לישראל אין את הפריבילגיה להתחבט בשאלה אם להגיב או להתעלם מהפרובוקציה האיראנית נגד ספינה בבעלות ישראלית. אין, כי פשוט כי אין מישהו אחר שיעשה את העבודה במקומה. המערב עייף מן המלחמות במזרח התיכון, ואם ישראל לא תגיב, הפעילות החתרנית האיראנית נגד האינטרסים הכלכליים שלה רק תלך ותחריף. יתרה מזאת, התעוזה האיראנית מול משטרים במזרח התיכון תתפוס תאוצה ותאיים עוד יותר על מעמדה האסטרטגי של ישראל באזור. לכן, ההתלבטות בישראל מתמקדת עתה, מן הסתם, סביב עיתוי ועוצמת התגובה.
בתקיפת המכלית בסוף השבוע ביצעו האיראנים טעות מדינית: הם פגעו בספינה בבעלות יפנית, המופעלת על ידי חברה בריטית שנמצאת בבעלות ישראלית חלקית. ואם לא די בכך ־ הם הרגו שני אזרחים זרים, רומני ובריטי. ואגב, בצוות היה גם אזרח רוסי. מה בדיוק האיראנים היו מספרים לרוסים אם הוא היה נפגע? כעת מנסים בישראל למנף את האירוע הזה כדי לגייס בחזרה את ארה"ב, את אירופה ואת יפן לטובת ריסון הפעילות החתרנית האיראנית במזרח התיכון. משרדי החוץ והביטחון, וגם הצבא, פועלים מול מקביליהם בארה"ב ובאירופה כדי לשכנע שזה לא רק העסק שלנו, ושהמכלית בכלל יפנית כך שמוטב שהיפנים והבריטים יתאמצו קצת.
אבל בינתיים נשארנו לבד גם עם האיראנים וגם עם התגובה לפרובוקציות האיראניות. עד לפני שלוש־ארבע שנים ארה"ב והאירופאים עוד נלחמו במרץ נגד הטרור האזורי. היום לעומת זאת האמריקאים בקושי מגיבים על ירי רציף, כמעט יום־יומי, לעבר שגרירות ארה"ב ובסיסים אמריקאיים בעיראק. הם יוצאים מאפגניסטן ולמרות ההכחשות הפומביות הם גם ייצאו מסוריה ומעיראק. זו רק שאלה של זמן.
העייפות הזו של המערב מהנעשה במזרח התיכון יצרה את הוואקום שאליו נשאבת איראן מבלי שיהיה מי שיעצור אותה, למעט ישראל והמב"מ (המלחמה שבין המלחמות) שהיא מנהלת. באופן פרדוקסלי, דווקא בתקופה שבה ארה"ב ניתקה את עצמה מהסכם הגרעין והעצימה את הסנקציות על המשטר האיראני ־ משמרות המהפכה עלו ופרחו במזרח התיכון כולו. עכשיו יש לארה"ב ולאירופאים עניין לחזור להסכם הגרעין, ולכן הפגיעה בחופש השיט או הרג אזרחיהם על ספינה בהפעלה ישראלית נותרים עניין ישראלי בלבד.
איך זה קרה? איפה היו אז המדינאים הדגולים שהיו אמורים לשמר את המעצמות לצידה של ישראל מול האיום האיראני? בסוף נשארנו עם הרוסים, ואלה יושבים על המרפסת, ממתינים להזדמנות לרדת ולקטוף את פירות הטעויות שעושה המערב באזור.
ועוד שאלה שצריכה להישאל: האם תגובה ישראלית על הפרובוקציות הימיות האיראניות היא חלק מאסטרטגיה ברורה במאבק המתמשך נגד ההתפשטות האיראנית במזרח התיכון, או שמדובר ברפלקס מותנה, בשליפה. לפני שלוש שנים, כשמדינת ישראל החליטה, לכאורה, להתמודד עם סוגיית הברחות הנפט והנשק של האיראנים לחופי סוריה ולבנון דרך הים התיכון, המטרה הייתה ברורה ־ להחליש את חיזבאללה ולפגוע בהכנסות הכספיות של איראן. אבל האם ההיגיון המדיני הזה השתלב בתוכנית יותר רחבה? האם נבנתה כאן תוכנית שלמה העוסקת באתגרים שיצוצו בדרך, כולל תגובות ישראליות אפשריות למצבי הידרדרות שונים? ואיך תוכנית כזו משתלבת במאבק בגרעין האיראני, שהוא ליבת האיום על ישראל? והיום צריך להוסיף לכך נתון ושאלה נוספים: בשבוע הבא ייכנס לתפקידו נשיא איראני חדש המייצג זרם שמרני קיצוני. איך ינהג המשטר החדש באיראן, שעדיין צריך להוכיח את עצמו, מול פעולה ישראלית?
