להתעלם מכך שבראש צפות ועולות השורות הכתומות שהופיעו בצד המסך ושצבעו את חיינו בזמן המלחמה. אבל עכשיו התותחים דוממים ורק שלווה שקטה מוטלת על המרחבים כשמיכת קיץ כבדה, ואנחנו הולכים למלא את פינו בשוקולד מעולה שמכין השוקולטייר דביר קרפ.

קרפ הוא במקור בכלל מתל־אביב, בן למשפחה שבבעלותה בית הקפה "סגפרדו". השוקולד שלו הוא לבדו סיבה מעולה לעצור כאן כאשר אתם באזור, ולא לדלג על שום פרלין שבוויטרינה. וזה מה שאנחנו עושים כאשר אנחנו מתיישבים בליבו של בית הקפה המקסים והפשוט, שהקשישים מהמרכז הסמוך יושבים בו ביחד עם בני נוער שזה עתה סיימו את הלימודים ועוברים כאן לשוקו קר וקרואסונים, מאפינס או שייק פירות, וגם כדי לאכול ארוחת צהריים בזמן שההורים בעבודה. ועל הבר מכירים את כולם בשמותיהם ושואלים איך הייתה הבחינה במתמטיקה, ומחמיאים על תספורת משוגעת חדשה, ומלטפים בחיוך ובמבט.

יש כאן ארוחות קלות וכריכים וטוסטים וסלטים — הכל מכינים במקום, ושתייה קרה וחמה – וכאמור השוקולד המעולה של דביר, שאי אפשר להפסיק לאכול, בעיקר את הלב המריר 85%, את הפרלין במילוי פיסטוק או אספרסו, וכן שוקולד ממכר במילוי קוקוס ווניל. ולפתע נגינת פסנתר קוראת ממרחק, וגלית מזמינה אותי לפגוש את בנה, שבדיוק חזר מבית הספר כדי לנגן כאן בפסנתר להנאתו. "איפה הייתי יכולה בהיי־טק לצאת להפסקת צהריים בבית קפה ליד הבית ולפגוש שם את הילדים שלי? כשעבדתי מסביב לשעון הם לא הפסיקו להתגעגע אליי. גם כשהייתי איתם, לא באמת הייתי איתם", היא אומרת, ומיד מספרת שבעונה הבוערת של החקלאות העבודה לא מרפה, וגם הילדים שכבר גדלו בינתיים מצטרפים אל אמא ואבא בעבודת האדמה ובתפעול מתחם הקטיף העצמי של המשפחה.

א'-ה' 15.00-8.30, בשישי עד 14.00, בווייז: שוקולד קפה.

קטיף: פרחים ופירות יער

אנחנו משאירות את ברק ליד הפסנתר ויוצאות, מתודלקות בשוקולד ובמצב רוח, אל עבר החממות של גלית — להתבסם בניחוח הפרחים ופירות היער שהיא מגדלת, בסיועם של פועלים תאילנדים שכבר הפכו להיות חלק מהמשפחה ומקבלים את גלית בחיוכים מאוזן לאוזן במתחם האריזה הצמוד לחממות.

השנה מגדלת גלית בחממות המטופחות שלה פטל, אסנה ואוכמניות, תותים בטכניקה של תלייה וכן פרחי ליזיאנטוס יפהפיים למשלוח ליעדים שונים בעולם, שחלקם היא גם צובעת בטכניקה ייחודית המשווה להם מראה של בית מלוכה בריטי, לא פחות. "גלית יצרה קשר עם חוקר צבעים מתחום הפרחים בהולנד ופיתחה טכניקה שמשפרת את יכולת היניקה של הצבע והזרימה בגבעולים. מטפטפים את הצבעים למים, וכך בעצם נצבעים עלי הכותרת", מסביר אורי.

"למרות הנוחות בהיי־טק, בחקלאות יש יתרון גדול מעצם העובדה שאני מחזיקה ביד את התוצרת שאני מגדלת. עבודת האדמה מאפשרת לי יצירתיות, גמישות, עצמאות ונוכחות בחיי המשפחה שלי", גלית אומרת, ומגישה אבטיח קר וחתוך לנו ולפועלים התאילנדים והנפאלים, כולם סטודנטים שמגיעים לכאן ללימודים של שנה. "הם אומרים שאורי ואני אבא ואמא שלהם. זה מרגש אותי עד דמעות", היא מוסיפה.

איך זה לעבוד בזוג בתפעול החווה, הקטיף העצמי והשטחים החקלאיים?

גלית: "העבודה מתחלקת בין שנינו, כשההסתכלות על כל החלטה היא משלושה כיוונים: עסקית, משפחתית וזוגית. אם מכניסים גידול נוסף או אם משנים סוגי גידולים — ההחלטה שמתקבלת צריכה לעבור את שנינו תוך בחינה מה זה יעשה למשפחה ולעסק".

בחממות של גלית 20 דונמים של פרחים, ולא את כולם יקטפו השנה. הקורונה שיבשה גם כאן את המהלכים וההיצע גדול מדי עבור הביקוש הנוכחי בשווקים. אז מה יעשו? יניחו לכל היופי הזה להתייבש, והלב נחמץ כשאנחנו עוברים בין השורות של הפרחים היפהפיים הזקופים. אבל גלית לא מניחה לעובדה הזו לשבור את רוחה, היא חקלאית אמיתית שיודעת שתמיד אחרי החורף מגיע האביב. אז אנחנו עם הפנים אל חממות התותים, כאן מגדלים את האדום־אדום הזה לגמרי באוויר.

ממש עכשיו הסתיים הקטיף. הקיץ הוא לא עונה לפרי העדין והעסיסי הזה, אבל גלית מבטיחה להזמין אותנו שוב, בימים הקרים, אז המקום מתפקע ממבקרים ומידיים קוטפות של משפחות מכל הארץ. לכאן מגיעים גם מי שרוצים לקנות שתילים של תותים לגידול עצמי, ועכשיו זה בדיוק הזמן, מסבירה גלית. עוד בחלקות האלוהים שלה – 20 דונמים של פירות יער, והיא מאיצה בנו לטעום היישר מהשיחים פטל חמצמץ ואדמוני ואוכמניות כחולות.

לתיאום הגעה לקטיף משפחתי וקבוצתי: 054-3206712. בווייז: משק פטקין, מושב ישע.

מוזיאון: הפינוי הכואב

לאחר שקטפנו פרחים, ארזנו אותם עם הפועלים השמחים, טעמנו אוכמניות ופטל והכרנו מקרוב את שתילי התותים התלויים שמהם תגדל גלית את התותים שיקטפו כאן בחורף הבא, פנינו אל מוזיאון ייחודי ומרגש שמצוי במושב דקל הסמוך.

לאזור הזה, בו אנו משוטטים בעקבות תחנות הטבע והנוף של גלית, הגיעו גם רבים מאוד ממפוני חבל ימית. וכאן במוזיאון "הגדת חבל ימית" ממשיכים ומספרים בסיפור יציאת ימית ועקירת החלום מהקרקע הדרומית הסמוכה לכאן, מרחק רבע שעת נסיעה, אל פתחת רפיח.

"לאורך כל השנים שאני מתגוררת כאן אני שומעת סיפורים של מפוני ימית, אבל רק כשביקרתי במוזיאון הצלחתי באמת להיכנס לעומק הטראומה ולהבין מה עובר על אדם שעוקרים אותו מביתו", אומרת גלית כאשר אנחנו צופים בסרטון המוקרן במרכז המבקרים, ומתאר את ימית מיום הקמתה — מקום שומם שאפילו ברז מים לא היה בו אלא מכלית צבאית שהגיעה אחת ליום, וקווי טלפון מטכ"ליים ומכולת שהייתה בעצם גזלן שהגיע אחת לשבוע מאופקים, אבל גם הרבה מאוד תום וחופש ושלווה.

בתום הסרט המדריכה, זהבה שקד, שבעצמה הייתה ממפוני ימית עם בני משפחתה, מעבירה אותנו בתחנות של זיכרון ושכחה: על קירות המוזיאון כרזות של הופעות ואירועי תרבות, המלמדות על חיי התרבות והחברה העשירים שהיו בחבל, אבנים שנלקחו מהריסות המבנים, תמונות שצילמו המפונים מהרגעים הקשים שבהם הדחפורים עולים על בתיהם, שקולותיהם גם מלווים את השיטוט כאן.

הדעת חצויה בין כאב העקורים ("לא האמנו שהדחפורים יגיעו, חיכינו לנס") לבין המשמעות הענקית של השלום עם מצרים שבמסגרתו נעשה הפינוי ("הלכנו מימית בשקט, למען השלום") — וזו עוד אחת מהתזכורות הלא פשוטות של החיים כאן, בארץ המיוחדת הזאת. "החלטנו להתיישב במושב דקל ולהתמקד בבנייה מחודשת במקום לשקוע בכאב", אומרת זהבה.

פתוח בתיאום מראש, אפשר להגיע בכל יום. 20 שקל לאדם, מינימום 10 אנשים בקבוצה, 054-6668856. בווייז: מושב דקל.

מסעדה: איטלקייה חמה

שעת צהריים חמה, אנחנו כבר קצת רעבים, ומהמוזיאון לוקחת אותנו גלית מרחק של כמה דקות בתוך המושב אל מה שהיא מגדירה "המקום שאליו אנחנו בורחים". ואכן, מסעדת "הנגריה" של חגי גלבוע וילדיו — יובל ויולי — נראית כמו תזכורת מקומית ל"קפה בגדד" שכולנו בניינטיז רצינו לברוח אליו.

מ־2006 פועלת כאן המסעדה המיוחדת הזו, שהיא בעצם מרחב לבוא אליו ולהשאיר את כל הטרדות בחוץ. "אנחנו אוהבים להגיע לכאן בזכות שילוב של אוכל, אווירה וקהילה. תמיד מוצאים כאן מישהו לדבר איתו, להתחבק איתו, ואם לא — אז חגי תמיד נותן חיבוק. עוצרים ליד 5־6 שולחנות עד שמגיעים לשולחן שלנו, ותמיד אווירה נעימה, אוכל טעים, דרינקים כיפיים, רבע שעה נסיעה מהבית. מומלץ לבוא גם מרחוק. אין מקומות כאלה", אומרת גלית, ומזמינה אותנו לשבת ליד השולחן הקבוע שלה ושל המשפחה והחברים.

יולי, שהוא עכשיו השף של המקום, מפליא בסגנון הכנה איטלקי שעושה הרבה כבוד לסלטים ולירקות. "חבל הבשור הוא אסם התבואה של ישראל. פלפלים ועגבניות, מנגו ואבוקדו, אננס וגזר ותפוחי אדמה וצנוניות — כל התוצרת המשובחת הזו גדלה כאן, ומשווקת גם ישירות מהחקלאים. חפשו אותם ברשת לפי 'חקלאים תוצרת הבשור'", מפרגנת גלית לקולגות.

יולי, ביחד עם יובל אחותו, ניצלו את השנה האחרונה, שבה כולנו מקורקעים, ונכנסו לעבוד עם אבא חגי, שמתפקד על תקן המארח הנצחי. "העובדים עזבו, אז גייסתי את הילדים למטבח", מספר יולי, שבתפריט שלו פסטות בעבודת יד, או כריכים עסיסיים של רוסטביף ואסאדו מפורק. אהבנו מאוד את הברוסקטות עם רוסטביף וכמהין או עם קרם סלק, מנצ'גו ונענע, ועפנו על כרוב צלוי בדבש וטימין על לאבנה — שאי אפשר להפסיק לאכול, ועל סלט נהדר של שברי סלק בתנור עם רוקט, אגוזים, פטה ובלסמי.

"תראי איך כולם הולכים פה יחפים", מצביעה גלית על רצפת העץ המחוספסת שמספרת את הסיפור כולו. בימי שישי בצהריים יש קבלת שבת קבועה עם כריכי בשר בחלה ובירות מהחבית במחירים מצחיקים של 10 שקלים.

ג'-ה', 22.30-18.00. ו' 1.00-21.00, רק בר בלי אוכל, 077-7295860. בווייז: הנגריה בחבל הבשור.

טבע: צבים ואולי תנינים

עכשיו צריך קצת לחלץ עצמות ולנשום את הטבע הבראשיתי של האזור. אנחנו נפרדות לשלום מחגי והילדים, ועולות חזרה על כביש 232 לכיוון דרום־מזרח. פנינו לצאלים ואל הגשר התלוי שנבנה על ידי קק"ל, והוא הגשר התלוי הראשון והארוך ביותר בארץ — 80 מטרים. מתחת לגשר נחל הבשור, ומקצהו האחד לשני, הוא אוחז גבעות טרשים ונוף צהוב ואינסופי. הגשר מחבר את דרך הנוף של הבשור עם כביש 222 — בקטע שבין צומת צאלים לקיבוץ גבולות. מסביב שקט אלוהי, חול צהוב, קנים ירוקי־עד ושמיים גבוהים, מתוכם מתנפלות אצבעות הצהריים המאוחרים של השמש.

לכאן מגיעה גלית כדי להיות מוקפת בטבע, ללכת בלי לחשוב, לתת לנוף להוביל בלי להסיח את הדעת. העיניים מופנות למים הירקרקים ("עדיף לא לנקות אותם, לטובת אוכלוסיית בעלי החיים שמתקיימת כאן", מסביר חיים הצלם) ומגלות בהם צבי ים המשכשכים ברגליהם הקצרות, לצד אגמיות ששטות בין הקנים העבותים, וחיים מבטיח שיש גם תנינים שברחו מחוות גידול בסביבה ומצאו להם כאן בית.

בווייז: הגשר התלוי על נחל בשור.

טיפולים במים: שחרור רטוב

חם מאוד, וגלית מציעה שנוריד את טמפרטורות הגוף בבריכות של "עינות בר". נסיעה קצרה ואנחנו מגיעים למתחם אירוח וחוויה של טיפולים במים. עינת צרפתי־כהן, 48, היא מחלוצי תחום ההידרותרפיה בארץ ומי שמכשירה את מיטב המטפלים הבינלאומיים לטיפולי מים, שמגיעים לכאן ללימודים והשתלמויות. בבריכה משכשכים הורים וילדים בשיעור ראשית שחייה, וכל מה שמתחשק לנו זה לקפוץ לתוך המים הקרירים.

אבל לא הבאנו בגד ים — איזו טעות, ואנחנו עוברים לשוטט בין הבריכות וחדרי האירוח במקום. הווילות וחדרי האירוח של צרפתי־כהן מטופחים, מזמינים, מבהיקים בניקיונם ומאפשרים חופשת מים משפחתית במקום שרגיעה והשבת נפש הן לחם חוקו. "גיליתי את המקום הזה כשקיבלתי מחברה שובר ליום הולדתי. מאז אני מקפידה להגיע לכאן כשאני צריכה לאזן את הגוף והנפש", אומרת גלית.

צרפתי־כהן מהנהנת, שכן אחד התחומים שהיא מומחית בהם – לצד שחייה, טיפולי מים ושחייה טיפולית לאנשים עם מוגבלויות – הוא נשימה טיפולית. על הישראלים שחיים בסטרס מתמיד היא אומרת: "אנחנו יותר מכל צריכים ללמוד איך לנשום, וזו המטרה של המרכז שלי — שאנשים יגיעו לפה לטיפולי מים מידי המטפלים הטובים בעולם ובישראל. להעניק לגוף מרחב של איזון. אנחנו יצורים מימיים והגוף מגיב למים, כולל היכולת של המים לשחרר אותנו מטראומות ולחבר לאהבת המקור שבתוכנו".

בסוד היא מגלה לנו שבדיוק לפני שהגענו יצאו מהמתחם שבע אורחות מיוחדות שהיו לה היום: טייסות צה"ל שהשתתפו במבצע האחרון בעזה. "הצבא שלח אותן אליי לכאן כדי לחזור לעצמן ולהירגע. הן באו לריפוי והיה הרבה בכי, צחוק ושחרור", היא אומרת, ומוסיפה שהיא עובדת גם עם נשים בהיריון שחשוב להן להחזיר את הגוף לאיזון, ושבימים אלה היא מקימה מרכזי מים נוספים בבאר־שבע, בעוטף וביישוב הדתי שלומית.

א'-שבת 24.00-9.00, בתיאום בלבד. מחירי אירוח: החל מ־400 שקל לאדם, 052-5553808. בווייז: עינות בר.