משחק מחבואים

מדי יום שלישי, או רביעי (קשת לא מפסיקים להזיז את לוחות השידור של חתונמי), אני הולכת למטבח, מכינה לעצמי סנדוויץ' עלובות מגבינה צהובה, ונוחתת על הספה הקרועה שלנו. לרגע אחד מהבהב בי שריד אחרון של מודעות - אני פתטית. "אל תראי את זה", אומר לי קול שפוי בירכתי המוח, "פשוט תכבי את הטלוויזיה. לא רק שאת לא צומחת מהצפייה בזה, זה מוציא אותך מה זה קטנה".

אני יודעת למה מזמינים אותי שם. לא לחתונה, לשיפוט מהיר על חשבון הרווקים שמופיעים שם. אני אמורה לשבת בסלון שלי, שמלא בקוקיות של הילדה שכבר ילדתי ובנעליים הזרוקות של הגבר שהצלחתי לשכנע לאהוב אותי, לחשוב לעצמי, "פלא שהיא/הוא עדיין לבד?" הרבה יותר קל לי להתעסק בנשים שעוד לא הצליחו להנחית אפילו בן זוג רשמי וארוך אחד, כשאני, היי, הצלחתי כבר פעמיים. אפילו המילה הזו, הצליחו, מגעילה אותי. מי קבע שלהתחתן זה להצליח? מה רע בחיים הרפתקניים ומרגשים שבהם את קמה ונוסעת עם עצמך למדבר לחמישה ימים כי בא לך? לפעמים נדמה לי שבחתונמי מפתים אותנו להעניש רווקות ורווקים על מתנת הפיטר־פניות הזאת, על העובדה שהם נשארים מלאי עלומים בעוד רובנו מגיעים לצפות בהם עם פנים בצבע של נר נמס אחרי סבב שלישי של כביסה וטיפול כינים.

אז אני משתדלת לא לשפוט יותר מדי, בטח שכשאין לי ספק שגם הרווקות שיוצאות גרוע פשוט עברו עריכה מגמתית והועלו קורבן אדם, רק דבר אחד מצליח להטריף אותי. כשאני רואה איך הם יוצאים לדייטים ועושים את זה גרוע כי אין להם מושג ירוק באמנות הדייט.

הרי זה די ברור - דייט טוב זה משחק של חשיפה מול הסתרה. אני יודעת, מלא רווקים צעירים שונאים את המושג "קשה להשגה", זה מסריח להם מפייק. אבל מה לעשות. זה הכרחי.

קארין מחתונמי היא בחורה חכמה ויפהפייה, אבל היא לא מורידה את האיפור שלה אף פעם. בכל פעם שהיא הולכת לישון עם בחור, היא מכוונת שעון מעורר לכמה דקות לפני שהוא מתעורר, הולכת לאמבטיה ואז מרכיבה מחדש את הפרצוף שלה כמו ד"ר פרנקנשטיין עם מקלות מסקרה ושימרים יקרים. הנסיך שירצה להגיע אליה ייאלץ לעבור מלא מבחנים בדרך. להבקיע לעצמו שביל בין חומות המייק־אפ הכתומות והסמיכות.

אנשים מסביבי מזועזעים. "היא כזו פלסטיק", אומרת חברה, "תרדי כבר מהליפסטיק והעקבים ורוצי איתו יחפה בים, אף גבר בעולם לא יוכל להתאהב בך כשאת כל כך עשויה ומלאכותית". ככה מרגיש גם איתמר, הבחור ששידכו לה. הוא איש היי־טק חתיך, משכיל ובעל הצוואר הכי רחב שראיתי בחיי. באמת, הצוואר שלו מעורר בי חשק סמוי לצעוק אי־אה ולזרוק עליו לאסו. וקצת חציר. בכל מקרה, איתמר לא מפסיק להציק לה בסוגיית האיפור הנצחי שלה, נקרא לזה מייק־אפ פור קבר, כי רק בקבר היא אולי תסכים להוריד אותו.

זה העניין עם להסתיר משהו מהדייט שלך, זה רק יוצר יותר תהיות ומושך תשומת לב לסוגיה על מה את כל כך מגוננת. ההחבאה שלנו מייצרת מסביבנו אנרגיה לא נוחה, לא נעימה, שלא מאפשרת לאנשים להתקדם איתנו לצעד הבא. לאט־לאט, אפשר לראות איך איתמר נכנס לאובססיה לגבי צו איסור הפרסום שקארין הוציאה לעור הפנים האמיתי שלה, אבל האמת היא שאני דווקא מבינה. גם אני הסתרתי דברים.

כשפגשתי את רן, התאהבנו כל כך חזק וסוחף שלכאורה היינו אינטימיים כמו יד בתוך כפפה מהרגע הראשון. ובכל זאת, לא סיפרתי לו שאני לא הבחורה האדומה והמרגשת שהוא חושב שאני, שעוברים ימים שלמים של עצלנות וחידלון שבהם אני יושבת בבית, מפנטזת שיבוא גמד ויכין לי קפה ולא מצליחה לקום ולרחוץ לעצמי ספל מרוב שהכל נראה לי גדול עליי.

אין מה לעשות, שוק הרווקים הוא הרבה פעמים אודישן מתמשך. זה מעצבן אבל זה גם מאוד טבעי, בניגוד למשפחה, בני זוג לעתיד זה משהו שאנחנו יכולים לבחור לגמרי בעצמנו, ובדיוק כמו שלא נלך לחנות בגדים ופשוט ניקח את חולצת המשבצות הראשונה שאנחנו רואים ולא משנה שהיא גורמת לנו להיראות כמו מחברת, ככה אנחנו רוצים לוודא שבחרנו נכון ולא הכנסנו לחיים שלנו מיטה מלאה בפשפשים ובדפקות ובחובות מהימורים.

המומחים אוהבים לדבר על "להביא את מי שאתה באמת", וזה סבבה לגמרי, אבל לא ישר על ההתחלה. לא כשהנפש והלב של מי שעומדים מולך עדיין לא פתוחים אליך באמת ומשמשים יותר כפילטר תמי 4 למיון הטובים מהרעים. כמו שלא תיתני לאיזה מנופח שרירים שהרגע דגת מהטינדר להיכנס לאמבטיה שלך ולחטט חופשי בארון התרופות שלך.

"זה כל כך לא פייר", גונחות לפעמים החברות הפנויות שלי, "למה צריך לשחק משחקים כל הזמן?". אני מבינה את החלום שלהן, הוא בא היישר מנשמת הילד הכי לא ערוכה והכי תמימה שיש לכולנו, שיבוא מישהו ויתאהב בהן כמו שהן, בול. כן, ממש כמו שהיינו תינוקות ופשוט שכבנו שם על שמיכת הפיקה, גירגרנו והנפנו באוויר ירכיים שמנמנות ואמא נאנחה ואמרה, "איזה אוצר יפהפה אתה". זה מה שכל המין האנושי רוצה מתחת לכל שכבות התחכום שלו. לחזור לחוויית התינוק שמוצפנת לכולנו בעצמות. אהבה ללא תנאים, ללא שאלות.

אסור להתבלבל. אנשים שבאים לפגוש אותנו לדייט הם לא אמא שלנו. לוקח המון־המון זמן עד שאת יכולה להשליך את כל כולך על מישהו ולצפות שהוא יבין. להטיל את עצמך כמו כדור דיסקוס במלוא העוצמה על יצור אנושי אחר זה לא מנומס, ובטח לא מכבד.

השאיפה המאוד טרנדית הזאת "שיאהבו אותי כמו שאני", רואים ממש טוב אצל משודכת אחרת בחתונה, מנור. היא קולנית, היא מצחיקה, והיא מעשנת סיגריות כמוני, כלומר כמו בית זיקוק ב' במפרץ חיפה. כמוה, גם אני בחורה מוגזמת בהחלט. אולי זה נכון מה שאומרים, שאתה הכי שופט מי שדומה לך, ואולי אני דווקא שופטת אותה כי בניגוד אליה, אני הייתי מודעת לטו מאץ' שלי, ומישטרתי אותו. אם הבחור מולי היה מופנם, לא מיהרתי לספר לו על איך השתתפתי בסדנת ריקודים אפריקאיים בעירום מלא ועשיתי שם שרשרת זומבה עם חבורת נהגי מונית חמודים ומתנודדי מפשעות. זה היה סוגר אותו.

כפי שזה נראה כרגע, מנור נחושה בדעתה לא להסתיר מבן, המשודך שלה שעובד כגנן בגן לילדים עם צרכים מיוחדים, אף סנטימטר ואף פך נסתר מהאישיות שלה. היא כל כך רוצה להיות כבר בנווה המדבר המנחם הזה ששמו אהבת אמת שהיא קוראת לבן "בעלול" כאילו היא המנהלת של פורום "מיניקות עד גיל עשר ונהנות" בתפוז. היא נכנסת למיטה הזוגית שלהם עם מברשת שיניים חשמלית ומתחילה לצחצח את ניביה מולו כאילו שהם נשואים כבר 40 שנה. היא לא מפסיקה לשים עליו ידיים ולנשק אותו כאילו שהוא דובי שזכתה בו בלונה פארק ולא בחור כבן 35 שרואים עליו כמה הוא מבועת. בהתחלה אני מבינה אותה, כי בדומה אליה, גם אני מתה על פתרונות קסם. זה בדיוק מה שחתונמי מציעה - פתרון פלא מיידי לבעיה שאת מנסה לפתור כבר 37 שנים בערך.

רוב האנשים שבאים לשם דווקא מודעים, הם יודעים שזו לא חתונה אמיתית. הם זוכרים את כל עשרות הזוגות שנפרדו אחרי ששודכו שם. האם אני אמורה להאמין שדווקא מנור, בחורה אינטליגנטית שעובדת כאדריכלית של מבנים לשימור, נאיבית עד כדי כך שהיא חשבה שזה רבי אמיתי בחופה שלה ולא מנחה סדנאות גבריות עם קסקט שהגיע מהזולה שלו בפרדס חנה בקורקינט ממונע?

לא, מה שאני חושבת שמנור עושה פה זה לשקר לעצמה, ועוד לקרוא לזה "אני סך הכל באה אמיתית וכנה". פעם אחרי פעם, אני שומעת מאנשים כמה הם כנים, כמה הם אותנטיים, איך בניגוד לכולנו, הם לא אוהבים לשחק משחקים. סליחה, אבל מה אמיתי כל כך בלשבת מול מישהי זרה שאפילו עוד לא סיפרה לך כמה אחיות יש לה ולחשוף את הקרביים שלך מימי כפר איזון? האם אדוני סבור שזה משהו שהוא היה עושה מול הבוס שלו או מול אישה שחולקת איתו רכבת להרצליה?

אין לזה שום קשר לאמירת אמת, רק לרצון להרוס לעצמך ולנרמל מהר מדי קשר ולהגיע שוב לנקודת המוצא. אני בלתי אהיב, ואני תמיד אהיה לבד. במובן מסוים, גם זה פתרון קסם כמו להתחתן בתוכנית ריאליטי. לעשות שוב ושוב את אותה הטעות שאתה לגמרי מודע אליה זה הרבה יותר פשוט מלעצור וללכת לטיפול, ולנסות לברר למה אתה עושה את זה.

מה היה קורה אם קארין הייתה אומרת בעדינות, "תשמע, אני יודעת שזה דפוק, אבל נראה לי זה שבגלל שחשוב לי להיות מושלמת, זה מרגיע אותי בשלב מוקדם של הקשר". רוב הסיכויים שזה לא היה עוזר עם איתמר, שהיה ילד שמן בעברו ולכן מחפש מלכת כיתה אמיתית. מה שכן, הוא היה רואה שהיא מודעת לזה, ומודעת גם לקושי שלו, ובעצם זה מה שרובנו מחפשים בהתחלה, מישהו שרואה את עצמו ורואה גם אותך. אבל אם לא תגידי את זה ברוך אלא תמשיכי להתכדרר כמו קיפוד של מגננות, שוב תעלה תחושת הזיוף הזו. נקווה שמנור תעלה על זה בשבועות הבאים שהיא תיקח נשימה, תיתן לשקט שהוא הבית של הרוך ליפול, ואז תגיד לבן, "אני מצטערת אם הגזמתי, פשוט רציתי לסחרר אותך".