מתחת לפני המתח
יש שתי מדינות בישראל. אחת שמצטיירת לנו מהתקשורת ומהרשתות החברתיות, והשנייה שקיימת בפועל. בדוח המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) שהוגש השבוע לנשיא המדינה היו התרעות בעיקר על המצב האסטרטגי, כמו ההתעצמות האיראנית. אין ויכוח על כך שמדובר באיום המרכזי על מדינת ישראל. אבל היו שם עוד ממצאים מרתקים שנוגעים לנו כחברה. המתח הפנימי שמטריד את הישראלים יותר מכל הוא המתח שבין יהודים לערבים. כך מרגישים 52 אחוז מהנשאלים. זו תוצאה לא מפתיעה, בעיקר על רקע המהומות בחודש מאי, כאשר יותר מדי ערבים ישראלים, גם אם מיעוט מתוך כלל הערבים, יצאו לפרוע ביהודים, וגם יהודים, מיעוט שולי מקרב היהודים, יצאו לפרוע בערבים. המתח בין שמאל לימין מטריד רק 24 אחוז, המתח בין חרדים לחילונים – 8 אחוזים; ולתשומת ליבו של העיתונאי שהפך את תיאוריית מאבק ההגמוניה האשכנזית בישראל השנייה לשם המשפחה שלו, השסע העדתי מטריד רק 2 אחוזים מהישראלים.
יש עוד ממצא מרתק. המתח בין יהודים לערבים לא גורם בהכרח להתנכרות. אולי אפילו להפך. 42 אחוז מהישראלים חושבים ש"הממשלה צריכה להשקיע באזרחי ישראל הערבים במידה שווה להשקעה באזרחיה היהודים". עוד 22 אחוז חושבים ש"הממשלה צריכה להשקיע את הנדרש באזרחי ישראל הערבים, כדי לסגור במהירות את הפערים". כלומר, להשקיע יותר בערבים. במילים אחרות, לא על נקמה והתרחקות חושבים רוב הישראלים, אלא דווקא על שוויון. בפועל, זה בדיוק מה שעשתה הממשלה בשנים האחרונות. היו יותר השקעות. הפערים הצטמצמו. חסידי אגדת האפרטהייד ימשיכו להפיץ את העלילות שלהם.
פרושנסקי? התקבלת
אז מתח עדתי אין, וטוב שאין, אבל זה לא אומר שאין בעיה. פרופ' יובל אלבשן פירסם לאחרונה מאמר בכתב העת "משפט וממשל" של אוניברסיטת חיפה, על הייצוג המזרחי של סטודנטים ומרצים בפקולטות למשפטים. המצב עגום ממה שנדמה לנו. בישראל, מתברר, יש חממות הומוגניות שמסרבות להשתנות. וחמור מכך, זה קורה גם בשוק הפרטי. אלבשן והסטודנטים שלו ערכו ניסוי פשוט: הם שלחו קורות חיים של סטודנטים למשפטים בעלי הישגים דומים לצורך קבלה להתמחות. ההבדל היחיד היה שמות המשפחה. "בוזגלו" לעומת "פרושנסקי". הבקשות נשלחו ל־80 משרדים. להלן התוצאות: "המועמד 'בוזגלו' קיבל פחות ממחצית הזימונים שקיבל המועמד 'פרושנסקי' – פחות ממחצית! המשכנו לבדוק זאת במשך שש שנים (עד 2010)", כותב אלבשן, "והתוצאה לא השתנתה באופן משמעותי". למרות שהמחקר הסתיים לפני עשור, אלבשן אומר כי מתוך היכרות עם השטח, אין שום שינוי לטובה.
בקרב סגל המרצים, המצב גרוע יותר. מכללת ספיר מחזיקה בשיא עם 23 אחוז מרצים ממוצא מזרחי בסגל, 14 אחוז באוניברסיטת תל־אביב, ו־4 אחוזים בלבד באוניברסיטה העברית. אין שום צורך שמרצים ייבחרו לפי מגדר או מוצא. אנחנו זקוקים לטובים ביותר. אבל נדמה שהאחוזים הללו מבטאים משהו עמוק יותר. בבית המשפט העליון זה היה בנוסח "חבר מביא חבר", מתברר שהמצב לא שונה בפקולטות למשפטים. וכן, זה קשור למשפטיזציה שהשתלטה עלינו. משום שהאוניברסיטאות הללו מספקות את בכירי המשפטנים, ובהמשך את השופטים. פה ושם יש מעבר ישיר מהפקולטות היוקרתיות אל הכיסא הנכסף בבית המשפט העליון. זה לא רק המוצא ולא רק המגדר. אלה אנשים שחושבים, כמעט ללא יוצא מן הכלל, בדיוק אותו דבר. הם בעד אקטיביזם. הם בעד משפטיזציה. הם בעד, כפי שאמר פעם השופט מנחם אלון ז"ל, שלטון השופטים, וקצת פחות בעד שלטון המשפט. ולמעשה, עם ובלי מודעות, הם עוסקים בשימור ההגמוניה של עצמם. מי צריך בחירות ומצביעים כשיש פרקליטות, משפטנים ושופטים.
אנחנו זקוקים לאקטיביזם אחר. אקטיביזם של שינוי חברתי. אקטיביזם שמאפשר גיוון, בלי ויתור על איכות. ואם דעתי הייתה נשמעת, הייתי ממנה את פרופ' אלבשן לפרויקטור השינוי. לתשומת לב שרי המשפטים והחינוך, ולתשומת לב המועצה להשכלה גבוהה.
המלחמה הקרה
בשולי הדיון על חרם בן אנד ג'ריס נשמעה הטענה, גם על ידי מייסדי החברה עצמם במאמר שפורסם אתמול ב"הארץ", שאין מה להתרגש. הרי מדובר בחרם על ההתנחלויות בלבד, ולא על מדינת ישראל, ושמדינת ישראל עצמה, במסגרת הסכמים לשיתוף פעולה עם האיחוד האירופי, מכירה בקיומו של הקו הירוק, ובכך שהשקעות מסוימות יוגבלו לשטחה של ישראל בלבד. זו טענה נכונה. אין דין חרם כללי על ישראל, ששולל את עצם זכות קיומה, לחרם על ההתנחלויות או על מוצרי התנחלויות.
אלא שזו תמונה חלקית בלבד, משום שיש הבדל בין שני סוגי החרם. כשהחרם מגיע מצד אלה ששוללים את זכות קיומה של ישראל, והם נאלצים להסתפק בחרם על ההתנחלויות – זה חרם שצריך להיאבק בו בכל אמצעי אפשרי. כשמדובר בחרם מהסוג האירופי, ולפעמים אפילו פנים־ישראלי, שמכיר בזכות קיומה של מדינה יהודית ודמוקרטית, אבל פועל נגד המשך השליטה הישראלית בשטחי יהודה ושומרון – זו לא אנטישמיות ולא גזענות. זו עמדה פוליטית לגיטימית, בין אם אוהבים אותה ובין אם לא.
החרם של בן אנד ג'ריס שייך לסוג הראשון. אנוראדה מיטאל, יו"ר מועצת המנהלים החיצונית של יצרנית הגלידה, כפי שחשפה כתבת "ידיעות אחרונות" ציפי שמילוביץ, שקועה עמוק, כבר שנים, באובססיה אנטי־ישראלית, כולל האשמת ישראל ב"רצח עם", והיא תומכת מובהקת בשורה של גופים, כמו "קוד ורוד", ארגון נשים שלא רק תומך ב־BDS אלא גם הוציא משלחת הזדהות לרצועה, ובכלל זה פגישות עם אנשי חמאס. ויותר מכך, החרם הוא תוצאה של לחץ מצד גופים שמזוהים לחלוטין עם ה־BDS, כמו "ורמונטים בעד צדק לפלסטין". אז אנא, חסכו מאיתנו את ההיתממות של "לא מדובר בחרם על ישראל". מדובר בתורת השלבים. הם הסתפקו כרגע בהתנחלויות. המטרה הייתה ונותרה – ישראל.
מַחיה וממיתה
המינוי של ח"כ אבתיסאם מראענה ממפלגת העבודה לממלאת מקום של ח"כ אמילי מואטי בוועדת החוץ והביטחון חסר משמעות מעשית. תושבי זכרון יעקב יכולים להירגע. העניין הוא שבמפלגת העבודה זה לא עובר חלק. גורם בכיר במפלגה הביע תמיהות על שיקול הדעת של יו"ר המפלגה, מרב מיכאלי. זה סקנדל, זה מיותר, זו פרובוקציה, אמר אותו גורם.
אבל יש מי שמוותר על עילום שם. מזכ"ל המפלגה, ערן חרמוני, שלח השבוע מכתב למיכאלי, וביקש "לשקול מחדש" את המינוי. לטענתו, מדובר ב"טעות קולוסלית מבחינה פוליטית ואלקטורלית". המינוי, מתריע חרמוני, עלול להיתפס כ"תזוזה של מפלגת העבודה לעבר עמדות רדיקליות שאינן מייצגות את תפיסת העולם הבסיסית שלנו, כשמאל ציוני ולאומי".
מיכאלי, צריך להודות, הכניסה רוח חדשה למפלגה. היא הצילה אותה מקריסה. אבל עוד כמה מהלכים שמקרבים את המפלגה לקו של מראענה, והקריסה בוא תבוא.
לפנייה לכתב/ת 
