רוני דניאל סיכן את חייו לא פעם. כחייל וכמפקד הוא לחם על הגנת המדינה בקרבות בחזית המצרית. בשליחותו העיתונאית דיווח עמוק משטחי האש – גם אם התבקש להוריד הילוך, כי בכל זאת מסוכן.

התכונות האלה הפכו אותו מאז שנות התשעים לפרשן צבאי מיתולוגי, אייקון אהוב של חדשות 12. אתמול, בגיל 73, הלך רוני דניאל לעולמו. הוא נמצא בביתו ברמת־גן ללא רוח חיים, ככל הנראה כתוצאה מאירוע לבבי.

דניאל היה עיתונאי ופרשן מיוחד, כי הוא ידע לספר הרבה בלי לומר מילה. מספיק היה מבט אחד שלו כדי לדעת מה מתרחש בזירת אש ספציפית, אפילו אם הצנזורה לא מרשה לדווח. הדבר הראשון שהיה כדאי לחפש על המסך באירועים ביטחוניים היה העיניים של דניאל. אם היו מודאגות או כבויות, ברור היה שבשורות רעות באופק. אם היה נמתח שם רוגע והמצח לא היה מכווץ, אפשר היה להירגע קצת.

"כלום לא מפחיד אותי, גם לא המוות. אני דואג רק לבני משפחתי", אמר לי בראיון למוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות" במהלך מבצע עמוד ענן, ב־2012.

פחדת באזעקות בשטח? שאלתי.

"לא".

טוב, אם היית מפחד מהמוות, לא היית מעשן כל כך הרבה.

דניאל חייך: "שטויות, קופסה וחצי ליום. אני רוצה לחיות, לא רוצה את המוות. אבל אני לא אוכל בריא, מעשן, לא נבדק, יש מקומות שנשארתי בהם קצת ילד קטן".

השילוב בין הילד הקטן והרגיש שבו לידענות, הקשרים והניסיון הצבאי, הפכו את דניאל לקול העם בתחומו, אוטוריטה שידעה לספר מה קורה בגובה העיניים ולא התעלמה בזחיחות ממה שחושב "האזרח הקטן". לדניאל לא היו פילטרים, מה שלפעמים היה גם בעוכריו ועלה לו בביקורות. אבל הלהט שבו אמר את הדברים, לפעמים עד כדי זעקה, הפך אותו לאהוד מאוד בקרב הצופים, כפי שהתברר פעם אחר פעם בסקרים פנימיים שביצעה חברת החדשות.

באותו ראיון, במהלך מבצע עמוד ענן, יצא לנו ללכת ברחובות רמת־גן – והיה קשה לעבור מטר בלי שמישהו יבקש מדניאל סלפי או פרשנות אישית על מה שקורה בשטח.

במאי 2016 עורר דניאל סערה כשפתח במונולוג אישי ב"אולפן שישי", אחרי תהפוכות פוליטיות באותו שבוע שהביאו לפרידתו של משה יעלון ממשרד הביטחון. "אני כבר לא איש נורא צעיר", אמר, "גדלתי בקיבוץ מעוז חיים, חרשתי בשדה על יד הירדן. אמרו 'הולכים לצבא', הלכתי לצבא. אמרו 'צריך להיות קצינים', הלכתי להיות קצין. במילואים אמרו לי 'לך להיות מג"ד' - הלכתי. לכל המלחמות שנדרשתי. אני לראשונה מרגיש, אחרי השבוע הזה, שאני לא בטוח שאני רוצה שהילדים שלי יישארו כאן. אני עד לפני זמן חשבתי שזה הדבר הכי נורא שיכול לקרות".

עלה לארץ בלי אבא

דניאל נולד בבגדד ב־1947 ועלה בגיל 3 עם אימו לקיבוץ מעוז חיים. אביו נפטר כשהיה בן חודשיים בלבד. "לא מכיר את הנסיבות, ולא חיטטתי לאמא שלי", אמר. הקריירה הקרבית שלו החלה באוקטובר 1965, כשהתגייס לנח"ל לגדוד 906‬ וסיים מסלול קצונה כמ"פ. במלחמת ששת הימים לחם כמ"מ בגזרה המצרית, באום כתף, ונפצע בפעם היחידה בחייו.

"לקחתי מאג והייתי ראשון", סיפר באותו ראיון, "יריתי במצרים צרורות בלי הכרה, אני אפילו לא יכול לדעת כמה הרגתי או בכמה פגעתי. תבין, זה לא עוזי שפוצע. כשמישהו נפגע מכדור של מאג, הוא עף כמה מטרים באוויר. זה היה לילה ארוך של לחימה די קשה ובסוף התפוצץ לי משהו ליד הראש. חטפתי רסיסים והתאוששתי די מהר. הפציעה הזו קילקלה לי קצת את העסק, אבל חזרתי בזריזות לגדוד. כשאני שומע היום את החיילים בבית החולים מבקשים רק לחזור לגדוד, אני מזדהה איתם. לאחרים זה יכול להיראות כמו פלצנות או הפרחת בלון למורל, אבל מי שמכיר את זה מבין כמה הדבר נכון".

ב־1971 הצטרף דניאל לקול ישראל, אחרי ששמע שמחפשים כתבים, וסיקר תחומים כמו תחבורה וחקלאות עד שמצא עצמו בתחום הצבאי. במלחמת יום הכיפורים גויס מחדש ועמד לראשונה בדילמת הדיווח.

"הייתי הכתב היחיד שצעד עם גולני לחרמון אחרי שגדוד המילואים שלי גויס לשארם", סיפר בראיון, "לא הייתה שם ממש עבודה. כבר בלילה הראשון עליתי לגולן ופגשתי את כוח צביקה עם טנק מקולקל. זו הייתה הפעם הראשונה שהתחלתי לסקר צבא. מוטה גור אמר לי לא לערבב את המילואים עם הדיווח התקשורתי. השתדלתי, אבל לא תמיד הצלחתי".

במהלך השנים ספג ביקורות על ההזדהות עם צה"ל, והיה מי שאמר: רוני דניאל כבר לא פרשן צבאי, הוא חרג מתפקידו, הוא סוג של דובר. "אני אומר את דעתי על בסיס נתונים שאני מקבל. זה בדיוק תפקידו של הפרשן", הסביר בראיון ל"7 לילות". "אני ער לרעש סביבי בימים האלה ולסערות שהאמירות שלי עוררו לעיתים. באמת שאין לי השפעה כזו דרמטית על המהלכים. קרוב לצה"ל? כן. מכיר את הצבא לעומק? כן. אבל ההנחה שאני דובר צה"ל מטילה בי מום שלא בצדק ואני לא מסכים עם הקביעה הזו".

דניאל הוסיף אז: "אני אפילו לא קרוב להיות דובר צה"ל. אגב, התפקיד הזה גם לא מעניין אותי. אם לחזור לצבא, אז רק ללחימה. אני לא מרגיש שאני משרת את הצבא, אלא את עמדתי, דעתי, שעבדתי קשה במשך כל השנים לגבש אותה וללמוד אותה. איך אפשר לומר עליי שאני לא מבקר את המערכת, אחרי שביקרתי אותה קשות כשהטרור הפלסטיני התפוצץ באוטובוסים, וכשעד 'חומת מגן' עברו שנתיים של טרור נורא? גם לפני מלחמת לבנון השנייה חשבתי שהמצב בגבול הצפון לא היה טוב ואמרתי את זה. בגלל זה טענו שאני מיליטנט".

אחרי עבודתו בקול ישראל דניאל עבר לגלי צה"ל וגם השתלב בשידורי הכדורסל – כשהוא מביא לא פעם לשולחן את אהדתו הגדולה להפועל ת"א, סביבה נוצר הבסיס לחברות שלו עם אריק איינשטיין ז"ל. שנות ה־90 כבר מצאו את דניאל גם בתוכנית "תיק תקשורת" של החינוכית, ועם הקמת חברת החדשות של ערוץ 2, ב־1993, החל את תפקידו כפרשן וככתב לענייני צבא וביטחון, משבצת שמילא באדיקות עד לימיו האחרונים.

דניאל חי בנפרד מאשתו שלומית בשנים האחרונות. בנם נפטר אחרי התקף אסתמה כשהיה בן 13 – לבני הזוג שני ילדים נוספים – ובראיון הוא אמר שהכאב עדיין פועם בליבו: "אני יודע מה זה לאבד ילד ואין דבר קשה מזה. הלכתי לאיבוד כשזה קרה. לכן גם קשה לי לראות את התמונות האלה בעזה, של ילדים הרוגים. זה נורא בעיניי. אבל לצד התמונות האלה אני גם רואה את הילדים של שדרות, וגם זה קשה לי. אף אחד לא מצדיק מלחמה, הרי זה דבר אכזרי. אבל חשבתי כל הזמן שהימנעות ממבצע היא שערורייה. זה היה צריך לבוא מזמן". "הכי מקצועי, הכי חרוץ"

בכירי המדינה, אנשי תקשורת ועיתונאי חדשות 12 ספדו אתמול לדניאל. ראש הממשלה נפתלי בנט כתב: "רוני דניאל, ששילב עיתונות עם פטריוטיות וציונות, לא היה רק פרשן צבאי. הוא היה קולה של תקופה אחרת, של ארץ ישראל הטובה, של אהבת המדינה ושמירה על ביטחונה, של הקיבוץ והעיר גם יחד. ביקר כשצריך, נתן מילה טובה כשהגיע. הוא יחסר לכולנו על המרקע – ובלבבות. תנחומיי למשפחה וחיבוק גדול. יהי זכרו ברוך".

שר החוץ יאיר לפיד נפרד: "רוני, חבר שלי. הרבה שנים עבדנו יחד. תמיד היית הכי מקצועי, הכי חרוץ, והכי חשוב - חבר ובן אדם. האיש שהיה כולו לב – ליבו נדם. כבר מתגעגע". גם הנשיא הרצוג ספד לדניאל: “איבדנו את פס הקול הייחודי, הישר והבוטח, ההגון והמקצועי של עיתונאי אוהב אדם, אוהב המדינה ואוהב העם. רוני דאג במשך שנים, מדי יום ביומו, לכל חייל וחיילת ולביטחונה של מדינת ישראל. תנחומיי הכנים והדואבים למשפחתו של רוני ולכל אוהביו הרבים”.

הפרשן הפוליטי עמית סגל כתב: "אם אני צריך לסכם את רוני דניאל, זה הסיכום: הוא האיש שרצה לא להתקלקל. היה לו חוש צדק והייתה לו ציונות בריאה, והוא היה הפרשן היחיד שהכרתי שגם חרש שדות וגם הוביל חיילים לקרב וגם שידר משחקי כדורסל. 'הדיבר האחד־עשר: אל תשתנה', ציטט באוזניי שיר של יהודה עמיחי ואז הוסיף את ההמשך: 'והדיבר השנים־עשר: השתנה? תשתנה'. רוני ידע להשתנות כדי להישאר בדיוק כשהיה".

דניאל היה מתחילת דרכו בערוץ 2 טאלנט בולט במשדרי החדשות, אבל לא באמת הרגיש כזה. שאלתי אותו אם הפופולריות שלו מתורגמת גם לכסף. "אם אבקש העלאה, זה יהיה עבור הצלמים והמקליטים שלנו שעבדו בחוץ ועשו את העבודה", ענה. "פעם הצעתי שיורידו לי מהשכר וייתנו לעובדים אחרים. זה לא קרה כי מנכ"ל החברה דאז, שלום קיטל, לא חשב כמוני".

יש לך הזדמנות ללחום עם הגדוד עכשיו בעזה או להמשיך לדווח ליונית - במה תבחר, שאלתי. "אני לא מהסס לשנייה והולך להיות עם החיילים", הוא אמר. "אלה נטיות הלב שלי”.

במקביל לעבודתו בטלוויזיה, בשנים האחרונות שידר דניאל גם ברדיו 103. "כשנפלה בחלקנו הזכות לגייס את רוני לרדיו, לפני כמה שנים, הוא אמר: 'מוצא חן בעיניי המקום הזה שלכם. אני רוצה להזדקן אצלכם'", כתב המנכ"ל אור צלקובניק. "אז לא תזדקן אצלנו, רוני, אבל תמיד תישאר איתנו".