"אילו יכולתי הייתי עושה ילדים ללא הפסקה"
תכלת פורטמן גילתה את קסמי הבישול כבר כילדה: כבת להורים קרייריסטים, לקחה פיקוד על המטבח, וגילתה מהר מאוד שמדובר באהבה. אודישן דרמטי בתוכנית "משחקי השף", ושורת התגובות וההצעות שהגיעו אחריו, הבהירו שמדובר בכוכבת גם מחוץ לעולם הסירים. בראיון היא מספרת על האמהות לילדה חולת סוכרת וצליאק וגם על התסרוקת יוצאת הדופן שמלווה אותה כבר שנים: "אני לא זוכרת מתי הייתה הפעם האחרונה שהסתפרתי, זה כמו שיורידו לי יד"
הקעקועים שמעטרים את זרועותיה של תכלת פורטמן מייצגים צמתים חשובים בחייה. את "תכלת ונועם" באנגלית, עם לב אדום, היא חרטה בעורה הרבה לפני שהוא ידע שהיא כבר זוממת להפוך אותו לבעלה, את פיתוחי השושנים היא העתיקה מצלחת בוכרית של סבתה, והקו הארוך שמסתיים במספרים מזכיר לה את היום השחור שבו בתה הבכורה, אמיליה, אובחנה כחולת סוכרת. עכשיו, אחרי שבע שנים של אימהות טוטאלית, ואחרי שסכין הזהב הפכה אותה לכוכבת "משחקי השף", היא מפנטזת על קעקוע חדש.
"יש לי משהו בקנה, אבל הרעיון עוד לא מגובש", היא מסרבת לגלות. "נועם טוען שכבר הגזמתי בקעקועים, אבל מגיע לי, יצאתי לדרך חדשה. בהיריון הראשון הייתי בטוחה שאחרי חצי שנה אחזור לעבודה, אבל עד גיל שנתיים וחצי גידלתי את אמיליה בבית מפני שלא הייתי מסוגלת להעביר אותה לידיים זרות. ויתרתי על עצמי – על תכלת ועל מה שתכלת אוהבת – בלב שלם ונהניתי מכל יום בחברתה, אבל כיום חשוב לי לתת דוגמה לשלוש בנותיי. חשוב לי שהן יידעו שלאמא יש גם משהו משלה".
גדלה אצל הסבתות
דקה אחרי שידור האודישן גילתה פורטמן (37) שאת הקהל היא כבר כבשה. אי־אפשר לפספס את דמותה. 1.80 מטר, גזרת אטרייה ("חמש פעמים בשבוע, אחרי פיזור הבוקר של הבנות, אני עושה שעה קרוספיט") ושיער אדמוני מתולתל שמלופף במעלה גולגולתה בתסרוקת שמזכירה טורבן. "התגובות משוגעות", היא מגחכת במבוכה. "עזבי את אלה שמציעים לי לעבוד במסעדות שלהם או לבשל קייטרינג לאירועים. נשים אומרות לי, 'הלוואי שידענו לבשל כמוך'. גבר אחד עצר אותי ברחוב שינקין, מתחת לבית, כשהלכתי לגן עם הקטנה, ואמר לי 'הלוואי שאשתי הייתה כמוך. אני מת שהיא תשב בבית עם הילדים והיא רוצה לברוח לעבודה'. הופתעתי מהכמויות של האהדה".
אז בואו נשלב בין סירים לספרים. אחרי "איילת מקבלת" ו"איילת מטיילת", קבלו את "תכלת מבשלת". חרוז מושלם עבור פורטמן ("בלי שום קשר לנטלי") שקצת אחרי הבת־מצווה הפכה לטבחית. "אמא שלי, מיכל, ילדה אותי כשהייתה בת 20, גיל פסיכי ללדת", היא מספרת. "הייתה לי צהבת, וכשאמא יצאה מבית החולים עם תינוקת בת שבועיים היא הסתכלה על השמיים, ראתה תכלת, וכך נולד שמי. חמש שנים אחריי נולד אחי, עדן, ואמא החליטה לעצור בגלל שהיא קרייריסטית רצינית. היא המנכ"לית של 'ניו באלאנס' בארץ ואבא שלי, נתן, מנהל את שתי המסעדות התאילנדיות שלנו, 'טייגר לילי', לצד עסקים נוספים. שניהם היו המון מחוץ לבית ואנחנו גדלנו אצל הסבתות שלנו, שמגיל אפס הושיבו אותי במטבח, על השיש, ושיתפו אותי במלאכת הקודש של בישול ואפייה".
טעמי הילדות עדיין צרובים על לשונה. "סבתא חסידה, מצד אבא, היא חלבית־מסרית שהתמחתה בקרפלך, קובות ומעמולים, וסבתא אסתר, נאש־דידנית וכורדית, הכינה אושפלאו וממולאים. כל מה שהן נגעו בו יצא טעים. כשעברנו מראשון־לציון לתל־אביב, והתרחקנו מהן, נוצר סוג של משבר. די מהר קלטתי שמישהו חייב לקחת פיקוד על הבית, לכבס ולבשל, אז פתחתי את הספרים של רות סירקיס והתחלתי עם פסטה. כל יום פסטה עם רוטב שונה, ולאט־לאט התחלתי להשתכלל".
אבל אחרי תיכון חדש ושירות בקצין העיר, היא הפנתה את הגב לאהבתה. "הייתי ילדה קצת אבודה ומצאתי את עצמי באמנות. ציירתי, תפרתי, נמשכתי לכל מה שקשור לעשייה עם הידיים. במקביל, הופעל עליי לחץ משפחתי ללמוד משהו פרקטי ומשמעותי, הבחירה במטבח נראתה לכולם הזויה ומפחידה, ואחרי הרבה התלבטויות בחרתי בעיצוב אופנה. התקבלתי לשנקר וכדי להתפרנס התחלתי לעבוד ב'צפון אברקסס' של אייל שני. למרות שהוצבתי בבר זלגתי למטבח. זו הייתה תקופה מדהימה שבה למדתי המון על חומרי גלם, על חיבור לאדמה ועל היתרונות של לא להכין מראש. ברגע שנכנסת ההזמנה מתחילים לחתוך ולקצוץ והכל פרש. זה מקום שמעודד יצירה".
אחראי המשמרת במסעדה היה סטודנט לעבודה סוציאלית, נועם תייר, בן גילה. "הכרנו בשנה השלישית שלי בשנקר, והאהבה שיבשה אותי לחלוטין. ברגע שראיתי אותו היה לי ברור שהוא יהיה האבא של ילדיי, חיזרתי אחריו בטירוף למרות שהייתה לו חברה, והוא לא הבין מה אני רוצה מחייו. כשהוא שאל אותי, 'מה את רוצה?' עניתי 'אותך'. עבר זמן עד שהוא נכנע. כשיצאתי לסטאז' בניו־יורק, אצל אלי טהרי, נועם בא איתי. בשנה הרביעית, כשהתחילו לעבוד על פרויקט גמר, לא ראיתי את עצמי נכנסת לחדרה של ראש המחלקה ומציגה את לוח ההשראה שלי. הרגשתי שזה גדול עליי. במקום פרויקט גמר הגשתי עבודה סמינריונית שאיפשרה לי לסיים את התואר בהצטיינות, ואני שלמה עם זה. ארבע שנות הלימודים היו מאוד תובעניות, הייתי אובססיבית, הייתי חייבת להצטיין בכל דבר, בלילות עבדתי במסעדה, לא היו לי חיים וכל מה שעניין אותי היה להקים משפחה מושלמת – אמא, אבא, ילדים וחתולים".
יומיים אחרי החתונה גילתה פורטמן שהיא בהיריון, המריאה עם בעלה הטרי לירח דבש באיטליה, בחבל אמיליה־רומאניה ("שם החלטתי לקרוא לה אמיליה, היא הייתה בין הראשונות בארץ עם השם הזה, אמיליה של נינט נולדה כחצי שנה אחריה") ולא החסירה אף משמרת במסעדה. "בשבוע ה־40, בדרך הביתה, הרגשתי צירים ובמיון אמרו לי, 'את עוד לא בלידה, אבל את כבר לא יכולה לעמוד על הרגליים במשך 14 שעות רצופות של בסקטים, בישול, מוזיקה, סיגריות ואלכוהול, את חייבת להרגיע'. אז הרגעתי. היה לי קשה להיפרד מחיי הלילה. בשבוע ה־42 הודיעו לי, 'חייבים להוציא את התינוקת מהבטן שלך', והתעקשתי ללדת בלי אפידורל. לא יכולתי לשאת את המחשבה שהבת שלי תצא מתוכי כשפלג גופי התחתון רדום ואני לא מרגישה אותה".
ילדה מתוקה
רק אחרי שנתיים וחצי בבית ("לא הצלחתי לשחרר את אמיליה, הייתה לנו פריביליגיה כלכלית, הוריי עזרו מאוד ועדיין עוזרים") היא רשמה אותה לגן השכונתי. "בספטמבר, בהרמת כוסית של ערב חג, ראיתי שאמיליה מחסלת את שולחן העוגות והמתוקים, כשחזרנו הביתה היא לא הרגישה טוב ובלילה היא התעוררה שוב ושוב וביקשה 'פיפי ומים'. כיוון שכבר הייתה גמולה מחיתולים ובעלת הרגלי שינה מעולים זה נראה לי חשוד. בשתיים לפנות בוקר נכנסתי לדוקטור גוגל, כתבתי 'שתייה מרובה והשתנה מרובה' והמילה הראשונה שקפצה לי למסך הייתה סוכרת. נועם אמר לי, 'בחייך, תני לישון', וגם הרופא במוקד לא התרגש כשנכנסתי עם הילדה והודעתי, 'יש לה סוכרת', אבל אחרי בדיקות דם ושתן הוא אמר לנו, 'עופו למיון'. בנקודת הזמן ההיא החיים שלי השתנו מהקצה אל הקצה. הפנטזיה של המשפחה המושלמת התנפצה ולקחתי על עצמי את האשמה. בהיריון עם אמיליה נמנעתי מסוכר ומקמח, וחשבתי שאולי בגלל ההתנזרות מהם היא חטפה בומבה כשהגיעה לעולם".
הרופאים הסבירו לך שאין שום קשר?
"ברור, אבל כשהקטנטונת שלי שכבה במיטה הגדולה, מחוברת לצינורות ולמכשירים, לא הבנתי איך נפלה עלינו מחלה כרונית שלא קיימת במשפחות שלנו, איך היא תחיה עם זריקות וספירת פחמימות ואיך אצליח לשמור עליה עשרים וארבע שבע. כשאמרו לי, 'את והמשאבה אחראיות על הלבלב שלה' הסתובבתי ברחובות, ראיתי ילדים מחייכים ורציתי למות".
היום אמיליה (7, "ילדה בריאה וחזקה ומאושרת") היא בוגרת כיתה א'. לחבריה סיפרה "אני ילדה מתוקה שיש לה בעיית סוכר בגוף", ואמא שלה בודקת את צג הסלולרי כל שתי דקות, מקבלת עדכון ממשאבת האינסולין ומורה לסייעת הצמודה של בתה מה לתת לה לאכול. בתה השנייה, תלמה (5) נולדה לפני שאמיליה אובחנה. מיכאלה (שנתיים) נולדה למרות החששות. "אמרנו, 'מה שיבוא – יבוא'. אני מרגישה שנבחרתי להיות אמא לילדה סוכרתית".
מה את מבשלת לבנות?
"הכל. קציצות, פסטה, מרק גונדי. אמיליה נועזת ופתוחה לטעמים חדשים, תלמה קצת יותר בררנית, היא מוציאה את חלקיקי הפטרוזיליה. ומיכאלה שרופה על שניצל ובולונז. ואני אופה להן עוגות ללא סוכר וגלוטן. אמיליה גם צליאקית, זה בא יחד. היום, חמש שנים אחרי האבחון, הסוכרת כמעט ולא נוכחת על השולחן, למרות שאחיותיה צריכות להתחשב בה, ולא ללקק גלידה מול הפרצוף שלה כשאסור לה לנשנש. בסופשבוע אני מבשלת ארוחות כפולות - אחת לבנות והשנייה לנועם ולי. בקורונה בכלל לא יצאתי מהמטבח, בישלתי כששלוש הצוציקיות עליי, ולכן כל כך נהניתי לבשל באודישן ל'משחקי השף'. פתאום אף ילדה לא נתלתה עליי. כיף".
לשים את האישיות במחבת
כבר בעונה הקודמת פנו אליה מהתוכנית. "אין לי מושג איך שמעו עליי. אמרתי לנועם, 'זה לא בשבילי, בטח יהיו שם טבחים מעולים, אני לא אוהבת להכניס את עצמי לסיטואציה שבה אני לא הכי טובה', אבל הלכתי ועברתי את המיון הראשוני. אחרי שבוע גיליתי שאני בהיריון, במקביל דחו את הצילומים, והחלטתי לפרוש. כשצילצלו והזמינו אותי לעונה הנוכחית שאלתי את נועם, 'למה הם לא מניחים לי?' זה היה בקורונה ובסגר. איך אני איעלם מהבית ליום שלם? אבל לחצו עליי ושיכנעו אותי והיה לי קשה מאוד לבחור את המנה לאודישן. מבחינתי, זה כמו לשים את כל האישיות שלי במחבת".
בדקה התשעים היא בחרה בשפצלה של סבתא חסידה, עם טוויסט במתכון. "היא לא צרבה אותם על המחבת, אלא הגישה אותם לצד תבשילי בשר. כיוון שאני לא בנאדם רגיל שמוציא דברים רגילים, אצלי הכל חייב להיות אינטואיטיבי ומורכב, החלטתי לצרוב ולהגיש אותם על גספצ'ו קר וגבינת ריקוטה ביתית. בערב שלפני האודישן הכנתי את המנה הזאת לנועם, שהתלהב נורא, אבל ידעתי שאם היא תתקרר עד שתוגש לשופטים היא לא תעבור. וזה מה שקרה. באודישן היא לא יצאה מושלמת. כבר הייתי עם רגל אחת מחוץ לאולפן כשיוסי שיטרית הדהים את כולם ונתן לי את סכין הזהב. ברור שהתחלתי לבכות. האולפן הוצף".
יש מצב שהשופטים פשוט נשבו בקסמך?
"לא, הטעימה שלהם עיוורת. רק אחרי שהחליטו את מה שהחליטו הם ראו אותי בפעם הראשונה, ואני שמחה שזה הנוהל. ההופעה החיצונית שלי עלולה להטעות, לשדר קרירות והתנשאות, ואני באמת לא כזאת. יוסי נתן לי את סכין הזהב אחרי שראה אותי, אבל לא נראה לי שזה קרה בגלל התסרוקת".
המאוד־מאוד מיוחדת.
"בשנקר, חבר טוב ביקש ממני לדגמן בפרויקט הגמר שלו, הוא פינטז על תסרוקת נשית־גברית והרמתי את השיער עוד יותר גבוה. איימי ויינהאוס כזה. אבל האימהות עידנה אותי והווליום של האבו־עגילא פחת. אני לא זוכרת מתי הייתה הפעם האחרונה שהסתפרתי, אולי חתכתי קצוות אחרי הלידה. השיער הוא חלק ממני, זה כמו שיורידו לי יד".
עכשיו, כשהחליטה לעשות משהו לעצמה, היא מחפשת את הקונסטלציה הנכונה. "מטבח הוא מקום מאוד תובעני, אין יום ואין לילה, ובואי, אני כבר לא בת 20. ברור לי שאבחר במשהו שקשור באוכל וביצירה, אבל אני עדיין מחפשת את הדרך שתאפשר לי להיות נוכחת בחיי הבנות שלי. בארבע אחר הצהריים אני מחזירה אותן הביתה ועד שמונה אפס אפס אני רק איתן. נועם, עובד סוציאלי קליני במכבי ובאברבנאל, חוזר הביתה לפנות ערב, לחביתות ולמקלחות, וכשהן במיטות מתחיל הזמן הזוגי שלנו שאני מאוד מקפידה עליו. הוא משלים אותי ומאזן אותי, זה מזל גדול שיש לי אותו".
היציאה שלך לעבודה מורידה מהפרק את הילד הרביעי?
"כן. אילו יכולתי הייתי עושה ילדים ללא הפסקה, זה אושר גדול, אבל כיוון שאני אמא שלא משחררת, אני חייבת לעצור. את חלום חיי כבר הגשמתי, אני אמא טובה דיה. החלום הנוכחי הוא לשלב את הקריירה עם חיי הבית והבנות, בתחושה שאני נותנת מספיק ולא חסרה. עד שזה לא יקרה, נועם לא יתקרב אליי בלי אמצעי מניעה". *
לפנייה לכתב/ת 
