הסרט, הספר, הפודקאסט והאלבום שאיתם תרצו לבלות בסוף השבוע הקרוב

"ג'אנגל קרוז" הוא החיקוי של דיסני, סטייל "שודדי הקאריביים", ל"אינדיאנה ג'ונס". למרות טעם הקלקר שנלווה להפקה, הסרט מקסים, עם הרבה אהבה למקורות החיקוי ואג'נדה עכשווית בריאה | בנימין טוביאס | 3.5 כוכבים

התשובה היא "ג'אנגל קרוז"', אטרקציה שקיימת בכמעט כל הפארקים של דיסני, והפכה בעשורים האחרונים לחיקוי שקוף של סדרה שלדיסני אין (בינתיים) זכויות עליה - "אינדיאנה ג'ונס". אוהבים חוקרים, מגלי ארצות, מפות ישנות, נהרות שורצי נחשים, מערות עם מלכודות ואוצרות נשכחים, והכל בבגדי חאקי ובאווירה של תחילת המאה ה-20? בואו ל"ג'אנגל קרוז".

זה בערך ההיגיון המסחרי הפשטני שעומד בבסיס הסרט החדש של דיסני שעולה הסופ"ש, בכיכוב דוויין ג'ונסון ("דה רוק") ואמילי בלאנט. אותה עלילה שאבא ואמא זוכרים מהסרטים ההם, רק מכוונת כמעט אקסקלוסיבית לילדים. כלומר "לכל המשפחה".

הסיפור הבסיסי הוא כמעט העתק אחד לאחד של קלאסיקה אחרת בז'אנר האקשן-הרפתקאות (שפחות מוכרת לבני דורנו): "מלכה אפריקאית" עם האמפרי בוגארט וקתרין הפבורן האגדיים. שם זה היה סרט על אח ואחות מבוגרים ופוצים שנעזרים בסקיפר מחוספס המשיט את סירתו הקטנה בנהר קטלני באפריקה, ונלחמים בגרמנים רשעים במהלך מלחמת העולם הראשונה. כאן זה על אחות ואח פוצים שהם חוקרי ארצות (בלאנט וג'ק וויטהול) שעולים על ספינה של סקיפר מחוספס בדרום אמריקה (דה רוק), ונלחמים בגרמנים רשעים במלחמת העולם הראשונה. סחטיין על המקוריות.

העלילה אולי "בהשראת" המלכה האפריקאית, ויש גם מחוות ישירות ל"אגירה, זעם האלים", אבל בכל הקשור לסצינות מרדף ספציפיות, חיפוש אוצרות ורמזים במחסנים ועימותים עם ארכיאולוגים יריבים, זה כל כך "אינדיאנה ג'ונס" שזה מביך… ומענג במקביל. הבמאי הקטלאני ז'אומה קולייט סרה - שהתמחה עד כה בעיקר בבימוי אימה וזבלוני אקשן מהשורה השנייה והשלישית בהוליווד עם ליאם ניסן - החליט לא לפספס את ההזדמנות והתקציב המפלצתי שלבטח דיסני נתנו לו, וסרטו בנוי כמכתב של מעריץ הזועק "אני אוהב את אינדיאנה ג'ונס!". לא רק בחיקוי הסצינות, אלא ממש בחיקוי הבימוי של ספילברג שם: הרבה קרבות משועשעים שבהם הגיבורים ניצלים הודות לשילוב בין תושיה לצירופי מקרים, מוזיקת הרפתקאות רציפה, קופצנית וקלילה והירואית לפרקים, כזו שג'ון וויליאמס סיפק בסרטי "אינדיאנה", והרבה גיבורים שזורקים פאנצ'ים דלוחים ומתגלגלים מסט לסט בלי הרבה מאמץ.

ואתם יודעים מה? כל זה עבד לי - והרבה יותר טוב מבסרטי "שודדי הקאריבים" המפלצתיים (שגם הם גנבו מאינדאינה ג'ונס, בפחות כישרון). אולי זה כי אני חסין לצ'ארם של ג'וני דפ הבלתי נסבל בפאזת הכוכב שלו. אולי כי כמעריץ "אינדי", עלילות ההרפתקאות בחאקי בתחילת המאה ה-20 תמיד הילכו עליי יותר קסם משודדי ים. ואולי זה פשוט סרט יותר טוב. כן, כמעט בכל סצינה מתגלים בסוף התפרים הגסים, ושזה לא באמת "אינדיאנה ג'ונס", לא ספילברג ולא המוזיקה של וויליאמס. שם הכל עשוי יותר טוב, עם משחק יותר טוב, קצת יותר אלימות קולנועית בריאה ועם פחות אפקטים דיגיטליים מלוקקים. ובכל זאת, כארוחה במקדונלדס של דיסני, "ג'אנגל קרוז" עובד.

כפיים מגיעות לבטח לצמד התסריטאים גלן פיקארה וג'ון רקה ("טיפש מטורף מאוהב", "אני אוהב אותך פיליפ מוריס") שהביאו את יכולת הכתיבה הקולחת והשובבה שלהם, עם הרבה אהבה להוליווד של פעם, גם לסרט מסחרי בעליל כמו זה.

שתי סיבות נוספות שהוא עובד הן הליהוק, והאג'נדה. דה רוק הוא לא האריסון פורד או האמפרי בוגארט, אבל כריזמה יש לו בשפע, והסרט מנצל תסריטאית יפה את הטשטוש לגבי המקורות של השחקן הזה, שתמיד נראה כאילו נחת על המסך מאיזה סרט מצוייר. בלאנט הבריטית מקסימה כהרגלה, אולי יותר מדי, והסרט כמובן דוחף בכל סצינה שנייה שהיא הגיבורה האמיתית של המסע. שהיא אינה "נערה במצוקה" אלא להפך, חוקרת בועטת-ישבנים אמיצה לא פחות מ"דה רוק" ולובשת מכנסיים בתקופה שזה היה לא מקובל (בדיחה שחוזרת על עצמה רק 20 פעם). הייתי מתרשם יותר מהפסאודו פמיניזם הזה, אם לא היה באמת צריך את "דה רוק" לצידה, שבכל זאת מציל אותה כמה פעמים. אבל בסוף, לסרט ילדים, זו אג'נדה חינוכית פמיניסטית ראויה. מולם הסרט מצליח לענג רוב הזמן עם שניים משחקני האופי העסוקים בהוליווד, פול ג'יאמאטי וג'סי פלמונס, כנבלים חסרי מצפון עם מבטאים זרים מגוחכים, כיאה ל"אינדיאנה ג'ונס". שמחתי לגלות שזה מעשה שובבות הוליוודי אחד (ללהק כוכבים לבנים כקריקטורות זרות מוקצנות) שסטנדרטי הפי-סי ההוליוודיים עוד לא קברו לחלוטין.

ויש גם את הדמות של ווייטהול, בתפקיד האח, שהיא רוב הזמן קריקטורה של גבר בריטי מפונפן ומפונק שתקוע בג'ונגל, עד אותה סצינה באמצע הסרט שבה הוא יוצא מהארון. זו באמת סצינה מרגשת, ועשויה היטב, רק חבל שלקראת יציאת הסרט דיסני מפמפמים אותה והפכו אותה כמעט למרכז הקמפיין שלהם - מה ששוב מעלה חשדות לגבי מניעיהם.

אז נכון, להכל ב"ג'אנגל קרוז" יש קצת טעם של קלקר, וחיקוי של חיקוי. אבל אם יש סרט הקיץ שמגיע לו להיות בלוקבאסטר חסר-מוח, מוצר תעשייתי שהצליח בדין, זה הוא. מקסים ביותר.

"חג המכשפה", ספר הביכורים השנון להפתיע של עינת בדי, מתאר מה קורה לזוג ישראלים שיוצאים לירח דבש באיטליה ומחליטים לא לחזור ארצה | רן בן-נון | 4 כוכבים

הם בילו את ירח הדבש שלהם באיטליה ואז קרעו את כרטיסי הטיסה חזרה, ופשוט נשארו. אפשר להבין אותם – כל כך יפה שם. אבל שבע שנים אחרי, יכול להיות שההחלטה הייתה קצת נמהרת, ובמקום הזה מתחיל "חג המכשפה", ספר הביכורים השנון להפתיע של עינת בדי (כתר).

לתמנע ורועי, גיבורי הספר, אין מספיק כסף כדי לכלכל את עצמם ולממן חינוך איכותי לבנם. הם נמצאים במעין לימבו קיומי, לא פה ולא שם, לא מספיק קבוע ולא מספיק ארעי, שיוצר מגוון מרשים של סיטואציות משונות, שבדי מתארת ברוב השראה.

תמנע, המספרת, הולכת ומשתבללת אל תוך עצמה, ישנה כל היום וסתם בוהה בשעות הערות. עד שבחיי המשפחה הקטנה מתחוללת תפנית מאוד לא צפויה ומשעשעת למדי, המטילה אורות וצללים על כל מה שנהוג לחשוב על נישואין, אהבה וזוגיות, ועל פערי התרבות העצומים בין מה שנהוג באיטליה למה שמקובל בישראל.

לרכישת הספר באתר עברית

זה מתחיל כשבווילה הסמוכה למקום מגוריהם עובר לגור אציל איטלקי, בערך, ביסארי שמו, כבר בן 53, צובע את שערו לבלונד ואם לא היה יורש את הווילה היה ממשיך לגור אצל הוריו עד יומם האחרון, כנהוג בארץ המגף. לביסארי אין מימון לחימום הנכס והוא נמצא שם רק כדי שהוריו לא יגזלו ממנו את מה שהורישה לו סבתו. סיפורו נשזר בעלילת ההיכרות המשונה של תמנע ורועי, המבוגר ממנה בעשור ואב לשני ילדים מנישואיו הראשונים, כשעינת בדי גורמת לנו להרהר עמוקות בכמה נואשים אנו צריכים להיות כדי לא להישאר לבד.

תמנע, בעלה ובנה חיים בעולם חייזרי המתנהל לפי לוח שנה חקלאי, שכולו קדושים נוצריים וימי נטיעה וקציר. "חג המכשפה", למשל, הוא יום היפוך האביב, שבו שורפים בובת מכשפה במרכז העיירה – כן, גם לאיטלקים יש סיילם משלהם. אבל מיהי המכשפה? האם זו תמנע, עם החיבור המיוחד שלה לטבע ויכולתה לעורר צמחים, או שזו מושא תשוקתו החדשה והמסתורית של ביסארי, שבה תלויות כל תקוותיו? האם שולטים פה עוצמת האהבה או כוחות האופל? ואולי בעצם כולם שייכים לאותו מקור קדום – אמא, אדמה.

אחד הקונפליקטים המרתקים היום מתחולל בתוך הצד הנשי של החברה הדתית בישראל. ההסכת "מבקרות ברבנות" מאפשר לנו להציץ פנימה ולשמוע על דילמת הפמיניזם | אסף יערי | 4 כוכבים

המחשבה הראשונה שלי השבוע הייתה לכתוב על פודקאסט שעוסק באולימפיאדה. להפתעתי גיליתי שאין היצע גדול, במיוחד לא בעברית. אולי עד השבוע הבא יתרומם לו הסכת מעניין. בינתיים נברח הכי רחוק שאפשר מאולם ההתעמלות – ישר לרבנות. ולא סתם לרבנות, לתנועה המתפתחת של נשים דתיות שמנסות לפעול נגד הממסד הדתי המיושן וליישם עקרונות פמיניסטיים בהוויה הדתית בישראל.

הפודקאסט "מבקרות ברבנות" מופק על ידי מרכז צדק לנשים ועוסק ב"מה שקורה באמת בבתי הדין הרבניים", אבל לא מהזווית החילונית אלא מהצד של נשים שומרות מצוות.

הפרק האחרון, מספר 19, נקרא "פמיניזם ודת". המגישות, הטוענת הרבנית רבקה לוביץ' ועורכת הדין ניצן כספי שילוני, מנסות לפרק את הנושא המורכב הזה. האם אפשר בכלל להיות גם דתי וגם פמיניסט? האם ניתן ליישב את הפער הזה?

הפודקאסט מארח ד"ר רונית עיר-שי, חוקרת הלכה ומגדר, אפרת גרבר-ארן, אשת הייטק, וד"ר נירה נחליאל, שהיית מהחברות הראשונות בקבוצת הפייסבוק "פדלחו"שיות - אני פמיניסטית דתית וגם לי אין חוש הומור", שנסגרה לפני כמה חודשים ועוררה את הדיון הסוער על מהות הפמיניזים של נשים דתיות. האם נשים פמיניסטיות דתיות שצוחקות על עצמן תומכות בעצם בפטריארכיה הגברית ובסדרי העולם שמשאירים אותן בעמדת נחיתות לעומת הגברים?

החשש המרכזי שלי היה שעלול להתפתח כאן דיון אקדמי או תורני משמים ומלא ציטוטים מהמקורות, אבל הוא התפוגג במהירות. מדובר בנושא רותח ומבעבע מתחת לפני השטח, ובכל רגע הוא יכול להתפרץ ולזעזע את החברה הדתית. החל בהלכות הנידה והסדרת יחסי האישות בין גבר לאשה, דרך יחסי הקניין המשפטיים בין בעל לאשה, ועד ההדרה של נשים בבית הכנסת. מובילות הקו הפמיניסטי הדתי נמצאות במאבק על זהותן ועל דמות החברה שבה הן חיות.

האם במסגרת ההלכה היהודית אפשר להגיע לשוויון? האם ניתן להעביר את התהליכים שקרו בעולם החילוני אל העולם הדתי, רק בקצב יותר איטי? או שלנצח יהיה הבדל מהותי בין חילוניות לדתיות, ודווקא ההסכמה של נשים דתיות לכך שהשינויים יקרו לאט לאט היא זאת שפוגעת במטרותיהן.

מדובר לא רק בדיון ציבורי סוער, אלא גם במאבק אישי קשה. חלק מהנשים בדיון מתוודות שהנושא גרם להן ללבטים קשים לגבי הדתיות, ואחת מהן כבר לא מגדירה את עצמה כדתייה.

השאלה המרכזית לא באה על פתרונה, אבל הדיון שמר על רמת עניין גבוהה לחילוני שמציץ מבחוץ לתוך שיחת הנשים. שני המחנות בקרב הפמיניזם הדתי מתבהרים: אלו שדורשות להגביר את המאבק לשוויון כאן ועכשיו, בלי הנחות – ואלו שמוכנות לתת לעולם הדתי את הזמן כדי להשתנות.

לפודקאסט אפשר להאזין בכל האפליקציות וגם באתר

https://cwjpodcast.libsyn.com/

הפרק המדובר:

https://cwjpodcast.libsyn.com/rkgvbagtrtog

האוסף החדש המאגד (בשני דיסקים!) את הלהיטים הגדולים ששודרו בתוכנית "ארבע אחרי הצהריים" של גלי צה"ל הוא מזכרת יפה מישראל שהייתה | אמיר שוורץ | 4 כוכבים

הוויכוח על סגירת גלי צה"ל לא יורד מסדר היום התקשורתי, ונראה שתחנת הרדיו הצבאית תמשיך לעורר עניין כל עוד היא תתקיים. לא משנה לאלו מהשדרנים אתם מאזינים באדיקות בתחנה, ואלו מהם גורמים לכם להשתיק את כפתור הווליום ברגע שהם רק פותחים את הפה – יש שעה אחת בלוח השידורים של התחנה שנותרה קונצנזוס.

"ארבע אחרי הצהריים" משודרת כבר 40 שנה. קשה לחשוב על עוד תוכנית רדיו שאיש אפילו לא מעלה בדעתו להזיז מלוח השידורים במשך תקופת חיים שכזאת. סוד קסמה נובע מהקו הפשוט שיצקו שני עורכיה – דלית עופר ויורם רותם. עופר פרשה מהתחנה, אך רותם ממשיך במלאכה ומציע מדי יום תזכורת לישראל שאיננה עוד.

אבל לשעה אחת ביום היא חוזרת, והשירים הוותיקים (חלקם בני 50 ויותר) זוכים לסיבוב נוסף, כנגד כל האופנות. וכך אפשר לפתוח את הרדיו ולשמוע את האחים והאחיות, אושיק לוי, דודו זכאי, נתנאלה, אריק לביא, הדודאים ומגוון הלהקות הצבאיות שלא בדיוק מרכיבים את הפלייליסט בעשורים האחרונים. לא לפנות בוקר או באמצע הלילה, אלא בשיא הפריים טיים – כשהמדינה מתחילה לנוע הביתה בתום יום העבודה, והיא מחפשת קצת נוסטלגיה להמתקת הפקק.

מאז שהתוכנית נולדה החלפתם את הרכב שבו אתם מאזינים לה כבר כמה פעמים, אך השירים לא ממש השתנו, כאילו שאנחנו עדיין בתחילת האייטיז, ויש לנו מאוורר במכונית במקום מזגן עם בקרת אקלים מפוצלת הנשלטת במגע. יש בזה קסם, למרות שיש כאלו שיטענו שאפילו התוכנית הזאת היא פוליטית – בגלל השירים המושמעים בה, ובעיקר בגלל אלו שלא.

לאחרונה, לרגל 70 שנה לתחנה ו-40 שנה לתוכנית יצא אוסף כפול ובו 40 שיריה הגדולים, ובראשם "שיר של יום חולין" של אילנית ו"תני לו פרח" של גלי עטרי – שנוגנו הכי הרבה פעמים בעשרים השנים האחרונות. לצידם תמצאו פה בין היתר את "שהשמש תעבור עלי" של ירדנה ארזי, "דמעות של מלאכים" של ארבע עשרה אוקטבות, "פרח הלילך" של חוה אלברשטיין, "ערב מול גלעד" של אריק איינשטיין, "כל נדרי" של חיים משה, "הרדופים" של שלמה ארצי ואפילו אחד "חדש" יחסית כמו הגרסה של עידן רייכל ל"סימני דרך" של יהורם גאון.

האוסף החדש של "ארבע אחרי הצהריים" מגיע בעקבות ההצלחה העצומה לה זכו ששת הכותרים הקודמים (והמשולשים) שאיגדו את שירי התוכנית. והוא מגיע בדיסק כפול ולא כקישור לקובץ בשירותי המוזיקה ברשת. הדיסקים רחוקים משיאם, אבל כשזה מגיע למוצר נוסטלגי – ו"ארבע אחרי הצהריים" הוא שיר הלל לעבר – הם עדיין הדרך המומלצת ביותר לצרוך את השירים האלו, גם כשהחדשות של השעה חמש מתחילות.