אקדח במערכה הראשונה

1. מפתה לבחון את סיכויי הישרדותה של ממשלת השינוי, חודש וחצי לאחר הקמתה. ובפרפרזה על המטאפורה של המחזאי הרוסי אנטון צ'כוב, שלפיה "אם במערכה הראשונה תלוי אקדח על הקיר, אז במערכה הבאה הוא אמור לירות – ואם לא כך, אל תשים אותו שם", נאמר שלכל אחד בקואליציה של בנט ולפיד יש רק כדור אחד באקדח שברשותו. ומי שיירה את הכדור הזה, יירה למעשה הן בראשו והן בראשה של הממשלה. במילים אחרות: קיומה של הממשלה הנוכחית תלוי בהתנהלות זהירה של חבריה, תוך שילוב ידיים.

לצד אותו אקדח מטאפורי, ישנו רכיב נוסף שכנראה ישמור על יציבותה של הממשלה: המשך נוכחותו בזירה הפוליטית של ראש האופוזיציה נתניהו. כל עוד הוא ימשיך לנסות ולזנב בממשלה, היא תוסיף לכהן – כל כך פשוט.

ועל רקע כל זה, אין להתרגש יותר מדי מהוויכוחים בקבינט הקורונה, מהמחלוקות סביב השאלה האם יש זכות ליהודים להתפלל בהר הבית ומוויכוחים פנימיים אחרים שמככבים בדיווחים בתקשורת. בסופו של דבר, האקדח יירה במערכה האחרונה. מי ילחץ על ההדק? אין לדעת. פעמים רבות טעינו בניסיון לנחש מתי יירד המסך מעל ההצגה הפוליטית, ולכן לא ננחש הפעם.

2. בראיון ל"ידיעות אחרונות" בסוף השבוע סיפר שר המשפטים, גדעון סער, שכאשר נכנס למשרד מצא "חורבן", והוסיף: "לא ראיתי דבר כזה אף פעם". על כהונת נתניהו בשנים האחרונות הוא אמר כך: "משטר שהלך והפך להיות יותר ויותר אוטוריטרי... משטר שאין בו ממשלה, רק ראש ממשלה".

במדינה מתוקנת, הדברים האלה היו מעוררים סערה ציבורית שלא הייתה מסתיימת בתגובה הנרפית והנחותה של בכירי הליכוד, שממשיכים לטעון שסער עוסק ב"נקמה אישית נגד ראש הממשלה לשעבר". אבל במקרה של סער, האקדח ירה כבר במערכה הראשונה, וניתן להניח שהרפורמות המתוכננות על ידו במערכת המשפט עוד יהדהדו ברעש גדול בסצנה הציבורית.

3. בשבוע שעבר קיבלנו תזכורת שבן אנד ג'ריס זה לא רק גלידה: החברה האמריקאית הודיעה שמי שרוצה ללקק את הגלידה שלה יידרש לחפש את המוצר הזה מחוץ לשטחי הגדה המערבית. אצלנו, הסתערו ראשי המדינה וכינו את המהלך כגילוי של אנטישמיות וטרור כלכלי, ואיימו בהטלת חרם על החברה – אבל במקום לאיים בהפעלת הלובי היהודי באמריקה, עדיף היה שנגיע להכרה שאם אנחנו רוצים להיות חברים בקבוצת המדינות שמכבדות את החוק הבינלאומי, אנחנו חייבים להבטיח למיליוני הפלסטינים שנמצאים תחת שליטה ישראלית זכויות שוות לזכויות של הישראלים. כבר אמרנו, בן אנד ג'ריס זה לא רק גלידה – אלא איתות לישראל.

וגם כאן, האקדח שהונח על סדר היום שלנו עלול להסתיים בירי: לא לנצח הקהילה הבינלאומית תקבל את מה שנעשה על ידינו בשטחים.

4. כששמעתי את אריה דרעי אומר שהרפורמה המתוכננת בעסקי הכשרות היא ביטוי ל"ריסוק הזהות היהודית של המדינה", נרגעתי. הרי פועלו של דרעי בסוגיות רבות שאמורות להסדיר את מערכות חיינו כאן הוא שהוביל להרחקת רבים כל כך מהדת, אז נותר רק לקוות שהרפורמה הזו תצליח.

אולי זהו האקדח שבירייתו יטהר את מה שקולקל כאן לאורך שנים רבות מדי במערכה הראשונה.

5. השבוע חגגו המוסלמים את חג הקורבן. מה אנחנו היהודים יודעים על החג? כלום.

בימים האחרונים התוודעתי לספרו של המשורר תמיר גרינברג, "בחסד", שמאגד את שלושת ספרי השירה שפירסם עד כה. גרינברג אימץ שלושה אחים ממזרח ירושלים, והשירה שלו ספוגה בגישה מכמירת לב לבני נוער ערבים שחיים במחוזות של תחתית החברה. בשיר "תולדות" הוא נותן ביטוי מזעזע למה שקרה לאחד הצעירים שאימץ, שמת ממנת יתר של סמים: "אני בנו הממזר של הטבע שהקיא את גופי בבחילה. כבר ברחם אמי נבגדתי, לא עוד אייחל לגאולה... השמש לעד תרדפני, קרני לבנה לי קללה, חברת בני אנוש תפצעני, בדידות תמלאני מורא".

גרינברג זכה בפרסים רבים על שירתו, אבל אני רוצה להכתיר אותו בתואר אחד: "אדם". ¿