בתקופה הקרובה יש מצב שנתוודע להוריהם של כמה מחברי הממשלה: אמא של בנט, אמא של לפיד, ההורים של סער, אמא של מיכאלי, אבא של אלקין – רשימה חלקית בהחלט. אם אני קוראת נכון את כוונותיו של ראש הממשלה, קמפיין החיסון השלישי יוצא לדרך ובנט בהחלט מתכוון לערב בו הורים. אם יעלה בידיו, יתגייסו הורי חברי ממשלתו לקמפיין ויתחסנו אל מול המצלמות.
אם בחיסון הראשון זה היה ראש הממשלה לשעבר שהפקיד את זרועו בידי רופאו האישי, הרי שבסיבוב הזה של החיסונים לבני ה־60 ויותר זקוקים חברי הממשלה הצעירה שלנו להוריהם. בנט מבין את מה שכולנו מבינים: שאין דבר שמעורר אמון יותר מאשר דוגמה אישית.
אמון, זה בדיוק מה שחסר עכשיו. גם אלה שהיו הראשונים להתחסן ועשו את זה בחדווה ובתחושת הקלה – מהססים עכשיו האם לרוץ ולהתחסן כשאין עדיין את האישורים שהיו בסיבוב הראשון, כשהוויכוחים בעד ונגד חיסון שלישי רק מגבירים את הבלבול, וכשהתחושה שאנחנו שפני הניסיון של העולם הופכת יותר ויותר מוחשית. רגע, הם אומרים לעצמם, למה אני צריך לרוץ. למה לא לחכות עוד קצת עד שיהיו האישורים המתאימים של ה־FDA, שיהיו יותר חוות דעת מקצועיות של חוקרים ואנשי המקצוע - אפידמיולוגים, אימונולוגים, רופאים פנימיים, מתמטיקאים. למה למהר ולהתחסן.
אמנם, כפי שצייץ השבוע עיתונאי מוערך, גיל 65 הוא ממילא גיל טבעי למות – אבל מתברר שלא כל בני הגיל הזה מקבלים את האבחנה הזאת בהכנעה. מה לעשות, יש להם עוד תוכניות. ובכלל, אם בעוד כמה חודשים יהיה חיסון יותר מותאם ומעודכן לווריאנט דלתא – למה לא לחכות.
בנט, כפי שראינו אמש במסיבת העיתונאים, לא רוצה שנתבוסס ונשקע בחששות שלנו. הורים או לא הורים – לו יש מדינה שלמה לדאוג לה. הוא מעריך שתוך ימים נראה פער ענק בין אנשים שהתחסנו בחיסון שלישי לבין חולים קשה ומתים שלא התחסנו. לו אין ספק, וזה גם מגובה בחוות דעת של אנשי מקצוע, שהחיסון השלישי מטעין את המתחסן מחדש בנוגדנים. החיסון בעיניו הוא שכפ"ץ. הוא נותן הגנה כמעט מוחלטת, אבל אם יורים עלייך המון כדורים – היעילות שלו הולכת ונחלשת. ובעניין החיסון המעודכן, זה שאולי יהיה מותאם לדלתא, לדלתא פלוס, ומי יודע מה עוד ייפול עלינו – לא בטוח שהוא יגיע, ומתי. בנט מדבר עם ראשי מודרנה ופייזר וגם הם, לדבריו, לא יודעים.
ראש הממשלה להוט לשכנע אותנו ביעילות ובנחיצות של חיסון שלישי. המשימה שלו היא לשמור על המדינה פתוחה. בניגוד לקודמו, הוא נמנע מלהטיל סגרים. כל בוקר בשעה שמונה וחצי הוא מנהל שיחה של כחצי שעה עם צמרת משרד הבריאות, האוצר, הביטחון והחינוך. הוא לא מתכוון לנקוט צעדים בהתאם למספר המאומתים. עם המספר הזה הוא דווקא חי בשלום. מה שמפעיל אותו זה מדד העומס: לא להגיע למצב של אי־ספיקה בבתי החולים. ההוראה שלו הייתה שהחיסונים יחכו להחלטת הקבינט, ולא ההחלטה לחיסונים. לפיכך, המחסנים מצוידים לדבריו לחודשים קדימה.
לחבריו השרים הוא נוהג לומר שהמבחן החשוב שלהם הוא לשמור על הכלכלה והחיים, ושהיסוד להצלחה של הממשלה המורכבת הזאת הוא האמון והרצון הטוב. כשיש בעיות, אמר להם, מרימים טלפון אחד לשני. וכשמישהו מספר לך על משהו שאמרו עלייך – תתקשר. תברר. אל תמהר להסיק מסקנות.
הדברים האלה מזכירים יותר שיחת מוטיבציה של רשג"ד בצופים עם השבט שלו מאשר של ראש ממשלה עם שריו, אבל בינתיים זה עובד. אפילו הוויכוחים המרים בישיבות הקורונה או בישיבות השרים, שמהם יוצאות ההדלפות על השרה יפעת שאשא־ביטון – נשמרים בגבולות הגזרה.
אז הממשלה אולי בהרמוניה, הכנסת פחות. ובכל זאת, הקואליציה רשמה לעצמה כמה הישגים לא רעים השבוע: חוק הדיינים, שבלימתו לפני שבועיים נחשבה הישג של האופוזיציה, עבר בשקט יחסי. ומדובר בחוק שלוקח מהמפלגות החרדיות לראשונה בהיסטוריה את השליטה בוועדה למינוי שופטים. התפרצות נרשמה כשמשה ארבל מש"ס צעק במליאה לעברו של השר מתן כהנא "אנטיוכוס". לפיד, שעמד לצידו, נראה נעלב. ארבל, הוא אמר לו, עד השבוע שעבר אני הייתי אנטיוכוס, ככה אתה לוקח לי את התואר?
החוק השני שעבר, חוק יסוד: הממשלה, מבטיח את הרוטציה בין בנט ללפיד (אותה לקונה שהייתה בהסכם בין נתניהו לגנץ), כך שאם הממשלה נופלת לפיד מחליף את בנט בממשלת מעבר. קשה להאמין, אבל אלקין, שהיה מופקד מטעם הממשלה על העברת החוק, הוא זה שהבטיח ללפיד את מקומו בחלקת גדולי האומה.
דרמה אחרת שהתרחשה במליאה הייתה כשאיתמר בן־גביר הלך מכות עם סדרני הכנסת וכינה את סגן יו"ר הכנסת, אחמד טיבי, "מחבל". מהצד השני, משה גפני, עד לאחרונה חבר בכיר בקואליציה שבתקופתה מתו מקורונה כ־6,400 אזרחים ישראלים, קרא לראש הממשלה בנט "רוצח".
אין שום חדשות בכך שבן־גביר מתנהג כמו בריון, או שגפני הוא צעקן גס. אבל כפי שאמר אלקין על הופעתה ההזויה של מירי רגב, שקראה לו מעל הדוכן במליאה "שאוויש" (משרת בערבית) תוך התקפת צחוק מטרידה – כל זה רק מזכיר לנו כמה קרובים היינו לכך שבן־גביר, גפני ורגב יהיו השלטון בישראל. לא קרובים לשלטון, לא שותפים לשלטון – השלטון עצמו. אדוני הארץ. ושרק בשל צירוף נסיבות נדיר זה לא קרה.
ההצלחה של הקואליציה בכנסת מעוררת תסכול עמוק אצל נתניהו ואנשיו. לאט־לאט מתחילים להפנים שם שהממשלה עשויה להחזיק מעמד יותר מכפי שנראה בהתחלה. ביום ראשון יתחילו הדיונים על התקציב בממשלה. יהיו דרמות, יהיו ויכוחים, יהיו כותרות שכל הצדדים ימהרו לנפק לתקשורת. אבל המכשול העיקרי, תקציב הביטחון, סוכם כבר באמצע השבוע בין בנט, ליברמן וגנץ. הבעיות צפויות להגיע מהמפלגות החברתיות, אבל הוא יעבור בממשלה וסיכוי לא קטן שיעבור בהמשך גם בכנסת.
ואי־אפשר בלי להזכיר את מותו של הפרשן הצבאי של חדשות 12, רוני דניאל. נדמה שלא הייתה זווית באישיותו שלא סוקרה וסופרה על ידי חבריו, שהביעו צער וכאב אותנטיים ואהבה גדולה למי שכנראה היה "האבא של כולנו". אבל מעניין לראות איך הספידו אותו הפוליטיקאים.
בנט כינה אותו פטריוט וציוני. לפיד קרא לו חבר ובן אדם. גנץ דיבר על ממלכתיות ישראלית שאבדה. ויו"ר הכנסת מיקי לוי קרא לו, "העיתונאי המחוספס שהאותנטיות והכנות שלו הפכו לאגדה בנוף התקשורתי שלנו".
אז את מי הם הספידו, את רוני דניאל או את עצמם?
