ימי המְסִיבֶּכִי
יש מדליה / "שומע? יש לנו מדליה עשויה ארד", סימס לי אלעדיק בהתרגשות בשבת. כמה דקות אחרי שאבישג סמברג לקחה את הארד בטאקוונדו. "נו ומה זה טאקוונדו שאתה כל כך מתלהב ממנו?" שאלתי את אלעדיק, והיה ברור שבתור מערבי מתל־אביב לא היה לו מושג. אז שמעתי אותו מפשפש בגוגלוביץ' ואז ענה לי בקול חשוב: טאקוונדו זה דרך החיים של הבעיטה והאגרוף.
"וואלה תראה איך אנחנו חיים בעולם מקביל של מסיבכי", אמרתי. "מה זה מסיבכי?" שאל אלעדיק. "מסיבה של בכי", עניתי. "ולמה ככה?" שאל. "כי בדיוק באמצע השמחה על המדליה והאולימפיאדה בטוקיו הודיעו שאלוף התיאטרון ואהוב הפרשנים הצבאיים הלכו לעולמם, ומי לא בכה?"
המחנה וטקס הפתיחה /טוב שנייה. תנו לי להסביר. זה מתחיל כשילדי הצופים יצאו למחנה לפני כשבועיים, ונעמי בת העשר (הנכדושה שלי) אמנם לא ידעה מה עומד להתרחש במחנה, אבל על דבר אחד כן הודיעו מראש לכל החניכים, וזה שתהיה בשלב מסוים מסיבת בכי שנקראת בקיצור מסיבכי, לכבוד המדריכים שעוזבים. המושג הזה שבה אותי, ובטקס הפתיחה של האולימפיאדה בטוקיו הוא שב אליי באצטדיון היפני הריק מאדם (מלבד הקיסר היפני, מאיה רונן ומירי נבו שלנו כמובן) כשמיטב רקדני יפן נעו על המשטח הלבן בניכור כדרכם של היפנים, שקשה להוציא מהם בקלות חיבוק ונישוק ספונטניים.
הפתיחה הזאת הייתה ממש סוג של מסיבכי, כי היה ברור שעם כל השמחה, טוקיו היפה קיבלה בחשש כבד ובסגנון היפני "זוזוממני" את באי האולימפיאדה. אחר כך באו דמעות גדולות כשהוזכרו 11 נרצחי מינכן, השם ייקום דמם (שחלקו כבר ננקם על ידי המוסד). אגב, זוכרים את השיר 'אבישג' של אריק איינשטיין? עפעס גם הוא התנגן לי במסיבכי המורכבת הזאת בגלל אבישג סמברג המדליסטית.
מדוע פרחים? / אוי איזה משפט יפה ומסיבכי מחכה לכם עכשיו מתוך 'ספר התה' של קקוזו אוקקורה, ההיסטוריון היפני שחי בתחילת המאה ה־20.
ספר התה לא עוסק בשקית התה האחרונה שהשארנו במטבח, אלא בריקוד האחרון שרקדנו עם מי שאהבנו כשבעין נוצצת לנו דמעה. והמשפט? הוא זורק באוויר את השאלה הבאה שנשארה גם השבוע ללא מענה: "מדוע נולדו פרחים יפים ועם זאת כה אומללים. הרי אין דבר יותר מעורר חמלה מפרח שקמל". ואם זה מסובכי לכם קצת אז סורי. אני טיפה יפני יותר מהיפנים בימים אלה.
להיות הם - רוני ועמרי / כל אנשי הטלוויזיה בכו באותנטיות על רוני דניאל הנחוש, האבהי, הפטריוט, שהתעקש להיות הוא בזמנים שכה קשה להיות אתה. רוני ישב במשרד שלו עם התמונה של אריק איינשטיין מאחוריו כמו שני חברים מארץ ישראל הישנה והבאמת טובה והתגעגע למי שהיינו.
ואילו אנשי התיאטרון בכו על הבמאי והיוצר עמרי ניצן שהחיה במשך שנים את האולמות והבמות הישראליים בכישרון הענק שלו. ואוי כמה הצטערתי שהמסיבה נגמרה בבכי. כי אני זוכר כמו היום את הלהקה שעומרי ייסד וביים בגיל 15 בקן הנוער העובד (והגם לומד) בארלוזורוב בתל־אביב. להקה שבליל שישי אחד בשנות ה־60 (בעודי נער מאוהב במישהי מהקן) נקלעתי לראות ונשביתי בקסם של מי שעמרי קרא להם להקת האפרוחים. הניצנים הראשונים של עמרי ניצן, נולדו כפרפראזה על להקת התרנגולים. ובגללם מרוב קנאה הקמתי מיד להקת שירה (בלי שם) מקבילה בצופים.
תל־אביב הצעירה של אז הייתה יחפה, דיזנגופית, בורגנית ובלתי מאורגנת, ובשני מקומות שרו צעיריה כמו במסיבה את שירי הארץ. אצלנו בצופים בשבט החורש על גדות הירקון ובקן הנוער העובד בארלוזורוב. ואיפה היה הבכי במסיבה הזאת? הבכי נמצא עכשיו, ברגע הקריטי הזה בחיינו.
ועוד זיכרון. כי בפעם השנייה כבר נתקלתי בעמרי ניצן בגיל 19 בחזרה של להקת פיקוד מרכז כשראיתי אותו יחד עם שלמה בראבא, שם טוב לוי, ניצה שאול ואחרים עומדים ושרים את המנון הצנחנים 'שייפתח עליי שייפתח', כשכל הבנים ענדו כנפי צניחה, כי אלוף רחבעם גנדי פקד עליהם, "תצנחו כדי שתדעו על מה אתם שרים". אז עמרי צנח.
עידן הבכי / לפני שבוע בחום חמישי, תחת ירח מלא, עמדתי לפני 10,000 איש בפארק לייב ראשון, ולקראת אמצע־סוף ההופעה העליתי לבמה את עידן עמדי לשיר כאורח. עידן עמדי הוא מצעירי זמרי הדור החדש. "יש לו קול נהדר והוא חתיך", אמרה לי מישהי שראתה אותו בדבקות משחק מסתערב ב'פאודה'. אז שרנו שניים משיריו היפים כמיטב האירוח במסיבה. ואז הגיע הבכי. כי כשעידן ביקש לשיר שיר שלי בשם 'שישה' (היינו שישה כתוב על הקיר נשארתי אחד אם סופרים גם אותי) והפסנתר הפרלודי החל לנגן את הפתיחה, ראיתי לפתע שהוא בוכה.
קשה לפעמים להסביר רגע אלוהי, מה שאני מכנה סונגאד (אלוהי השיר), אבל זה היה רגע נדיר כזה. מסיבכי אם תרצו.
מה זה רוג'י יפני / בספר התה היפני הקטן והמאובק, ששלפתי השבוע מהמדף בגלל האולימפיק גיימס בטוקיו, מצאתי את המושג רוג'י. הרוג'י אם הבנתי נכון הוא מושג יפני עתיק שנועד לנתק את הקשר של האדם עם העולם החיצון ולייצר בו תחושת רעננות המובילה להנאה צרופה. איך עושים את זה? בדרכים המודרניות יוצאים לחופשה בסיישל, תרגילי ג'ודו בהפסקות בין החיים, צלילה בשארם עם קושמרו, או צימר בגליל. אבל אלה הדרכים המערביות. כי הדרך של היפנים היא לנתק את עצמך מהעולם החיצון דרך מדיטציה או שירה.
הנה שיר רוג'י הורס: "אני מתבונן מעבר. פרחים אינם. גם לא עלים צבועים. על חוף ים, צריף בודד, באור הדועך, של ערב סתיו".
טוב עצובות קצת מילות הרוג'י ההורס הזה לא? בערך כמו שבסוף המסיבה, אחרי שכולם רקדו עם הדי־ג'יי, הערב יורד. והבכי (לא חשוב על מה) מגיע.
כשאגדל אמרה / "כשאגדל אגיע לאולמיפיאדה", אמרה לי נעמי הקטנה אחרי ששבה מהמסיבכי במחנה הצופים שלדבריה כל החניכים געו בו בבכי כמו משוגעות ומשוגעים על המדריכים שעזבו.
בתור מה תגיעי לאולימפיאדה? תהיתי. נניח מתעמלת קרקע כמו סימון ביילס (אוי הנפש), טניסאית כמו נאומי אוסקה, או טאקוונדואיסטית כמו אבישג סמברג? "לא לא, אני בסך הכל רוצה להיות רקדנית בטקס הפתיחה של המסיבכי שלהם", השיבה נעמי.
ואני שאוהב ג'ודו הבטתי בג'ודואיסטים שלנו שלא זכו הפעם, בלעתי מים בבריכה של אנסטסיה גורבנקו שהגיעה לגמר, ועדיין חיכיתי בקוצר רוח לתחרויות האתלטיקה, כי ידעתי שנכונו לנו עוד המון רגעי מסיבתיות ובכי, כמו למשל הרגע העצוב שבו אוצ'ימורה המתעמל היפני הגדול נשמט מהאחיזה במתח ובום הלכה לו כל התחרות.
מעשה בטמגוצ'י / אם היה משהו דומה בין המערבים לאנשי המזרח בימים אלה זה הקורונה שאיחדה את העולם המסובכי. אבל מלבד זה, יחי ההבדלים הגדולים. או כמו שהגדירה את זה אחת המשתתפות המערביות בתחרויות, שלשאלה מה מבדיל בין היפנים לבינינו ענתה: הנטפליקס שלהם ממש לא אותו דבר. טוב נו. איך יהיה אותו דבר? מישהו מאמין שיפנים יראו את 'שטיסל'?
במחשבה שנייה אולי כן. כי גם אני קניתי פעם לילדים את הטמגוצ'י, אותו יצור צעצוע יפני דיגיטלי שהילדים חיו איתו כמו במסיבה, כלומר השקו והאכילו אותו כל יום כאילו הוא באמת. עד שיום אחד נמאס להם ממנו והעיפו אותו. ואז? אז קרה הפלא. הטגמוצ'י הדיגיטלי פרץ בבכי. כן, כך מספרות אגדות המסיבכי.
לפנייה לכתב/ת 
