ברחוב הנשמות הרטובות

בדקות הקרובות נגלוש בין חתיכים בלי חולצה, תעודות כשרות ושתי סיבות שבגללן לא כדאי לכם להתאבד. זה יהיה מעט אסוציאטיבי, אבל תחזיקו ראש, וזה איכשהו יתחבר. דגש על איכשהו. נתחיל: יש בתל־אביב, ברחובות הסמוכים לים, איזה אזור דמדומים כזה, שלא ברור אם אתה עדיין יכול ללכת בו בלי חולצה. יש שם מעין מפגש בין עולמות. אתה מגיע מפגישה בבנק, וברמזור עומד לידך זוג עם בגדי ים ומגבת. אתה בכלל לא במוּדעות של הים, ואתה לרגע תוהה מה הקטע, אבל הם ממש רגועים בבגדי הים שלהם, הם כלל לא שמו לב שהם הלכו אולי קצת יותר מדי עם המגבת. ולך הרי ברור לגמרי שאם גם אתה תוריד ברגע הזה חולצה, זה ייראה מוזר. במידה מסוימת, אם לחזור רגע לישיבה, הרגעים הללו מוכיחים כי האפשרות ללכת בלי חולצה היא דין בגברא ולא בחפצא; כלומר, מה שקובע זה האם האדם הגיע מהים, ולא המקום שבו הוא נמצא כעת. אם שחית בים אתה יכול ללכת בלי חולצה גם עד דיזנגוף סנטר, אבל אם אתה סתם מגיע מפקיד השומה שלך, גם בבן יהודה אין הצדקה לכך שתוריד חולצה. אני כמובן עוסק רק בבני תמותה מסוגי, אנשים רגילים עם כרס ושערות כתפיים, שהרי ידוע כי בתל־אביב הוחרגו זה מכבר אנשי הקוביות בבטן, אלה נוסעים ברחבי העיר כולה על אופניהם החשמליים, ומציגים את תוצאות החלבונים והלייזר לראווה, ולהנאת התושבים כולם. 

זה אולי יישמע מוזר, אבל נזכרתי בשאלה עד איפה באזור הים אפשר ללכת בלי חולצה, בגלל הדיון על הרפורמה בכשרות, והשאלה שאני עוד זוכר מילדותי: כמה דברים ניתן לכפות על אדם שרוצה תעודת כשרות. עד איפה אפשר להרחיב את הטריטוריה של המושג כשרות. אבל לפני שאסביר את העניין, אומר ששר הדתות מתן כהנא הוא אחת הסיבות שבגללן אני שמח על הממשלה החדשה, שכן במשרד הדתות בהנהגתו אפשר ממש להבחין באונייה מסובבת את חרטומה לכיוון של יהדות אחרת, ולמקום שבו יש נשמה במקום עסקנות. לא אכחיש כי אני אחד הקליינטים של רפורמת הכשרות של השר כהנא. אני שומר כשרות בדרכי, אבל לא בגלל שאני חושב שאלוהים יעניש אותי אם לא אעשה זאת. אני שומר כשרות כי זה חלק ממי שאני, זו הזהות שלי, זו המורשת של בני עמי. מסיבה זו לא אגע בחזיר ובשרצים, אבל מסיבה זו בדיוק אני גם לא זקוק לאיזו תעודה של איזה מנגנון עבש כדי לאכול סלט במסעדת פועלים קטנה. והמראה של המשגיח יושב ואוכל בחינם ובעל הבית מקרקר סביבו, גורם לי לבחילה קשה.

גדלתי בבית שבו הכשרות הייתה נושא. אישיו. אבא שלי הקדיש לכשרות את חייו (אין לי ספק שהוא היה מברך על הרפורמה של השר כהנא), ואחד הדברים שבעיניי חשוב לעשות זה להפריד בין הכשרות לשבת, רוצה לומר: לשלול ממסעדה שהאוכל בה כשר את התעודה בגלל שהיא פתוחה בשבת – זו סחיטה. בעם ישראל יש אנשים מסורתיים שרוצים לאכול כשר אבל הם באים בשבת לים, ואין שום סיבה בעיניי לכפות עליהם לשבת במקומות לא כשרים, בגלל שמי שפותח בשבת את הדוכן שלו, האוכל שלו מוכרז כטריפה. זה כמו להכריז שמי שמדבר לשון הרע לא יקבל תעודת כשרות. אבל אם האוכל כשר, למה לא? 

הלאה. דיברתי השבוע עם חבר שהיה קצת מדוכא, קצת הרבה האמת, הוא אפילו אמר משהו על רצון למות. אבל לא התרגשתי, כי היינו בשיחה הזאת כבר איזה עשר פעמים בעבר. זה תמיד קורה חודש וחצי אחרי שהוא אומר לי שהפסיק עם הכדורים כי הכל ממש אחלה, ואז הוא נופל לאיזו קרקעית, ולא יוצא מהמיטה ולא מבין למה זה בכלל כדאי כל הסיפור הזה. אחרי איזה שבוע מהגיהינום, אני שואל אותו אולי כדאי לחזור לכדורים, והוא אומר לי וואלה, יש מצב באמת, ואז הוא מתחיל את העלייה. והשיטה שלי בשיחות שבהן הוא מדווח שהוא שוב רוצה למות, היא להפוך את הדיאלוג באופן כזה שהוא יסביר לי למה כדאי לחיות, ולא להפך. השבוע הייתה שיחה קשה כזו, כי הוא באמת היה על הקרשים, והוא התחיל בזה שאין שום תכלית לקיום שלו פה, והוא פשוט קצת מרחם על אחיינים שלו, אז בגלל זה הוא כרגע נשאר. אז שוחחנו קצת, והפכתי כדרכי את המשימות בשיחה, ככה שהוא יסביר לי למה הוא חי ולא להפך, והיו לו בסוף, אחרי שזיקקנו הכל, שתי תשובות אדירות. הן אדירות גם כי הן אדירות, כלומר יש בהן אמת יפה, וגם כי הן הפוכות זו מזו, ממש שמן ומים, וזה כבר הופך את הסיפור לקומי. 

הסיבה הראשונה שבגללה הוא מרגיש שיש סיבה לקיום שלו היא שאבא של חבר שלו קנה רחפן, והוא מבין מאוד ברחפנים והגיע לאביו של החבר כדי להסביר לו איך להפעיל אותו. במשך כמה שעות, בסבלנות ובנדיבות, הוא עזר לו ללמוד איך ליהנות מהרחפן. והמעשה הקטן הזה, דווקא המעשה הקטן הזה, כמה שעות של חסד שבהן הוא הנגיש לאדם מבוגר טכנולוגיה חדשה ושימח אותו, גרם לו לחוש שיש משמעות לחיים האלה. שאפשר פשוט לעשות בהם טוב.

הסיבה השנייה הייתה שיש איזו דירה שהוא אחראי עליה, משהו של המשפחה, שהוא גובה את השכירות ומְתקשר עם איזה דייר בלתי נסבל שגר שם. והוא לא רוצה להתאבד, כי הוא חושש שהדייר המעצבן איכשהו יזכה מההפקר, שאולי ישכחו לקחת ממנו כסף ואחרי זה ישכחו מהדירה. אז הוא בעצם חי כדי שהבן זונה שהוא לא באמת מכיר, לא ירוויח חלילה חודשים ארוכים בלי לשלם, כי לא באמת מגיע לו. 

אז איך אפשר להחליט שהחיים ראויים בגלל שתי סיבות סותרות כל כך, אחת היא לעשות חסד אמיתי והשנייה היא כדי לדפוק איש שאינך באמת מכיר? ובכן, בעיניי זה כל הקסם ואין שום סתירה, ממש כמו שברמזור שמוצב קילומטר מהים, אתה רואה אדם בחליפה בדרך לבנק ולידו זוג בבגדי ים עם מגבות, ואין שום דבר לא הגיוני בסיטואציה. החיים מורכבים, ויש הרבה יותר מדרך אחת להבין אותם, ממש כשם שצריכה להיות הרבה יותר מדרך אחת להגדיר מהי מסעדה כשרה. שכוייח. ושבת שלום.