אבישג סמברג, נולדה בשנת 2001, מתגוררת ברמלה ובזוגיות עם לוחם הטאקוונדו נמרוד קרביצקי. גדלה בגדרה, בת לאורן ונילי, עורך דין ועובדת בשירותי בריאות כללית, בכורה מבין שלוש בנות. החלה להתאמן בטאקוונדו בכיתה א' ומגיל שמונה אצל המאמן יחיעם שרעבי שמלווה אותה עד היום. בגיל 15 השתתפה בריאליטי 'הבנים והבנות' בערוץ הילדים. ב־2020 זכתה במדליית זהב באליפות אירופה. השבוע זכתה במדליית ארד באולימפיאדת טוקיו, הישג השיא שלה ושל ההתאחדות הישראלית לטאקוונדו. מיועדת להשתתף גם במשחקים האולימפיים בפריז 2024.

לפני הכל, מה עובר ברגע הראשון בראש כשאת יודעת: יש מדליה.

"וואו, זו הרגשה מטורפת. בשנייה הראשונה - סיפוק שיא, זה משהו שחלמתי עליו כל החיים. בשנייה הבאה מגיעה תחושה של גאווה מטורפת בעצמי. אבל בדקות האלה עדיין לא ממש עיכלתי שיש מדליה. שמחתי פשוט כי ניצחתי קרב מתיש ואינטנסיבי, שהיה לי מאוד קשה. ככל שהדקות עברו, נחת עליי המידע הזה בבת אחת: אני מדליסטית אולימפית, זה כבר לא רק החלום ההוא, זה קורה. פתאום מבקשים ממני להגיע לפודיום לקבל את המדליה ובעצם צועקים לך לפרצוף: הגשמת את מה שרצית מאז האימון הראשון בטאקוונדו. עמדתי על הפודיום ועבר לי בראש: מדליה, וואו, איזה כיף. באותו רגע הבנתי ממש מה קרה".

הובלת לכל אורך הקרב ופתאום הטורקייה מצמצמת וגם מובילה עלייך. חששת לניצחון בשלב הזה?

"כן. האמת, היו רגעים שאמרתי לעצמי: 'פתאום הקרב בורח לי'. הייתי במערבולות רגשות מטורפות, שאלתי את עצמי, 'היי, מה קורה פה? זה הקרב שלי, זה הולך לי לאיבוד'. אני יודעת שאסור לתת למחשבות האלה לשלוט בך, להדהד יותר מדי, כי זה עלול להביא לשבירה מנטלית. תפסתי את עצמי, התאפסתי, אמרתי שלא אתן למחשבות האלה יותר מדי מקום ומכאן אני מתרכזת רק באיך לעשות נקודות".

זה אולי נשמע קל כשאת מספרת את זה, אבל נראה קשה מאוד במהלך הקרב.

"החוזק שלי כמעט מתחילת הדרך הוא היכולת לייצר נקודות בקרבות. לא הייתה לי אף פעם בעיה להגיע להרבה נקודות. אני אולי 'נרדמת' לפעמים במהלך הקרבות ואז חוטפת, אבל תמיד יודעת לייצר את הניקוד לעצמי ויש לי ביטחון מלא כשאני מגיעה לשלבים מכריעים. הדקות האחרונות בקרב נגד הטורקייה היו מותחות גם לי, וקשות. בתוך הלהט היו לי פתאום עשר שניות לנשום, רגועות כאלה, וכשהמאמן הרים את הידיים הבנתי שזה הזמן שלי להראות את מה שאני יודעת. כשהטורקייה הובילה, היו לי רגעים של 'וואי הקרב הזה בורח ממני'. אבל הרגשתי בפנים - לצד החששות - שאני יכולה להפוך ולנצח".

צילום: יפעת זיילר

ראית נכון בסוף.

"כן, ושמע, בסוף כבר הייתי מותשת לחלוטין, אבל אז גם הבנתי כמה כל הדבר הזה הוא עניין מאוד מנטלי. כשהקרב נגמר הרגשתי שאין לי אוויר אבל ישר אחרי, עם השמחה המתפרצת, זורקים לי דגל ישראל מהקהל ואני רצה סביב הזירה עם מלא אנרגיה. איפה היה הכוח הזה במהלך הקרב? הרגשתי שקשה לי עם כל בעיטה, כאילו יש לי משקולות על הרגליים. בסוף הצלחתי להוציא את מה שאני יודעת וכל זה הוכיח לי כמה הכל בראש".

דיברת עם הטורקייה אחרי?

"בסוף הקרב היא חייכה אליי ולחצה את היד כמו ספורטאית אמיתית. אני כמובן לחצתי יד למאמן שלה אחר כך, ככה זה בטאקוונדו. אני מכירה את הנבחרת הטורקית, הם ספורטאים איכותיים, עם גישה מלאת כבוד לתחרויות, למתחרים, ולפני הקרב שלנו הנשיא הטורקי של איגוד הטאקוונדו אמר למאמן שלי בהצלחה ולחץ לו את היד. לא הרגשתי לרגע מהטורקים חוסר כבוד או שנאה. יילדירים היא ספורטאית טובה מאוד, וגם לפני הקרב חייכה אליי. אחרי שהכל נגמר, ראיתי אותה בוכה".

צילום: אי־פי

ניגשת לנחם?

"לא, כי אמרתי לעצמי בראש שאם אני הייתי במצב הזה ומי שניצחה אותי בקרב על המדליה הייתה ניגשת אליי, לא הייתי רוצה, לא הייתי מרגישה בנוח. חשבתי שעדיף שלא, שאולי ביום אחר. לא הגענו לאולם אחר כך יחד ולא נפגשנו שוב אבל אנחנו עוקבות אחת אחרי השנייה ברשתות והיא ספורטאית שאני מאוד מעריכה".

בן זוגך, נמרוד, לא היה איתך ברגעים הכי מאושרים של החיים.

"זה שבר לי את הלב. נמרוד הוא הראשון שחיפשתי בקהל אחרי. רציתי לשמוע אותו צועק לי במהלך הקרב, אבל זה לא עבד. אני מבואסת שהוא לא היה אבל כשחזרתי לארץ קיבלתי ממנו חיבוק ענק והוא הכי מאושר בשבילי. בפריז 2024 כבר נהיה יחד".

איך התחושה להיות המדליסטית הצעירה בהיסטוריה של המדינה?

“ההישג מיוחד בפני עצמו, אני לא כל כך מתייחסת לזה שהייתי הכי צעירה או שזכיתי בה ביום הראשון לתחרות. הפרטים האלה הם אולי מיוחדים לאחרים אבל עבורי לא עושים משהו מיוחד”.

מה את מייחלת שיקרה לענף הטאקוונדו בעקבות המדליה שהבאת?

“אני מקווה ומאמינה שהענף יתפתח ושיגיעו יותר ילדים להתאמן ולהשקיע. אני רוצה שהענף יגיע למקום של הג’ודו אחרי שיעל ארד זכתה. מאמינה שזה יקרה”.

התגברת על הכנה לא אידיאלית לאולימפיאדה. קודם חלית בקורונה, וכשהחלמת היה קשה להשיג יריבות אימון בגלל התקופה.

"כן, היה קשה מאוד אפילו. אחרי שקיבלתי את הכרטיס לטוקיו בדיוק התחילה מלחמה בארץ, אז מי תבוא להתאמן איתי במצב כזה? אחרי המלחמה כבר היה לי למעשה חודש אחד של לתת בראבק ואז להוריד את הקצב כדי לא להגיע למצב של פציעות. התגברנו על חוסר ביריבות אימון על ידי זה שהמאמן שלי מצא כל הזמן איך לאתגר אותי יותר ויותר, תמיד ידע איך לשפר אצלי אלמנטים שהניבו פירות בקרבות. הרגשתי עם האימונים שפתאום הבעיטות שלי נהיו חזקות והרגליים עבדו מהר. אז אולי עם יריבות יכולתי לעבוד על חסימות, אבל עבדנו על דברים אחרים שהראו תוצאות. בסופו של דבר, רק שבוע לפני שטסתי לטוקיו הגיעה ספורטאית מסרביה לאימונים איתי, אבל לא עשינו דברים אינטנסיביים כי מאוד קל להיפצע בטאקוונדו ושבוע לפני אולימפיאדה זה בעייתי".

כשחלית בקורונה חששת להשתתפות שלך באולימפיאדה?

"לא. הייתי חולה באמצע דצמבר, בערך שלושה שבועות אחרי שזכיתי באליפות אירופה. בשבוע הראשון הייתי מרותקת למיטה ואחר כך התאוששתי לאט־לאט. אחרי שלושה שבועות כבר הגעתי לאימונים קלים והיה קשה לגוף שלי להגיב כמו שאני יודעת. כן היו קצת רגעים של לחץ לקראת תחרות המיון שלפני האולימפיאדה, אבל הייתי בטוחה שאגיע לטוקיו, ושאלחם לנצח את המגבלות היחסיות של הקורונה על הגוף".

ביום אחד הפכת מאלמונית די מוחלטת לכוכבת שכמעט מדינה שלמה מכירה.

"ממש ככה. זה משמח ומרגש בטירוף ואני מאוד מעריכה את האהבה והתמיכה של עם ישראל. כל יום אני אומרת לחבר שלי: 'זה מה שכיף בארץ שלנו, שאנשים מעריכים עבודה קשה'. אני מקבלת כמות אהבה לא נורמלית שכיף לי לראות. פתאום אני בחדשות ובעיתונים וגם סתם בפוסטים שאנשים מפרסמים ומפרגנים לי מכל הלב. זה משהו יוצא דופן. המסר שלי הוא לעבוד קשה בשביל החלומות שלך כל יום. לא לוותר גם כשקשה ותמיד להאמין בעצמך. זה יפתח את כל הדלתות".

זה יכול גם לטלטל נפשית.

"אני לא מרגישה שזה מטלטל כרגע. אני אוהבת את זה, ועבורי זה כבוד גדול שאנשים אומרים שאני מהווה השראה עבורם. אז אני מאוד נהנית מהימים האלה ומשתדלת להיות הכי חמודה לאנשים שבאים ומברכים ומפרגנים. התחושה שלי בגדול היא של כיף גדול. עד עכשיו אני מתמודדת טוב עם הלחץ שאחרי, וזה מגיע לי ואלה הימים הכי טובים שהיו לי בחיים. אושר גדול, אין לי מילה אחרת".

ויגיע גם שלב הקמפיינים. יש כבר הצעות?

"יש, כן, הגיעו הרבה הצעות. עד עכשיו, חוץ מחברה אחת, טריפל סי, לא היו הצעות בכלל. וגם זה הגיע לפני חודש. גם אחרי אליפות אירופה ואליפות העולם לנוער לא היה כלום. התמיכה לאורך השנים הגיעה תמיד מההורים. עכשיו נפתחו הרבה אפשרויות סוף־סוף, ואני שמחה ורוצה לעבוד עם חברות הגדולות, לקבל קצת מהדברים האלה, כי גם זה חלק מספורט. עוד לא החלטתי ויש לי סוכן (רפי עגיב - ר"ש) שמטפל בדברים. בימים האלה אני רק מתאפסת ורוצה עוד קצת זמן לפני שאני מתחילה לחתום על דברים".

איך התחילה הקריירה?

“כשהגעתי לחוג טאקוונדו הייתי במקביל גם בחוג בלט ובהתעמלות קרקע, שם הייתי פחות טובה. אמרו לי שיש פוטנציאל בטאקוונדו, זה התחיל ב־40 דקות לשבוע והתגלגל עד לרוב העולם שלי”.

מה את עדיין צריכה לשפר?

״יש לי הרבה מה לשפר בטקוואנדו. אני בועטת כמעט רק ברגל אחת ועד פריז אצטרך לשפר את הבעיטה בשנייה. לקחתי גם מהתחרות הזו דברים שצריכה לשפר. את זה אפשר רק בהמון אימונים ובעבודה קשה״.

עד כמה ההורים השקיעו מכספם בקריירה שלך?

"וואו, המון. בגיל 15 זכיתי במדליית ארד באליפות העולם וכדי להגיע לזה צריך להתחיל לטוס בגיל 11. ההורים שלי שילמו על כמה טיסות בשנה, על הסעות לאימונים, מדים, חליפות וכל הציוד מאל"ף עד ת"ו, מיליון ואחד דברים. המדינה לא עוזרת בגיל צעיר. אחרי גיל 15 קיבלתי קצת מענקים וכבר שילמתי מהכסף שלי את הרוב, אבל ההורים עזרו בטיסות. הזכיות הנוספות במדליות כבר הובילו לזה שאשלם כמה שפחות, אבל בהחלט ההורים מימנו הרבה מאוד מהדרך שלי".

אז המדליה גם שלהם בעצם.

"ברור".

מספר העוקבים באינסטגרם שלך זינק אחרי הקרב. את עדיין עם יד על הדופק שם? זה באמת חשוב?

"כן, אני אוהבת את האינסטגרם ואני אוהבת להעלות תמונות. ברור שאני שמחה שמספר העוקבים שלי עלה".

תוכניות לתקופה הקרובה?

"לנוח, משהו שלא עשיתי המון זמן, להיות עם חברים ועם נמרוד והמשפחה. לעשות דברים כיפיים, לא להיות רק באולם וכמובן לחזור לשירות הצבאי. לפני האולימפיאדה חתמתי על חופשה מיוחדת שנותנים לספורטאים ועכשיו היא נגמרה, אז אני חוזרת בשמחה לצבא ולבסיס, יש שם אנשים שאני מאוד אוהבת. אני נהנית מהשירות שלי, וזו שגרה שאני אוהבת. לא חוששת ממה שנקרא 'הנחיתה שאחרי'. להפך, מחכה לזה".

איך הגיבו ביחידה בצה"ל?

"כולם פירגנו בטירוף, מרימים לי ממש ושמחים על ההישג. המפקד הישיר הרים טלפון, דיברתי גם עם הנשיא בוז'י הרצוג וגם עם ראש הממשלה נפתלי בנט. זה היה מאוד מרגש".

אחרי שמביאים מדליה, מה הציפיות להמשך הקריירה?

"אני מצפה מעצמי למדליות באליפויות עולם, אירופה והאולימפיאדה הבאה. לא מתייחסת דווקא לציפיות שיש ממני מבחוץ כי הציפיות שלי מכוונות לעוד ועוד הישגים".

יש כאלה שאומרים, "כולה טאקוונדו, מקצוע לא מוכר ומדליה מבית הניחומים". דעתך?

"מי שלא מכיר טאקוונדו מוזמן להצטרף. זה ענף מהמם, מאוד קשה, הרבה מאוד אלמנטים של בעיטות, הרבה טכניקה, שילובים של מהירות, עוצמה, משקל וגמישות. זה בעצם המון דברים יחד. ומי שלא אוהב את הענף ולא מתלהב מהמדליה, גם זה לגמרי בסדר".

עם כמה מדליות את חושבת שהמשלחת הישראלית תחזור לארץ?

״הרבה ספורטאים מהמשלחת אמרו לי שהזכייה שלי נתנה להם מוטיבציה ואני מקווה שיביאו עוד מדליות. אמרתי להם, תנו בראש, תעשו מה שאתם יודעים. הנבחרת הזו יכולה להביא הרבה מדליות״.

מה את יכולה להגיד לילדה בבית שראתה אותך זוכה במדליה?

"שהיא צריכה לחלום בגדול, לרדוף אחרי החלומות כל יום, לקום בבוקר וללכת להגשים את מה שהיא רוצה. הכי חשוב זה להתמיד ולהאמין בעצמך, כי יש המון רגעים שיגרמו לך לא להאמין בעצמך, לאו דווקא הפסדים, ואסור לעשות אותם יותר מדי משמעותיים בקריירה שלך. אני יכולה גם אחרי אימונים טובים לשאול את עצמי, 'הרי יש כל כך הרבה בנות טובות, אז למה שאני אזכה?' אז לא, אפשר לזכות, גם אם עכשיו את מתחילה את האימונים באולם קטן, כשאף אחד לא רואה. תרוצי על זה".

מתי בכית לאחרונה?

“מאושר? אחרי הקרב על המדליה. מלחץ? יום לפני הקרבות, כשלא הצלחתי להירדם. ניסיתי ללכת לישון בתשע וחצי, לא נרדמתי עד אחת בלילה וידעתי שיש למחרת ארבעה קרבות ויום ארוך. כבר רצו לי תסריטים בראש שאני אפסיד, שיעשו ממני בדיחה ויגידו, ‘נו, ילדה בת 19’. המחשבות האלה הביאו אותי לבכי ושיתפתי את נמרוד. בסוף התעודדתי, אמרתי לעצמי שלא משנה מה יהיה, אני מגיעה לעשות את הכי טוב שלי. לקחתי חצי כדור שינה, ונרדמתי”.

מה הזיכרון הכי מוקדם שלך?

"יום הולדת בגיל ארבע, בבית בגדרה, עשינו הרבה ציורים עם כל הילדים בגן, משהו די מגניב. בטוח שציירתי משהו לא יפה".

איזו עצה היית נותנת לעצמך בת ה־16?

"תאמיני בעצמך בכל רגע נתון. האמנתי ברוב הזמן, אבל היו הרבה משברים. היו רגעים שכבר אמרתי שאני פורשת, עוזבת. אחרי שהפסדתי באולימפיאדת נוער בקרב על המדליה ב־2018, והגעתי למקום החמישי, אמרתי לעצמי שאני לא אלופה, שזהו, אין לי אופי לזה, שאני לא עומדת ברגעי הלחץ ואני פורשת. המאמן שלי שיכנע אותי להישאר ואמר לי: 'את אלופה ואת תתחרי בטוקיו'".

מתי היית הכי מאושרת? יש לי תחושה שאני יודע.

"באולימפיאדה, ברור. אין תחרות לרגע הזה. זה תמיד היה חלום וכשהוא בא לא חשבתי שזה מגיע לכן הייתי בשוק. זה הרגע המדהים של חיי, אני ילדה בת 19 שמקבלת עכשיו הערכה וזה כיף שמגיע גם מהרשתות".

מאיזה הרגל היית רוצה להיפטר?

"אחרי כל ארוחה אני חייבת לאכול תפוח. זה רע, כי למה לא פשוט לסיים ארוחה אחרי העיקרית, מה את חייבת תפוח בסוף וכמה תפוחים אפשר לאכול ביום, כל יום?"

מה הפחד הכי גדול שלך?

"מקקים שעפים. וואי, אם אני רואה אחד זה התקפי לב ואני מתחילה לצרוח ולהעיף את הבית".

אפשר לבעוט בהם בכושר כמו שלך.

"הם מהירים, ואני תמיד מפחדת שיתחילו לעוף".

מתי היית הכי קרובה למוות?

"בכיתה ז'. הלכתי עם חברה לקניון ברחובות, היה רמזור אדום ועד היום אני לא מבינה למה, אבל חציתי את הכביש. הגיעה מכונית די במהירות ובשנייה האחרונה חברה שלי תפסה אותי ביד והצילה אותי. זה היה מעשה לגמרי לא נכון, לעבור באדום".

מה ההחמצה הגדולה של חייך?

"לעזוב את התיכון באמצע כדי להתמקד בספורט. ניגשתי לכל הבגרויות ויש לי בגרות מלאה, אבל לא היית בכיתה. אני מרגישה שפיספסתי המון חוויות עם החברים מהכיתה. אבל למרות ההחמצה הזאת, הייתי עושה את זה שוב".

מה החופשה הכי גרועה שהייתה לך?

"עם המשפחה ברומניה ב־2017, הכל הלך הפוך ממה שתיכננו. בנינו על מלון אחד אבל התברר שזה מלון במקום אחר לגמרי והמונית לא הבינה לאן להגיע. המזוודות לא הגיעו ופיספסנו יום שלם מתוך ארבעה. בלגן".

מה היית משנה במראה החיצוני שלך?

"שברתי את האף שלוש פעמים, בפעם הראשונה ב־2017, אז הוא קצת עקום. הפעם האחרונה הייתה ב־2019 במחנה אימונים בקוריאה ומאז, טפו־טפו, הוא שלם. כמובן שהשבר עצמו כואב אבל להחזיר את האף למקום זה הרבה יותר כואב. שברתי גם את ארובת העין ב־2018 והיה לא נעים בכלל. קיבלתי בעיטה עם העקב לעין מאחד הבנים במועדון. זה היה נראה כאילו גוש שלם מהפרצוף שלי יוצא, כדאי שלא נוסיף עוד פרטים. חטפתי גם שני זעזועי מוח בקריירה, זה מפחיד אבל זה לא קורה הרבה".

ממי את צריכה לבקש סליחה ולמה?

"מאמא שאני חופרת לה, מהמאמן שלי שאני לא מפסיקה לשלוח לו הודעות ומחבר שלי, כי אני לפעמים הילדה הכי מציקה בעולם. רשימה מכובדת".

מה הדבר היחיד שחסר לך כדי לשפר את איכות חייך?

"סבלנות. אני חייבת שדברים יהיו מהר, יתחילו וייגמרו כאן ועכשיו. אם דברים נמשכים יותר מדי זמן זה מתחיל לעלות על העצבים ואני יודעת להשתלט על זה אבל נהיה פחות כיף".

מה ההורים שלך אף פעם לא הבינו לגבייך?

"פעם הם לא הבינו עד כמה אני אוהבת את הטאקוונדו. כשהייתי נפצעת, חוזרת עם אצבעות שבורות הביתה או מפסידה הם היו אומרים - 'עזבי את זה'. הם לא הבינו שאין לי שום רצון לעזוב. כשטוקיו הייתה על הפרק הם כבר לא אמרו שום דבר דומה".

מה הדבר הכי גרוע שכתבו עלייך או אמרו לך?

"מישהו כתב שאני וחבר שלי נפסיק לדבר בתקשורת, כי אנחנו מדברים רק שטויות. הוא כתב, 'החבר שלה אומר רק את המילה תותחית והיא אומרת חיים שלי כמו שני ילדים מפגרים'. זו הייתה תגובה בפייסבוק, איכשהו יצא לי לראות, אבל המשכתי הלאה. זה פשוט לא לרמה שלי. אני לא קוראת טוקבקים, זה לא מעניין אותי. במקרה הגעתי לפוסט הזה, שבמקור הגיע לפרגן, אבל התגובה ההיא באה ממקום אחר".

מה הריח האהוב עלייך?

"הבושם שלי, פירס ורוד של אברקרומבי".

מה מדאיג אותך לפני השינה?

"כלום, נרדמת בדקה".

מה הדבר האחרון שחיפשת בגוגל?

"'בדיקת קורונה, תשלום'. הייתי צריכה לפני החזרה לישראל וגם שילמתי על זה, אגב".

איזו סדרה כולם צריכים לראות כרגע?

"לא חדשה אבל 'פצועים בראש'. אני מתה על אגם רודברג, היא קנתה אותי שם והיא טובה בכל סדרה, גם ב'מתים לרגע'".

מה האלבום הראשון שהקשבת לו?

"הראשון של אדל, '19'".

מה הדבר שהכי משגע אותך כרגע?

"כלום. נהנית מאוד מהרגע".