תותח על

על המגרש של מרוץ החימוש המטורף נגד טילים במזרח התיכון יעלה בסוף השנה שחקן ישראלי חדש שאין כמותו בעולם. בפעם הראשונה בהיסטוריה ינסה תותח לייזר קרקעי ליירט רקטות קצרות טווח. וכך, אל המערכה שמנהלת ישראל מול עשרות אלפי איומים בדמות טילים, רקטות, כלי טיס בלתי מאוישים, טילי שיוט, פצצות מרגמה, טילים בליסטיים מתמרנים ורקטות נושאות ראשים מדויקים, יצטרף שחקן שיש לו פוטנציאל לשנות את מאזן הכוחות ולהסיט את מרוץ החימוש הזה לטובת המגן. במקרה של המזרח התיכון זו ישראל.

אם הניסוי יעבור בהצלחה כפי שמצפים ברפאל המפתחת את התותח, בתוך שלוש שנים ישולב תותח הלייזר – עדיין בעוצמה בינונית של 100 קילוואט – בתוך מערך סוללות כיפת ברזל. המשמעות המיידית: הוזלה דרמטית של המלחמה ברקטות. וזה לא רק עניין של מחיר, זהו שינוי מהותי באופן ההתמודדות מול כלי טיס ונשק תלול מסלול מכל הסוגים. מדובר בלייזר רב עוצמה המתביית על מטרה נעה, "מחמם" אותה וגורם להשמדתה. למעט דגמים ראשוניים של תותחים קטנים בצבאות מסויימים, אין דבר כזה בעולם. בטח לא תותח מבצעי. הטכנולוגיה בחיתוליה, וישראל בחזית.

החלום של רייגן

השבוע פורסם על חתימת הסכם לשיתוף פעולה בין רפאל לענקית הנשק הגדולה בעולם לוקהיד מרטין "לפיתוח, ייצור ושיווק משותף של תחום הלייזר הצבאי". לוקהיד בוחנת את רפאל כבר למעלה משלוש שנים, אך ההחלטה לחתום על ההסכם היא תולדה של הבנה כי לישראל יש טכנולוגיה ייחודית מתקדמת. משמעות ההסכם מבחינת רפאל, היא תקציבים וחופש פעולה גדול יותר לפיתוח היכולות הללו. נשק הלייזר יהיה ככל הנראה גם התשובה לטילי היפרסוניק – המילה האחרונה בתחום הטילים – הנעים במהירויות של 5 מאך, כלומר פי 5 ממהירות הקול. אלה מצויים היום רק בידי מעצמות, אבל סביר להניח שבתוך שנים ספורות יצליחו האיראנים להשתלט גם על הטכנולוגיות האלה. לפני חודשים ספורים הציגה חברת אלביט, מערכת לייזר מוטסת להתמודדות עם כטב"מים. יישום המערכת המוטסת, בפועל, הוא עדיין עניין לשנים ארוכות, אך הכיוון ברור.

קרן לייזר מהקרקע לאוויר. "קרני מוות" כמו בסרטים

מרגע שהדגם הראשוני של תותח הלייזר הקרקעי ייכנס לשירות כחלק ממערך כיפת ברזל, על פי הערכות בעוד כשלוש שנים, סביר להניח שבתוך שנים אחדות יפותחו דגמים חדשים שיגיעו למחוזות עליהם אפילו לא חולמים היום. זו לא תהיה הפרזה לומר שהדגם הראשוני הזה פותח את המניפה למה שכבר מתואר בספרי וסרטי המדע הבדיוני כ"קרני מוות" – ממש כמו בסרטי מלחמת הכוכבים. אגב כבר בשנות ה־80 שאף רייגן לייצר מערכת הגנה כזו של לייזרים – במקרה שלו על לוויינים – וכינה אותה "מלחמת הכוכבים". והנה החלום שלו סוף־סוף מתגשם.

תהליך דומה התרחש ב־11 השנים שחלפו מן היירוט הראשון שביצע הדגם הראשון של כיפת ברזל ועד לדור הנוכחי, השלישי, של כיפת ברזל שיש בכוחו להשמיד גם כלי טיס וגם טילי שיוט. הדור הרביעי שכבר עומד בפתח כבר יידע ליירט גם את מערך הטילים המדויקים ההולך ונבנה בלבנון. כשמדובר בטכנולוגיות לייזר תהליכי הפיתוח יהיו מן הסתם מהירים עוד יותר, שכן המהנדסים ברפאל עובדים על הסיפור הזה כבר למעלה מעשור, בסכומי עתק. רפאל הובילה בעולם בתחום נשק הלייזר עוד בשנות השבעים והשמונים בדמות פרויקט "יונה בודדה". הפרויקט נסגר עם החלטות משרד הביטחון – בגוף שנקרא מפא"ת, האחראי על הפיתוחים – והוחלט להשקיע במקום בטכנולוגיה אחרת להגנה אווירית, דוגמת כיפת ברזל. מאז בעצם נסוב הוויכוח המר בין חסידי הלייזר לבין חסידי כיפת ברזל. עכשיו המעגל נסגר: הלייזר חוזר לזירה בכפוף לכמות ולקצב המימון של הפרויקט.

הסיבה ברורה, גם כלכלית: על פי דיווחי הממשל לקונגרס, אחרי מבצע שומר החומות ביקשה ישראל מהפנטגון מיליארד דולר. כ־200 מיליון דולר מתוכם הם לצורך חידוש מאגרי הטילים המיירטים של כיפת ברזל. אם כל מיירט עולה 100 אלף דולר, הסכום שמבקשת ישראל הוא עבור 2,000 טילים בלבד.

השבוע הוצגו בפני מפקד חיל האוויר, האלוף עמיקם נורקין, סיכומי הלקחים של מבצע שומר החומות. בשורה הראשונה הופיע הצורך להקצות תקציב קבוע להגדלה קבועה, רב שנתית, של כמות הטילים המיירטים. במטכ"ל מבינים היטב שמה שהתרחש בתחום ההגנה האווירית במהלך המבצע האחרון בעזה לא יהיה דומה בשום דבר כמעט, למה שהולך להתרחש במערכה הבאה מול לבנון. ההתרעות של "צבע אדום" לא יהיו רלוונטיות בגבול הצפון. המתקפה תהיה רציפה, ללא הפסקה, ומי שלא יתפנו ישבו במקלטים ימים ארוכים. ירי של כ־4000 רקטות ופצצות מרגמה ששוגרו לעבר ישראל במשך עשרת ימי המבצע האחרון בעזה יהיה המנה היומית שישגר חיזבאללה בשיא המאמץ שלו. על פי כמה מן ההערכות, בחזית הצפון יש כבר מאות רקטות מדויקות ולא כמה עשרות בודדות כפי שמקובל לחשוב. כמות ערכות הדיוק לרקטות שהצליחו האיראנים להעביר לזירה נמדדת כבר במאות.

כניסת תותח הלייזר למערכה מתרחשת בתקופה שבה מערך ההגנה האווירית הישראלי נמצא מבחינה טכנולוגית בשיאו. מפקד ההגנה האווירית, תת־אלוף גלעד בירן, מחזיק תחת ידו את מערך ההגנה האקטיבית נגד טילים הצפוף והמתקדם בעולם. בשבוע שעבר חתם תת־אלוף בירן עם הצבא האמריקאי על חידוש הסכם שיתוף הפעולה בין שתי המדינות בתחום ההגנה מול טילים מאיראן. החוזה הזה מתחדש אחת לשנתיים והוא בא לידי ביטוי גם בתרגילים המשותפים "ג'וניפר קוברה" ו" ג'וניפר פאלקון" עם הכוחות האמריקאיים.

ישראל היא המדינה המובילה היום בעולם בתחום יירוט טילי שיוט בזכות כיפת ברזל והטיל המתקדם "קלע דוד" שמסוגל ליירט רקטות, טילים לטווח בינוני וארוך וטילי שיוט הנורים מאות ק"מ מגבול ישראל. זהו טיל "בוטיקי", מתוחכם ויקר במיוחד (כמיליון דולר לטיל) המיועד לפגוע במטרות איכות. הוא מהווה את שכבת הביניים שבין כיפת הברזל ל"חץ".

כשמדובר בלחימה משמעותית בחזית איראן־סוריה־לבנון, כמות המיירטים בהגנה ועוצמת התקיפה מן האוויר ומן היבשה הם אלה שיקבעו את תוצאות המערכה. במהלך שומר החומות יירטו סוללות כיפת ברזל 1,500 מטרות, בעיקר רקטות ומעט מרגמות שנורו לעבר ישראל. מאז היירוט הראשון ב־2011 ייורטו בסך הכל כ־3000 רקטות. אלה מספרים שאינם ברי השוואה, שכן אין אף מדינה על פני הגלובוס הנמצאת תחת מתקפת רקטות קבועה לאורך שנים. מערכת כיפת ברזל מן הדור השלישי שברה שיא: בסוף השבוע הראשון של שומר החומות, שיגר חמאס בבת אחת כמאה רקטות. אף אחת מהן לא הגיעה ליעדה המקורי.

אך בלבנון, חיזבאללה והאירנים ינסו לשגר כמות כפולה ומכופלת בבת אחת כדי לבחון את יכולות המערכת הישראלית. חלק מן הרקטות הללו יהיו מדויקות. הצלחה של 90 אחוז – אותה רשמה כיפת ברזל בשומר חומות – לא תספיק כדי להתמודד מול הרקטות המדויקות. בתעשיות הביטחוניות כבר חושבים על הדור הבא של כיפת ברזל שיידע לתת מענה לרקטות האלה.

חיזבאללה מחזיק בלבנון כ־150 אלף רקטות וטילים. מרביתם לטווח קצר ובינוני המכסים את צפון ישראל עד לקו המצוי דרומית לחיפה. מרבית הרקטות לטווח קצר ובינוני משוגרות מכלי נשק שמכונה אצלנו "שמורת טבע": משגר רב קני המוסתר באדמה. אך הארסנל שבידי חיזבאללה כולל גם טילי "סקאד די" עם יכולת דיוק של 50 מטרים לטווח של 700 ק"מ. אמנם מדובר בכמות מזערית של טילי סקאד די אבל הם מאיימים על אתרים רגישים במיוחד בדרום ישראל. האיראנים גם הציבו בזירה כלי טיס בלתי מאוישים כמו "מוהאג'ר" וה"אבאביל", כטב"מ מודיעין וכטב"מ מתאבד הנושא חומר נפץ במשקל של 45 שהוא בעצם טיל שיוט מדויק, "שאהד 129" שהוא כטב"מ מודיעין ותקיפה נושא שמונה פצצות ומגיע לטווח של 2,000-1,700 ק"מ והרשימה עוד ארוכה. יש להניח כי את האימונים בהפעלת הכטב"מים השונים עברו אנשי חיזבאללה בתימן שהפכה לשדה ניסוי של אמצעי הלחימה של משמרות המהפכה.

על אדמת איראן מוצבת שורה של טילים בליסטיים, כולל ה" עימאד 1" ו"עימאד 2" המכסים את כל שטחי ישראל. בפברואר 2019 חשפה איראן עוד טילי שיוט שפיתחה, ואחד מהם נקרא על שם מהדי אל־מוהנדס. אותו מפקד עיראקי של כוח פרו איראני בעיראק שנהרג יחד עם קאסם סולימאני. עד כאן רשימה חלקית המלמדת שמרוץ החימוש בין ההגנה האקטיבית לטיל הבליסטי מגיע לפרשת דרכים.

כל הסנסורים מופנים

השבוע מציינת ישראל 33 שנה בדיוק לחתימת החוזה עם הממשל האמריקאי לפיתוח ויצור משותף של הטיל חץ 1, חוזה שהיה תוצר עקיף לחזון "מלחמת הכוכבים" של רייגן. זה היה אות הפתיחה הפורמלי של מרוץ החימוש הזה. החץ 1 נתן מענה לסקאד־בי העיראקי "אל חוסיין" שנחת בישראל במלחמת המפרץ. בשנת 2000, כשהאזור התוודע לסקאד־די נולד החץ 2. כשהגיע השיהאב־3, שמבצע מסלול בליסטי מחוץ לאטמוספרה, פיתחה ישראל את החץ 3 המיירט מחוץ לאטמוספרה. היום, כשהאיראנים מייצרים טילים מתמרנים מציבה ישראל מולם, אחרי השקעות אדירות, את החץ 4. "קלע דוד" נולד כמענה לטילי השיוט ארוכי הטווח האיראניים, והוא יחליף בשנים הקרובות את גדודי טילי הפטריוט האמריקאיים בחיל האוויר. היום כבר מדברים על החץ - שיידע לטפל בעתיד בטילים מתוחכמים, מתמרנים, עם ראשים מתפצלים.

במשך שנים מוציאה מדינת ישראל רק על הגנה אווירית למעלה משלושה מיליארד שקל בשנה. מחצית מן הסכום הזה מגיע מכספי הסיוע האמריקאי. אלא שמרוץ החימוש לא מתקדם בקצב קבוע. הטכנולוגיות בתחום הקרקע־קרקע מתפתחות בקפיצות מדרגה גדולות. ומרגע שמדינת ישראל הכריזה השנה שחלון ההזדמנויות מול איראן נסגר והאיום הגרעיני חוזר לעמוד בראש סולם האיומים – ההשקעה בהגנה האווירית עוד תלך ותגדל. כשהרמטכ"ל מתייצב מול ראש הממשלה ושר האוצר ומבקש את הגדלת התקציב כדי להתמודד עם האיום האיראני, חלק מהתוספת נועד לעבות את כושר העמידה של ישראל במצב של מתקפת טילים.

בתוך המטכ"ל פועלת חטיבת שילו"ח (שיטות לחימה וחדשנות) בפיקודו של תת־אלוף ערן ניב, שבקרוב ייכנס לתפקידו הבא כראש אגף התקשוב. החטיבה הכינה תוכנית עבודה הנקראת "הגנה אווירית 2030-2020". תותחי הלייזר הם רק מרכיב אחד בה. לפי שעה, התוכנית הזו לא מתוקצבת. בכדי למצות את המרב מן הסוללות של החץ, כיפת ברזל, קלע דוד ויהלום (סוללות הפטריוט) הצבא נמצא בתהליך ראשוני לעבוד במתכונת של פריסת הגנה ארצית, קבועה, שתגיע לשיאה לקראת סוף העשור. כשנורתה בשבוע שעבר רקטה מלבנון לכיוון ישראל – אותר השיגור על ידי מכ"מ של סוללה אחת של כיפת ברזל, בו בזמן הועבר המידע למרכז הבקרה הארצי שהפעיל אזעקה, וסוללה אחרת של כיפת ברזל שלגזרתה נורה הטיל יירטה אותו. כל התהליך הזה ארך שניות. אלה הם ניצניה של תפיסה חדשה שגיבש מי שעמד עד לאחרונה בראש מערך ההגנה האווירית (הגנ"א) בחיל האוויר, תת־אלוף רן כוכב. על פי התפיסה הזו הגנת המדינה מפני טילים לא תתבצע במתכונת הקבועה של גדודים וסוללות המונעים מגזרה לגזרה על פי הצורך. מרכז ארצי אחד הוא שירכז את הטיפול בשיגורים בכל הארץ, כאשר כל הסנסורים – החל בלוויינים שיזהו יציאת טיל, דרך מכ"מים קרקעיים, וכלה במערכות אלקטרו־אופטיות שיזהו את הטיל – יעבירו אליו את המידע והוא יפעיל את המיירטים שיהיו פרוסים דרך קבע בכל הארץ. הארגון המחודש יאפשר חיסכון בצוותי תפעול, ומעבר לכל: הוא יאפשר התמודדות מול מטחי טילים ביותר מחזית אחת.

כמות הסוללות היום מחייבת את מפקד חיל האוויר לקבוע סדרי עדיפויות במלחמה: קודם כל בסיסי חיל אוויר ותשתיות אסטרטגיות אזרחיות וצבאיות, אחר כך ריכוזי אוכלוסין. מדינת ישראל לא תיהנה לעולם מכיסוי מלא. אבל כבר עכשיו, בחזיתות הקריטיות, יש חפיפה בין מערכות האיתור והשיגור. התוכנית הזו מחייבת עוד כמה מהפכים טכנולוגיים והשקעות עתק.

מרבית ההחלטות המשמעותיות בתחום הזה מגיעות לשולחן ראש הממשלה, בין היתר כי הנושא כרוך גם בהסכמים מדיניים עם הממשל האמריקאי המממן חלק נכבד מהתחום. אהוד ברק, כשר ביטחון, חשב למשל שמדינת ישראל זקוקה ל־13 סוללות כיפות ברזל. ראשי ממשלה אחריו לקחו סיכון מחושב והעמידו את מספר הסוללות הללו על עשר.

הצבא אף פעם לא היה מאוהב בהשקעות בהגנה האווירית. אבל מרגע שהדרג המדיני השתחרר מהפנטזיות של שינוי גבולות המדינה לפני כשני עשורים, והעמיד את ערך ההגנה בתפיסת הביטחון הלאומי כשווה לערך ההתקפה - הצבא יישר קו. מכאן ההשקעות בעשרות מיליארדי שקלים במאות קילומטרים של גדרות וחומות לאורך גבולות המדינה שטרם הסתיימו, והשקעות העתק בהגנה האווירית שגם הן לא הושלמו וממתינות להחלטת הממשלה.