עושה גלים

מה יש באולימפיאדה שמרגש כל כך? היכולת של העולם לצאת מהפוליטיקה ומהמלחמות ופשוט לשחק משחקים? לגלות שכדור נוצה זה אשכרה ספורט? או הרגע הזה שגם ילדים, הורים, סבא וסבתא צופים באותו סלון ומתרגשים יחד?

כשהייתי ילדה והיו מעט ערוצים, המשחקים האולימפיים שאבו את כל הסביבה. אמא שלי הייתה אומרת כל מיני דברים כמו: "שחייה זה הספורט הכי בריא בעולם", וסבתא שלי הייתה מוסיפה שזה "יעזור לי לגבוה", ואם אני מבטיחה להקפיד לשחות אז גם יעשו לי מינוי לכפר המכביה, הדבר הכי יוקרתי ונחשק באותם ימים.

ואני בכלל שנאתי לשחות, זה יותר מדי זמן עם המחשבות של עצמך בתוך המים, אבל נורא רציתי שסבתא שלי תקנה לי מינוי והרגשתי שיש פתח. אמרתי להם שאני אשחה. בכלל רציתי להיות מתאמנת על קורה, זה נראה לי מגניב וגם כל הבנות היו בחוג כזה, ואמרתי לאמא שלי שדווקא נראה לי שהייתי יכולה להיות טובה בזה.

ואמא שלי אמרה משהו כמו: "מספיק יש לך בעיות גדילה ואת לא גובהת, ומי שעושה את הספורט הזה לא גדלה טוב". אז עשו לי את המינוי למכביה והייתי חייבת להתחייב שאלך לפחות שלוש פעמים בשבוע לשחות בבריכה, איפה שחייבים לשים כובע ים, ואם את לא שמה אז באים האנשים המבוגרים (שהפכתי להיות כמוהם) ומעירים: "ילדה! שמים פה כובע ים".

והייתי צריכה לעשות בריכות על בריכות ושחיתי לאט וקיבלתי מבטים נוזפים של כל מי ששחה לידי במסלול. שנאתי את הבריכה המקורה שהייתה מלאה במבוגרים, וגם חד־משמעית לא הייתי טובה בזה. וסבתא שלי נורא השגיחה שאכן אני אתאמן כי אחרת "בשביל מה שילמתי", בזמן שכל הילדים היו במגלשות מים, ועל זה סבתא לא הסכימה לשלם. רק הבטיחה שתקנה לי שניצל בקפטריה, מה שנחשב מעדן בעיניי, אם אשחה כמו שצריך, ואז הפליגה בנפלאות השחייה.

אבל השחייה שיעממה אותי. צפיתי בספורטאים באולימפיאדה עושים דברים הרבה יותר מגניבים כמו שחייה צורנית. אמא שלי אמרה שכל הבנות בשחייה הצורנית היו קודם כל שחייניות, אז כדאי קודם להתאפס על איך שוחים. ראיתי איך הספורטאים נלחמים וזוכים בתהילה, עיני כל העולם נשואות אליהם. לחשוב שהם מחכים לרגע הזה ארבע שנים, זה נראה לי כמו נצח.

אני זוכרת את הזכיות של כל המדליסטים שלנו ושחשבתי שזה ממש מגניב להיות גולשת רוח. אבל אמא שלי אמרה שעד שאני לא אדע לשחות כמו שצריך, איך אני בכלל יכולה לחלום על לגלוש? הם קודם כל שחיינים. שחייה זה הבסיס. וזה היה מוזר, כי אף אחד במשפחה שלי בכלל לא שחה או עשה ספורט. אבל הם דיברו על זה כאילו הייתי הילדה היחידה בעולם שלא שוחה.

הצפייה באולימפיאדות עודדה אותי לחשוב על כמה חשוב ספורט בחיים, לא רק לגוף אלא גם למשמעת ולרוח האנושית. ועכשיו אני אמא בעצמי, ואני חושבת איך להכניס ספורט לחיי המשפחה, למרות שפילאטיס זה לא ספורט אולימפי. איך אני אסביר את החשיבות של זה בחיים לרשי? (למרות שהוא כן בג'ודו). אולי אושיב אותו לראות את האולימפיאדה? או אולי אני פשוט צריכה להתחיל כבר לשחות בעצמי.