ארץ הצבי

זה היה רק גרפיטי, אבל זה היה גם סמלה של תקופה. על הקיר החיצוני במלתחות הנשים בחוף "מציצים" בתל־אביב התנוססו במשך 18 שנים דמויותיהם של שני נערים שמנסים להציץ לתוך המקלחות.

הציור, פרי מכחולו של רמי מאירי, נולד בהשראת הסרט המפורסם שתיאר את הווי החוף הפרוע של שנות ה־70. אלא שבקיץ שעבר החליטה עיריית תל־אביב להסיר אותו, כדי לא לעודד עוברי אורח, בני נוער וילדים ללכת בעקבותיו. עידן המי־טו הותיר את היחס המחפיר שהציג הסרט לנשים הרחק מאחור. לא כל כוכבי הסרט המיתולוגי אהבו את ההחלטה, אבל צבי שיסל, שגילם את "דוידקה" המציץ, דווקא תמך בה בכל ליבו.

"אם הציור הזה עודד בני נוער לעשות מה שעשו הנערים בציור, אז אני שמח מאוד שהורידו אותו", אמר אז ל"ידיעות אחרונות", "אין לי ולא היה לי שום סנטימנט לציור הזה".

זו הייתה אחת ההתבטאויות הציבוריות האחרונות שלו. השחקן, התסריטאי והבמאי, מאנשי חבורת "לול" המיתולוגית, הלך אתמול לעולמו בבית החולים איכילוב והוא בן 75.

שיסל, איינשטיין ומוני מושונוב | צילום: זום 77

לשיסל היו תארים רבים, אבל יותר מכל הילד הנצחי הזה היה המנוע והרוח החיה מאחורי כמה מהתחנות הכי חשובות בתרבות הישראלית. גם שלשום, כשמותו קרב, נותר שיסל אותו איש מלא שמחה.

"היינו עם אבא עד אתמול בבוקר בבית החולים, והוא הצחיק אותנו כמו תמיד", אמר בנו דוד. "היה לנו את האבא הכי טוב והכי מדהים, וזכינו לראות בזכותו תרבות ויצירה. היו לו חיים מעניינים ואנחנו תמיד נאהב אותו".

גם ג'וזי כץ, חברתו לחבורת לול, זוכרת את שיסל השובב, עם החיוך הגדול. "הוא היה בנאדם מלא שמש, קרן אור גדולה", היא אומרת, "איש עם חמלה לאנשים. אני מכירה אותו מאז שנות השבעים, אפילו קצת קודם. לא רק עבדנו יחד, גם בילינו יחד במועדונים. מדי פעם הוא גם הצטרף אלינו להופעות של 'החלונות הגבוהים' ותמיד התבדח. הוא היה שובב, אבל במובן הטוב של המילה. כשמישהו לא היה במצב רוח טוב, שיסל היה מרים אותו מהקרשים".

מיקי גבריאלוב הכיר אותו בימי "הצ'רצ'ילים". "שיסל הגיע עם אריק לעשות אודישן ללהקה. אחרי זה הופענו עם אריק, ושיסל היה חלק מהצוות. את כישרון המשחק והבימוי שלו גיליתי יותר מאוחר. הוא תמיד נתן הרגשה של כיף, והיה פותר בעיות בקלות".

שיסל על סט הסרט "לול" | צילום: אלונה איינשטיין

אבל יותר מהכל היה שיסל צמוד לאריק איינשטיין. הם הכירו בשנות השישים. שיסל היה אז נער חוף ובעליו של הדיסקוטק התל־אביבי "הביג בן". הוא הפך למעין אמרגן לא רשמי של הזמר. יחד עם בועז דוידזון הקימו השניים את חברת ההפקות "הגר‭,"‬ שבמסגרתה נוצרו כמה מאבני היסוד בתרבות הישראלית, בהן האלבומים "שבלול‭,"‬ "פוזי‭,"‬ "פלסטלינה" וכמובן תוכנית הטלוויזיה "לול‭."‬ במקביל שיחקו השניים יחד בסרטים של אורי זוהר "עיניים גדולות" וכמובן ב"מציצים".‬‬‬‬

"הפכתי לאמרגן ולמפיק מכורח הנסיבות", סיפר באחד הראיונות. "הייתי בלהקה צבאית והתגלגלתי להכיר את אריק, שהיה חתום אצל אמרגן אחר. כשהכרנו, אריק יזם את העניין של ללכת יחד - לעשות סרטים, תקליטים, לעשות מה שאנחנו רוצים, והוא זה שהציע את בועז דוידזון. עשינו ביחד את ‘שבלול'. אז זה לא שאני מצאתי את אריק, הוא מצא אותי. היינו חברים מאוד קרובים, ולא תמיד זה היה קל כי אריק היה אושיה".

יותר מחמישים שנה ששיסל היה חלק מהעשייה המקומית. מפיק, שחקן, במאי ויוצר קולנוע, חלק מחבורת הזהב של לול, והחבר הכי טוב של אריק איינשטיין ואורי זוהר. "אם היו אומרים לי ביום שהכרתי את אריק שאבלה איתו 47 שנה, לא הייתי מאמין בחיים", אמר אחרי מותו הפתאומי של איינשטיין ב־2013. הגעגועים לחבר הקרוב לא הרפו ממנו עד יומו האחרון. "זה לא נהיה יותר טוב", אמר, "כל יום זה יותר גרוע - במיוחד כשאני עובד על חומרים שלו".

אחד השירים הזכורים והיפים ביותר של איינשטיין נכתב בחלקו על שיסל: "צבי אומר שגשמים כאלה מזיקים לחקלאות", שר אריק ב"סע לאט" ללחן הנפלא של מיקי גבריאלוב, ודיבר עליו. "צבי אומר שגילו כוכב שיש עליו חיים", וגם "צבי אומר שקשה לו לנשום כי נגמרו לו הטיפות". "באמת היו לו טיפות אף צמודות אליו כל הזמן", נזכר גבריאלוב בחיוך. החבורה הזו נסעה במכונית הישנה לתוך הלילה הרטוב בימים שאחרי מלחמת יום כיפור, האזינה לחלפון של הגשש וחושבת על חיילי המילואים בחזית, שבפניהם הופיעו כדי להרים את המורל.

אריק איינשטיין, צבי שיסל וג'וזי כץ | צילום: אלונה איינשטיין

השותפות עם דוידזון סידרה לשיסל את ההזדמנות הראשונה לביים את סרט המתיחות הראשון בישראל, "ישראלים מצחיקים". בהמשך הצטרף שיסל לחבורת הקולנוענים שנסעו לארצות־הברית בעקבות דוידזון, מנחם גולן ויורם גלובוס, וחי שם רוב שנות השמונים. בישראל הוא המשיך את פועלו של דוידזון, ביים את סרטי ההמשך של "אסקימו לימון" והיה שותף לעוד כמה סרטי מתיחות. ב־1992 יצר עם איינשטיין את "כבלים", סרט שהכיל שירים ומערכונים, בהשראת כניסת ערוצי הטלוויזיה בכבלים של תחילת שנות התשעים.

כשחזר נוסדו המפגשים המשולשים עם איינשטיין ומושונוב, אז כוכב "זהו זה" המיתולוגית, בעקבות האהבה המשותפת לספורט והילדים של איינשטיין ומושונוב שהלכו יחד לאותו הגן.

השלושה ערכו ארוחות משותפות והרבו לצאת לטיולים ברחבי הארץ, בעיקר לגליל. העובדה ששלושתם היו אבות לילדים צעירים הובילה להולדת הקלטות "כמו גדולים", שהניבו כמה מקלאסיקות הענק ובהן "אדון שוקו" ו"גברת עם סלים", בלחן המופלא של יוני רכטר.

מאז שחרורו מלהקת השריון וכמעט עד יומו האחרון שיסל לא הפסיק ליצור. לאחר מלחמת ששת הימים שיחק בהצגה "דבר מצחיק קרה לי בדרך לסואץ" בבימויו של שייקה אופיר, בסרט "השכונה שלנו" בבימויו של אורי זוהר וב"חצי חצי" של דוידזון.

שיסל עם אורי זוהר | צילום: צביקה טישלר

לפני יציאת סרט המתיחות הראשון שלו נשאל שיסל מה הוא בעצם - במאי? מפיק? שחקן? תסריטאי? הוא השיב: "אני מיקס של כל הדברים האלה. קשה להגדיר אותי. מה שידוע לי זה שאני עושה סרטים בדרכים כלשהן. לא יכול להסתפק בצד אחד של העשייה הקולנועית".

שר התרבות והספורט חילי טרופר ספד לו אתמול: "צבי שיסל היה במאי ושחקן ישראלי יוצא דופן ובעל כישרון נדיר. טביעות אצבעותיו ויצירותיו נשארות בלב ישראלים רבים שיודעים לצטט פנינים רבות שהוא יצר. לשיסל שמור מקום של כבוד בתרבות הישראלית".

איגוד אמני ישראל מסר כי הוא "המום וכואב את פטירתו של שיסל. מהשותפות היצירתית שלו עם אריק איינשטיין וחבורת לול, דרך שנים ארוכות של יצירה מוזיקלית, קולנועית, טלוויזיונית ותפקידים בסרטי קאלט וקלאסיקות ישראליות, שיסל מצא את דרכו ללב כולנו, ומותו הפתאומי מותיר חלל גדול בתרבות הישראלית".

שיסל הותיר אחריו את רעייתו נועה ושני בניהם. הלווייתו תתקיים היום בשעה 18:00 בבית העלמין "מנוחה נכונה" בכפר־סבא.