ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: דנה קופל
    24 שעות • 27.07.2021
    האיש שהיה שם
    הוויכוחים בישיבות מפא"י, השיחות בין בגין לסאדאת, הפתקים החשאיים ממשה דיין: במשך עשרות שנים שלמה נקדימון הצליח לגלות את כל הסודות שהפכו לכותרות ראשיות, והצמרת הפוליטית עלתה אליו לרגל. העיתונאי המעוטר והכתב המיתולוגי של "ידיעות אחרונות" חוגג השבוע 85 שנים, ומגלה איפה תפסו אותו מאבטחיו של בן־גוריון, איך הפך מעיתונאי פוליטי ליועץ ראש הממשלה, ומה דעתו על נתניהו
    יואב בירנברג | צילום: דנה קופל

    בתחילת יוני 1967, ימים ספורים לפני מלחמת ששת הימים, התכנסה מזכירות מפא"י לישיבה דחופה. על סדר היום עמד הלחץ הפוליטי והציבורי למנות את משה דיין לשר הביטחון. לוי אשכול נלחם אז ללא הצלחה על חייו הפוליטיים – להמשיך לכהן בתפקיד הכפול של ראש הממשלה ושר הביטחון. במהלך הדיון התלוננה מזכירת המפלגה גולדה מאיר שכל מה שנאמר בישיבות המזכירות דולף לעיתונות. "אמש, בטרם סיימנו את הישיבה, הכל היה בידי העיתונאי נקדימון", אמרה. "את הדברים האלה לא סיפר לנקדימון מלאך מהשמיים, אלא איש שישב בישיבת המזכירות". מאיר אמנם הביעה תקווה שמקרים דומים לא יישנו, אבל עוד באותו לילה היו פרטי הדיון ההוא בידי שלמה נקדימון.

     

    במשך יותר משישים שנות עבודתו שום דבר לא עצר את נקדימון, שחתום על עשרות סקופים וראיונות בלעדיים, מלהגיע אל החומרים החשובים לפני האחרים. הצצה בקלסרים השמורים בקפידה בחדר העבודה שלו היא ההוכחה הטובה ביותר. באחד מהם מככבות עשרות פתקאות ששיגרו לו פוליטיקאים במהלך שנות עבודתו, לצד פתקאות ממרכז מערכת "ידיעות אחרונות" באותם ימים, דב יודקובסקי. בפתק אחד, ששוגר אליו משר הביטחון משה דיין במהלך המשברים הפנימיים בממשלה אחרי מלחמת יום הכיפורים, נכתב: "נקדימון, אתה הרי יודע הכל – מה קורה במפד"ל? מדוע דחו את הליכת גולדה לנשיא לשעה עשר הלילה?". "גם אחרי כל כך הרבה שנים אני אוהב את המקצוע הזה מכל הלב", אומר נקדימון, "וזה אחד הדברים החשובים שהניעו אותי בעבודה שלי, מלבד הסקרנות".

     

    סקופ מתעלת האוורור

     

    נקדימון, שיחגוג מחר 85, נראה צעיר לגילו. גזרתו דקה והוא זוכר כמעט כל דבר עליו הוא חתום, לרוב בפרטי־פרטים. הוא נולד בחיפה. אביו, יצחק אשר קאמינקר, שהיה עסקן בפועלי אגודת ישראל, עסק בין השאר גם בעיתונות. לצד "דבר" ו"הבוקר" קראו בבית המשפחה גם את "ידיעות אחרונות".

     

    "העבודה עם בגין הייתה עולם אחר". נקדימון לוחץ את ידו של סאדאת, ומאחור בגין
    "העבודה עם בגין הייתה עולם אחר". נקדימון לוחץ את ידו של סאדאת, ומאחור בגין

     

     

    את שירותו הצבאי עשה בפרקליטות הצבאית, כדובר לא רשמי של בתי דין צבאיים, וכשהשתחרר התחיל לכתוב ב"רימון", שבועון שהקים השב"כ בניסיון לפגוע ב"העולם הזה". זמן לא רב אחר כך החל לכתוב ב"חירות", עיתון מפלגתי צנוע. שם, תחת העורך אייזיק רמבה, למד את רזי המקצוע. די מהר נטה לתחום הפוליטי. ב־1965, עם סגירת "חירות", הגיע נקדימון ל"ידיעות אחרונות". הוא החל את דרכו בעיתון ככתב לענייני הסתדרות – אז תפקיד נחשב ביותר – ומהר מאוד מונה לכתב הפוליטי, במקומו של שייקה בן־פורת.

     

    אחד הסיפורים שהביאו אותו ל"ידיעות" היה סיקור פרשת לבון, שהסעירה את המערכת הפוליטית בישראל בשנותיה הצעירות, ובמהלכה נתפסה חוליית ריגול ישראלית בשטח מצרים. בפברואר 1961 תבע דוד בן־גוריון את הדחתו של פנחס לבון מתפקיד מזכ"ל ההסתדרות. הישיבה, שהתקיימה באולם תיאטרון "האוהל", זומנה לשבת בבוקר. "על גג האולם היו תאי אוורור גדולים, מעין ארונות שבכל אחד מהם מאוורר", מספר נקדימון. "בקיץ המאווררים היו פועלים. בפברואר המאווררים לא הופעלו והתעלה יכלה לשמש להצצה ולהאזנה למה שהתרחש בתוך האולם. בשבת בבוקר נכנסתי לחדר האוורור שהיה על הגג. סגרתי מאחוריי את דלת הכניסה למתחם הגג, ואחר כך את דלת התא. במקביל, מבלי שידעתי, הסתנן לשם גם כתב 'העולם הזה' אלי תבור. באמצע הדיון תפסו אותנו שומרי הראש של בן־גוריון. הם שאלו אותי, 'שלמה, מה אתה עושה פה?'. אמרתי שאני מחכה בתור לאוטובוס", הוא מחייך. "בשבוע שעבר טיילתי עם הנכדים שלי על שפת הים, ואני רואה את האיש שתפס אותי. הוא בטח כבר מתקרב לגיל מאה. ניגשתי אליו ואמרתי לו, 'אני שלמה נקדימון'".

     

    נענשת על ההסתננות הזאת?

     

    "העמידו אותי למשפט ויצאתי זכאי, אף אחד מסעיפי התביעה לא הוכח. כשיצאתי החוצה מהאולם, כל העיתונאים החלו לקלל אותי באיזו רשות נכנסתי לישיבה סגורה". כדי למנוע משני העיתונאים המסתננים הישג מקצועי מעורר קנאה, הפיצה מפא"י עוד באותו יום את תמליל הדיון, וכך יכלו כל העיתונאים לדווח בפירוט על מה שהתרחש באולם.

     

    "מפורצי וסוללי הדרך". עם גולדה מאיר
    "מפורצי וסוללי הדרך". עם גולדה מאיר

     

     

    עם עשרות הסקופים שהביא נקדימון ל"ידיעות אחרונות" נמנים חשיפה ראשונה של שלהבת פראייר, ראש הוועדה לאנרגיה אטומית של ישראל, פרסום הפרוטוקולים הסודיים של הדחת לוי אשכול מכהונת שר הביטחון לטובת משה דיין, פרשת הסיוע של ישראל לכורדים, תהליך קבלת ההחלטות לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים, הסיפור המפורט על התאבדותו של השר אברהם עופר בעקבות החקירה שנוהלה נגדו, וראיון שערך בארצות־הברית עם מפתח פצצת הגרעין העיראקית, חיידיר חאמזה.

     

    ב־1978 הוזמן נקדימון על ידי ראש הממשלה מנחם בגין לשמש כיועצו לענייני תקשורת, תפקיד אותו מילא במשך שנתיים. "הכרתי את בגין עוד כילד בן 12, כשהוא בא לנאום ב'גן רינה'", הוא מספר. "זאת הייתה אסיפה ענקית. לא ראיתי דבר כזה. אנשים עמדו על הגגות. כשהאסיפה התפזרה, ראיתי שהוא הולך ואנשים מלווים אותו. הסקרנות העיתונאית שלי גברה עליי כבר אז. ניגשתי אליו ואמרתי לו, 'מר בגין, אתה לא מכיר אותי, לצערי לא הייתי באצ"ל, אבל אני מעריך אותך'. הוא צחק ושאל מי אני. הלכתי איתו ועם השיירה שליוותה אותו הביתה. כשהגענו קרוב לביתו הוא אמר, 'אתם מוזמנים לבוא אלינו בשבת הבאה בעשר בבוקר'. אמרתי לעצמי, 'אני הולך'. דפקתי על הדלת ונכנסתי. הוא זכר אותי. כשנהייתי עיתונאי, הכרנו היטב".

     

    המעבר ממערכת העיתון למשרדי ראש הממשלה היה קל?

     

    "בעיתון לא רצו לשחרר אותי, אבל אני התעקשתי. ידעתי שאם אני אהיה בצד השני של המתרס אלמד דברים אחרים. העבודה עם בגין הייתה עולם אחר. אתה בתוך העניינים, קורא את כל הפרוטוקולים הסודיים. הוא היה איש בלתי רגיל, הייתי איתו בכל הנקודות החשובות. לא היה דבר נסתר מעיניי".

     

    "גדלתי על איבה כלפיו וזה התהפך". עם בן־גוריון
    "גדלתי על איבה כלפיו וזה התהפך". עם בן־גוריון

     

     

    את מי מראשי הממשלות את מעריך במיוחד?

     

    "בעיניי, ראשי הממשלות המובילים הם בן־גוריון, שרת, אשכול, גולדה, בגין ושמיר. הם היו פורצי וסוללי הדרך, האנשים שחפרו באבן והקימו את המדינה. את בן־גוריון מאוד הוקרתי. גדלתי על איבה כלפיו וזה התהפך לגמרי. הוא היה מתקשר אליי שאבוא אליו הביתה והיינו יושבים ומדברים".

     

    מה עם רבין?

     

    "בסך הכל הוא התגלה כראש ממשלה בהחלט לא רע".

     

    ראיון מארה"ב עם "המהנדס א'"
    ראיון מארה"ב עם "המהנדס א'"

     

     

    ונתניהו?

     

    "אני לא יודע איך להתייחס אליו, וזה אומר מה דעתי עליו".

     

    "אהבתי את יוסי שריד"

     

    עוד לפני שהחל לעבוד לצד בגין הצטרף אליו נקדימון לנסיעה היסטורית. "יום אחד בגין התקשר ושאל אותי אם העיתון שולח אותי למצרים", הוא מספר. "זה לא היה בתחום הסיקור שלי, אז בגין אמר 'אתה תבוא כאורח שלי'. בדרך חזרה אני יושב לידו במטוס, הוא נראה לי קצת עצוב. כנראה שהדברים לא הלכו שם כל כך טוב. הוא סיפר לי את כל מה שקרה שם, ולי, שהייתי האורח בנסיעה הזאת, הייתה את הכותרת הראשית למחרת".

     

    חשיפת זהות המתנקש בסוכן החשאי עלי קאסם
    חשיפת זהות המתנקש בסוכן החשאי עלי קאסם

     

     

    הודעת נשיא מצרים אנואר סאדאת על נכונותו לבקר בישראל הולידה כותרת נוספת. "בעשרה לשבע אני מטלפן לבגין לקבל את תגובתו", אומר נקדימון. "אשתו אומרת לי שהוא באמבטיה. הוא מרים את הטלפון ואני אומר לו, 'מר בגין, אני מבקש בשם העיתון את תגובתך לדברי סאדאת'. 'אתה הרי מכיר אותי', אמר בגין, 'אני אוהב לקרוא דברים לפני שאני מגיב עליהם'. אמרתי לו, 'מר בגין, מה שפורסם היום בעיתונות זה ממקור אחד, מקור מצרי. לא תמצא שום גרסה אחרת'. ככה נולדה הכותרת 'בגין עונה לסאדאת: מברך על נכונותך לבוא לירושלים. אני מוכן לבוא לקהיר'. הסקופ הזה היה סקופ ענק".

     

    עד כמה היחסים בין בגין וסאדאת היו קרובים?

     

    "הם כבר חרגו מהשיחות על ישראל ומצרים. סאדאת אמר פעם לבגין, 'תראה, מה שאני עושה איתך קומם נגדי את כל העולם הערבי, אבל אני מאמין במה שאני עושה'. סאדאת הבין שבמלחמה הוא לא יצליח, לא יעזור שום דבר. גם במלחמה הגדולה שהוא יצא אליה, לא היו לו שום כוונות לפלוש לארץ. הוא רק רצה לתקוע יתד בסיני. דיין ו־ויצמן רצו את השלום, אבל אם בגין היה אומר לא, דבר לא היה קורה".

     

    מה היו יחסיך עם עליזה בגין?

     

    "אין כמוה. היא הייתה פשוט אישה אחרת, דיברה בשבע־שמונה שפות. מרים אשכול, שהייתי קרוב אליה, קבעה הרבה דברים, אבל בשקט".

     

    אתה מזוהה עם הימין, היו לך גם חברים בשמאל?

     

    "אהבתי מאוד את יוסי שריד. הוא היה איש כל כך חם וחכם. הייתי מיודד גם עם אורי אבנרי. כתבתי בהגינות על שמאלנים וימנים. זכרתי ש'ידיעות אחרונות' הוא העיתון של המדינה. באינפורמציה לא נטיתי לשום צד. רק במאמרים הפובליציסטיים ביטאתי את דעותיי".

     

    נקדימון, שנשוי לזהבה, בעבר פרקליטה בפרקליטות מחוז תל־אביב, אבא לשני בנים וסבא לארבעה, הוציא לא מעט ספרים. הבולטים שבהם היו "אלטלנה", "תמוז בלהבות – סיפור תקיפת הכור הגרעיני בעיראק", "סבירות נמוכה" שעוסק במלחמת יום הכיפורים, ו"תקווה שקרסה" על פעילות המוסד לימין הכורדים בעיראק. הוא כתב ביוגרפיה של מנחם בגין (יחד עם אביעזר גולן), ואת "דה־האן – הרצח הפוליטי הראשון בארץ־ישראל" (יחד עם שאול מייזליש). הוא גם כובד בפרסים, ביניהם פרס סוקולוב על חשיפת תקיפת הכור בעיראק, ופרס מפעל חיים מאת אגודת העיתונאים.

     

    מה לאחל לך ליום ההולדת ה־85?

     

    "יש לפעמים חולשה, גם קצת חולשה של הזיכרון, אבל הגיל בעיקר רשום בתעודת הזהות שלי. אני מאחל לעצמי להיות בריא, ולהמשיך לעשות את כל מה שאני אוהב". •

     


    פרסום ראשון: 27.07.21 , 22:15