"אני רוצה לחיות, לא רוצה את המוות. אבל אני לא אוכל בריא, מעשן, לא נבדק, יש מקומות שנשארתי בהם קצת ילד קטן”

לגדול בלי אבא. נולדתי בבגדד. גדלתי בלי אבא. הוא נפטר בעיראק כשהייתי בן חודשיים. לא מכיר את הנסיבות. זה טאבו כזה שלא מדברים עליו. לאמא שלי העניין קשה אז אין לי סיבה לשאול. כשהייתי בן 14 חשבתי שאבא לא חסר לי, אבל אז הבנתי שזה היה חסר לי כשהייתי בן עשר. כשהייתי בן 18 גם חשבתי שאבא לא חסר לי, אבל הבנתי שהוא היה חסר כשהייתי בן 14. זה מעצב אותך להיות עצמאי וחזק. אורי ברנר, סגן מפקד הפלמ"ח, חינך אותי. לרוב זה כלל מכות.

לא בכל גיל ידעתי לומר על עצמי שפעם זה חסר לי אבל היום כבר לא. כשההורים היו לוקחים אוטו ונוסעים עם הילדים ולי לא היה אבא שייסע איתי על טרקטור בשדות, או ייקח אותי לטיול. זה היה בדברים קטנים של החיים. זה המחסור.

עיראקי בקיבוץ. הייתי קצת פרחח כילד במעוז חיים. לא חושב שאמהות הזהירו את הילדים שלהם לא להסתובב איתי אבל הייתי מורד. לא מקבל סמכות אוטומטית. גם היום, אגב. אמא שלי תמיד גיבתה אותי. כולנו גנבנו טרקטורים אבל אני גנבתי יותר. קראנו לזה אז לסחוב, לפלח.

בקיבוץ זה לא היה מקדם מכירות טוב להיות בן של אישה שהמבטא שלה הוא עיראקי כבד. הפולניות פה ושם היו זורקות מבט, בסדר. לא התביישתי במבטא של אמא שלי אבל זה היה שונה לעומת אחרים. מילת הגנאי כלפיי בקיבוץ הייתה "עיראקי". נפגעתי, אבל האם אני סוחב איתי את זה? ממש לא.

אני מודה לאלוהים שגדלתי בקיבוץ. הוא העניק לי המון. היו גם קטעים קשים: אמא שלי באה מעיראק, עם מבטא עיראקי כבד. זה לא בדיוק היה סטארט־אפ נהדר. גם קראו לי העיראקי. ובואי נגיד שלא הרגשתי שזה כמו לקרוא למישהו ג'ינג'י. לפעמים זה העליב אותי. אבל מעולם לא התייחסתי אל עצמי כאל נציג המזרחיות. אני רחוק מזה ואנשים שעוסקים בזה מדברים על זה מתוך אינטרס אישי.

הפציעה בששת הימים. לקחתי מאג והייתי ראשון. יריתי במצרים צרורות בלי הכרה, אני אפילו לא יכול לדעת כמה הרגתי או בכמה פגעתי. תבין, זה לא עוזי, שפוצע. כשמישהו נפגע מכדור של מאג, הוא עף כמה מטרים באוויר. זה היה לילה ארוך של לחימה די קשה ובסוף התפוצץ לי משהו ליד הראש. חטפתי רסיסים והתאוששתי די מהר. הפציעה הזו קילקלה לי קצת את העסק, אבל חזרתי בזריזות לגדוד. כשאני שומע היום את החיילים בבית החולים מבקשים רק לחזור לגדוד, אני מזדהה איתם. לאחרים זה יכול להיראות כמו פלצנות או הפרחת בלון למורל, אבל מי שמכיר את זה מבין כמה הדבר נכון.

להרוג אדם. אני זוכר שכשנכנסנו בפעם הראשונה לסיני, כילדים באוטובוס, המחזה הראשון שראינו היה חייל מצרי הרוג. זה היה סוג של זץ, שמסדר אותך. כשאתה בקרב, כשאתה נכנס לעניין, אתה פחות חושב ויותר מבין: זה או אתה או הוא. לא הייתה בי הנאה מלירות באויב. זה היה תכליתי. אני קר רוח ובאתי לעשות את העבודה בלי לקשקש. אתה מוחק את הזיכרונות וממשיך הלאה עד ההיתקלות הבאה.

אם לא הייתי הורג אותו ורואה אותו מת, אז אני הייתי מת. אני זוכר את הוויז'ואל הזה, שלו נופל, אבל זה לא מעסיק אותי יותר מדי. אתה בתוך קרב ויש לך חיילים. אתה לא מרגיש משהו מיוחד כשאתה הורג.

מלחמת יום הכיפורים. במלחמת יום כיפור הייתי ב'קול ישראל'. הלכתי עם גולני מלמטה עד למעלה בכיבוש החרמון, לרבות כיבוש מוצב החרמון. כאזרח. לקחתי נשק מאיזה סורי שנהרג ושכב שם, שאני אוכל להתגונן כשיורים עליי. אף אחד לא הבין מי זה האיש הזה עם הג'ינס והחולצה. ירו עליי גם היהודים וגם הערבים. נכנס לחזית על אזרחי. בג'ינס. החיילים לא הבינו מי זה האידיוט הזה. כל החוויה של קרב היא כזו שאתה אוטוטו חוטף כדור. אבל זה לא מפחיד אותי. אני מאוד ממוקד. לא עושה עניין. נו יאללה אז גומרים אותו. מה קרה. אתה הורג אדם שנמצא מולך מתוך אינסטינקט. אין חישוב. אתה יורה והורג אותו ולא עושה מזה עניין ולא כותב על זה שיר. אין לי טראומות. הלו, החיים יותר פשוטים מזה.

פוסט בלי טראומה. לא סוחב איתי כלום. תמיד רציתי טראומה פרטית משלי, אבל זה לא התאפשר כי הקרבות שהשתתפתי בהם היו די המוניים ולא פרטיים. אז אין לי טראומות, ובכלל אני חושב שנהיינו כולנו פסיכולוגיסטים ורגישים כאלה. זה מוגזם ואני לא קונה את זה. אני קורא לצעירים בחברת החדשות ילדי מבחנה, במובן של רגישים כאלה.

טיפול? מה לי ולזה? לבן אדם בפנים יש יכולת להתמודד עם הדברים הקשים ביותר. אני לא יודע לקחת עצות מבעלי מקצוע ומטיפולים. אני מדבר עם עצמי לא מעט. יש לי גם כמה חברים. הדור שלכם המציא את הפוסט־טראומות והטיפולים. דחילק, מספיק עם השטויות. זה לא נוגע בי.

שלומית/זוגיות. הכרתי את שלומית בקיבוץ. היא מהתל־אביביות האלה שהיו מגיעות בחופש. מתחתנים צעירים. 22. טירוף. אז זה הלך טוב הגילים האלה. למדתי שזה מסע מסובך. שצריך לעבוד בו קשה. ולא תמיד ידעתי לעבוד בו קשה. אולי כי הייתי נשוי לעבודה, אולי כי הייתי נשוי לעצמי.

קשה לי לענות איך אני כבן זוג כי צריך להשתמש במילים כמו רגיש, מכיל, טקסטים טיפוליים כאלה. בהרבה מובנים נשארתי עובד בפלחה בקיבוץ. האכפתיות שלי לאשתי שלומית היא אינסופית, עד יומי האחרון, בלי קשר אם אנחנו נשואים או פרודים.

אבא רוני. אבא שלי כבר לא היה בחיים כשעלינו לארץ. חייתי בלי. זה נראה לי הכי הגיוני. היה לי אבא חורג. שנפטר. אבל לא יכולתי לקרוא לו אבא, למשל. לא אמרתי את המילה הזו מעולם. החוסר משפיע בזה שלא היה לי מודל להסתכל עליו. אז אני הייתי אבא אינסטינקטיבי על פי הרגש. אני הייתי ואני עדיין די שטיח. מה שהם רוצים. אני כאן בשבילם. נקודה. העבודה למשל לא נכנסה אליי הביתה אף פעם. זה משהו שהיה לי נורא חשוב.

המוות של הבן ערי. אובדן זה בעיניי משהו נורא אינטימי שאתה מעכל אותו בנפש, ואני לא יודע לפתוח את הנפש שלי. ואני גם לא רוצה לפתוח אותה. אם מתאוששים מזה? לא יודע מה זה להתאושש. כל אחד ודרכו. אני לא עלה נידף.

אני יודע מה זה לאבד ילד ואין דבר קשה מזה. הלכתי לאיבוד כשזה קרה. לכן גם קשה לי לראות את התמונות האלה בעזה, של ילדים הרוגים. זה נורא בעיניי. אבל לצד התמונות האלה אני גם רואה את הילדים של שדרות, וגם זה קשה לי. אף אחד לא מצדיק מלחמה, הרי זה דבר אכזרי. אבל חשבתי כל הזמן שהימנעות ממבצע היא שערורייה. זה היה צריך לבוא מזמן.

סכנות המקצוע. כמה פעמים הסתכנתי וסיכנתי. כניסות למחנות פליטים וכאלה, שבדיעבד אמרתי לעצמי ולצוות, הלו, הגזמתי. אני זוכר שחיסלו בכיר בג'יהאד האיסלאמי וכולם פחדו להיכנס לסג'עייה. גם הצבא לא נכנס לשם באותו יום. ואני הייתי מוכרח להגיע לבית שחיסלו אותו! אפילו נהגי מוניות פלסטינים פחדו להיכנס. אותי לא עניין כלום. ויש לי ניסיון בסיטואציות קרביות כשיורים. אני לא חושש. אז מצאתי איזה נהג, שילמתי לו כסף שיכניס אותי ואת הצוות. היה שמה צלם פלסטיני שהכיר אותי. ואנחנו שיחקנו אותה באנגלית מה אנגלית, כל מיני כאלה. אנחנו מגיעים לבית. עכשיו עומדים שמה מזוקנים של הג'יהאד האיסלאמי. אשכרה היה דם באוויר. ואז הצלם הפלסטיני שהכיר אותנו צועק לי פתאום בעברית, "נו רוני, צילמת הכל?" ואני אמרתי, זהו. המבטים שם היו... תוך דקה התקפלנו ויצאנו. כשחזרנו לארץ אמרתי לצלם שאני חושב שהגזמתי קצת.

שידור תחת טילים. זה הפגם שלי. אני פה בשביל לשדר ולא לברוח מהמסך בשעת מצוקה. לוחמים שראו את הסיטואציה הבינו אותי. אני למעשה בתפקיד. זה בדם שלי. בן אדם לא יכול לחרוג מהדיסקט של עצמו. אחרי מלחמת לבנון ארז טל הזמין אותי לתוכנית של דאחקות. שאל אם אני מפחד ממשהו ואמרתי שלא. הם שמו לי מתחת לשולחן זיקוק גדול והפעילו אותו. היה פיצוץ, להבה כזו. לא ידעתי על הדבר מראש והמצלמה הייתה באקסטרים קלוז עליי. שמעתי את ארז טל אומר שלא מיצמצתי. זה לא הזיז לי. יכול להיות שאני כזה. יש לי איזו תחושה שכלום לא יכול לקרות לי. מסלול חיי הכין אותי לדברים כאלה. כשאתה חוטף 3,000 פגזים על מעוז שהסיכוי לצאת ממנו הוא לא גדול, אתה מתרגל לחשוב ככה. אז אתה מתפלא שאני לא זז כשמשהו נופל לידי על קושמרו?.

"דובר צה"ל". קרוב לצה"ל? כן. מכיר את הצבא לעומק? כן. אבל ההנחה שאני דובר צה"ל מטילה בי מום שלא בצדק ואני לא מסכים עם הקביעה הזו. אני אפילו לא קרוב להיות דובר צה"ל. אגב, התפקיד הזה גם לא מעניין אותי. אם לחזור לצבא, אז רק ללחימה. אני לא מרגיש שאני משרת את הצבא, אלא את עמדתי, דעתי, שעבדתי קשה במשך כל השנים לגבש אותה וללמוד אותה. איך אפשר לומר עליי שאני לא מבקר את המערכת, אחרי שביקרתי אותה קשות כשהטרור הפלסטיני התפוצץ באוטובוסים, וכשעד ‘חומת מגן’ לקחו שנתיים של טרור נורא? גם לפני מלחמת לבנון השנייה חשבתי שהמצב בגבול הצפון לא היה טוב ואמרתי את זה. בגלל זה טענו שאני מיליטנט.

יש בביקורת נגדי טכניקה בולשביקית. לא מתווכחים עם מה שאמרתי, אלא מטילים מום בי, באופי שלי, אומרים שאני משרת את הצבא, את הגנרלים. זו שיטה ידועה של דה־לגיטימציה שעושים לי, ולגמרי לא בצדק.

קשרים בצמרת. מעולם לא הייתי בבית של אלוף בצבא. בניגוד למה שאומרים, אני שומר מרחק. אף פעם לא קרצתי לפוליטיקאים, גם כשעבדתי ברשות השידור, ושם כדי לקבל דרגה או עוד תפקיד היית צריך לקרוץ להם.

אני מכיר לא מעט עיתונאים שבילו בכל מיני ארוחות בערבי שישי אצל קצינים בכירים. אני קרוב, אבל עד טווח מסוים. ובמקום שאני אחשוב שיש התנהגות לא ראויה, אני אגיד את זה.

רוצה לומר יונית. היא סבבה של בחורה. בניגוד לדמות הקרירה מהמסך, היא מצחיקה, משעשעת ופרחחית. היא יודעת לעשות תעלולים, נכנסת לחדר וישר בועטת במישהו. היא לא אשת קרח. אני מעריך אצלה מאוד את הלמדנות שלה. לפני הפינוי מגוש קטיף היא נסעה איתי ורשמה כל מקום וכל נתון. היא תלמידה חכמה וטובה במה שהיא עושה.

ארץ נהדרת. ראיתי את החיקוי של טל פרידמן. לא חשבתי שהוא עושה אותי נכון, לא בדיבור ולא בניואנסים, אבל כל החברים שלי אומרים שזה אחד לאחד. בעיניי זה לא דומה. אני לא אומר "רוצה לומר" כל כך הרבה פעמים. קניות בחנות 'הכל לפסיכופת'? זה משעשע, נעים וכיפי. כן מרגיז אותי כשמציגים אותי כערפד ששותה דם של ערבים. מרגיז אותי שחושבים עליי כך, כי זה לא נכון. אני אפילו לא ימני, אלא ביטחוניסט. אני לא איש של ארץ ישראל השלמה ולא איבדתי שום דבר בגלעד, אבל אין לי ספק שבמקום שבו מכים אותנו אי־אפשר להבליג. אני לא מחפש אש. כשקצין שלי בגדוד הכה ערבי מכה אחת מיותרת, הוא נזרק מהגדוד. לא הרשיתי לחיילים שלי לפגוע בכבודם של הערבים. אבל בשכונה הבעייתית שאנחנו גרים בה, הבלגה היא סוג של חולשה.

רבין. אותי גידלו על אנשים כמו רבין. מעבר לזה שהוא היה זה שנתן לי את דרגות הקצונה. שנים אחר כך הוא לא הסכים בשום אופן שאני אתמנה למפקד גלי צה"ל. נורא התאכזבתי, כי דן שומרון (הרמטכ"ל דאז) רצה שאני אבוא, בכל זאת מג"ד מילואים. מהתקשורת. והוא בא אליי ואמר לי, "רוני, אתה יודע להסביר לי למה רבין כל כך מתנגד אליך?" סיפרו עליי כל מיני סיפורים שלא היו נכונים. הציגו אותי כבעייתי. (בציניות) לא שזה הפריע לרבין שאני אמשיך להיות מג"ד, אגב.

לא חשוב. זה איכזב אותי נורא. מהמקום ההוא שגדלתי עליו. תמיד אמרתי לעצמי בהזדמנות שאני איישר איתו את העניין הזה. בשלב מסוים מרוב עלבון רציתי לשלוח לרבין במעטפה את דרגות הקצונה שלי. מתוך עלבון נורא והיותי חמום מוח כמעט עשיתי שטות. כי שם נפגעתי. ואני לא אוהב להודות שנפגעתי. ולא זכיתי ליישר את זה עם רבין לצערי הרב מאוד.

נאום הירידה. אני מודה שהנאום שבו אמרתי שאולי לא כדאי לילדים שלי לחיות פה ביעבע אצלי איזה יומיים קודם. הכל היה נורא רגשי ואינסטינקטיבי ונבע מתוך כעס. זה היה בשבוע שהזיזו את בוגי ממשרד הביטחון. ואני חשבתי, או קיוויתי, או התפתיתי לחשוב שהעניין שנקרא ביטחון הוא מחוץ למשחקים הפוליטיים האלה. אז אני תמים. אני מודה. זה הרגיז אותי נורא. לא כתבתי את זה, כי כשאתה מתכנן אתה נהיה פוליטיקאי. ואני קודם כל לא מספר לעורך המהדורה שאני הולך לעשות את זה! כי אם אני אספר אז יתחילו להגיד, "לא, כן" וזה. תביני: זה מצב שיורים! התכוונתי לזה שחבר'ה, יש פה עוד פתח לתקן. בואו נתקן. הבן שלי למד אז ארכיטקטורה בירושלים. כשנגמר השידור הוא מצלצל אליי ואומר, "אבא, אם יורדים מהארץ אז בוא אליי קודם נאכל משהו". אמרתי לו, "עמיתי, אני פה. אל תבלבל את המוח. אם תעלה אפשרות כזו אני אשתולל". אני מאמין שצריך לפעמים לצעוק. אולי קצת להגזים כדי שהרעיון יעבור.

ביבי. ואז הטלפון מצלצל ואומרים לי, "ראש הממשלה רוצה לדבר איתך". הוא אומר לי, "רוני, אני יודע שאתה לא מתכוון לרדת מהארץ. שזה נבע מכאב ושזו לא איזו תוכנית קונקרטית". אמרתי לו, "אתה צודק. עכשיו צריך לתקן". וואלה, לא ציפיתי לשיחה הזו. אני מעריך את זה. אני מעריך את האיש הזה. לא מסכים עם המון דברים שהוא עושה, אבל חושב שהוא איש מוכשר. יש לו יכולות בלתי רגילות. אבל קרה לו משהו לאורך השנים.

לא מפונק. אני מת על מנות קרב, לוף זה מעדן. אני לא צוחק איתך. אם תגיע אליי קופסת לוף, אני אוכל אותה גם בבית.

מטגנים את זה קלות וזה יוצא מצוין. בשדה, אם אין ברירה, אוכלים את זה קר. גם הגולאש במנות קרב היה פעם לא רע, אבל אחרי זה החבר'ה התפנקו ונתנו להם כל מיני מעדנים. היום בכלל יש יותר מדי פינוקים לחיילים, לטעמי.

ביצה קשה וסלט זה סבבה בשבילי. סושי אני לא אוהב. לוף זה גם סבבה. אני יכול לאכול את זה גם בבית. חוץ מסיגריות אני לא יודע להתפנק.

כסף. היום אי־אפשר לקנות דירות לילדים מהמשכורת. להגיד לך שהכל מסודר אצלי? ממש לא. עיני לא צרה באף אחד. אבל ילדיי יצטרכו ללמוד, לעבוד ולהתכווץ. אם אבקש העלאה, זה יהיה עבור הצלמים והמקליטים שלנו שעבדו בחוץ ועשו את העבודה. פעם הצעתי שיורידו לי מהשכר וייתנו לעובדים אחרים. זה לא קרה כי מנכ"ל החברה דאז, שלום קיטל, לא חשב כמוני (2012).

ברנז'ה. אני לא מזלזל בברנז'ה אבל אני לא חלק ממנה. כן יש לי תביעות מהם, לבוא, לרדת, לראות מקרוב. לנסות

להבין את המצוקה של תושבי הדרום. זה לא עניין פשוט. אני חושב שחלק מהביקורות לא מוצדק, כי אנשים כותבים מתוך אג'נדה של עצמם, ואם אתה לא איתם, הם יבקרו אותך. לי אין אג'נדה אבל יש לי הבנה ותפיסה מה נכון לעשות. אם הייתי יכול לעשות את זה עם פרחים וסוכריות, הייתי עושה את זה.

פנסיה/הגיל. איפה אני מרגיש את הגיל? הכושר הגופני שוקע. אני מרגיש שהרגליים שלי כבר לא חזקות כשהיו. עושה קצת הליכות בים. אתה מתעייף יותר. מתרוצץ פחות. המזל שלי הוא שאני מאוד אוהב את מה שאני עושה. מה שכן, אני לא מסתכל על עצמי אף פעם בטלוויזיה. לא פעם ולא היום. זה לא מעניין אותי. זה מביך. לא מסוגל. פנסיה? טיפסתי על כמה וכמה הרים. הייתי בסהרה שלוש פעמים. ועוד יהיה לי זמן לעשות את כל הדברים האלה. אני לא לחוץ. עכשיו, זה לא שאני קם כל בוקר עם צליל מנדולינה בלב. זה לא. לפעמים לא ממש טוב לי בראש. אבל בסה"כ? כל עוד אני קם בבוקר ואוהב את עבודתי והולך אליה ברצון והמעסיקים שלי רוצים אותי, אני אהיה שם. מתי אני אלך? כשיהיה משהו שידליק לי את הנשמה ואת המוח יותר. החיים הם פשוטים. אל תסבכו אותם יותר מדי.

אריק. לאריק יש בי געגוע כמעט על בסיס יומי. היו לנו שיחות טלפון פעמיים־שלוש ביום, על כל השטויות שבעולם. מאוד אהבתי את האיש הזה. הטלפון היה מצלצל בכל שעה. מתקשקשים. הידרדרנו עד כדי לדבר על מתכונים. יכול היה לדבר על מרק עוף כאילו זה המצאת המאה. קצת פוליטיקה. האם יש בדידות בהתבגרות אחרי שהחברים נפטרים? אני לא מרגיש בדידות. אנשים מתים. גם אני אהיה שם עוד איזה זמן.

מוות. המוות לא מפחיד. אני דואג רק לבני משפחתי. הסיגריות? שטויות, קופסה וחצי ליום. אני רוצה לחיות, לא רוצה את המוות. אבל אני לא אוכל בריא, מעשן, לא נבדק, יש מקומות שנשארתי בהם קצת ילד קטן.

הבנתי בגיל צעיר יחסית שאני לא אשאר בקיבוץ. רציתי לראות עולם. אבל גם כיום כשאני חוזר לשם זה עדיין הבית. לכי תדעי, אולי בית הקברות שם יהיה הבית הסופי שלי. אבל אני לא מתעסק עם זה. לא מעניין אותי איפה אני אהיה מונח.

אתה שואל אם טוב למות בעד ארצנו? טוב לחיות. למה ישר למות?.

כפי שסיפר רוני דניאל לרז שכניק (ב־16.1.2009 וב־30.11.2012) ולגבי בר־חיים (ב־18.1.2019).

razs@yedioth.co.il

gabibarhaim79@gmail.com