ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: אפי שריר
    24 שעות • 01.08.2021
    קרב חייו
    בגיל 16, כשנפגע קשות בראשו בתאונת דרכים, איש לא האמין שאיתי לידג'י יצליח להגשים את חלומו ולהגיע לשירות קרבי בצה"ל. אבל לידג'י לא ויתר. עם דוגמה אישית מאב שניצח את האלכוהול והפך למדריך גמילה הוכיח לידג'י שהנחישות היא גנטית. הוא הפציץ את צה"ל בפניות, הציג אינספור אבחונים וחוות דעת, וברגע האחרון, ממש בלשכת הגיוס, הצליח להעלות את הפרופיל הרפואי כדי לשרת כמו אביו – בגולני. המעגל נסגר סופית כשבסיום המסע המפרך, חבש האב הנרגש לבנו את הכומתה החומה
    ליאור אוחנה | צילום: אפי שריר

    לפני ארבע שנים יצא איתי לידג'י (20) לריצת ערב בשכונת מגוריו בגבעתיים. התמונה היחידה שהוא זוכר מאותה ריצה היא את הרמזור הירוק מתחלף לאדום בוהק – ואז רעש של בום גדול ששינה את חייו.

     

    נהג מכונית שחצה את הרמזור לא הבחין בלידג'י, פגע בו ישירות וכמעט נטל את חייו.

     

    "יצאתי לרוץ בכביש ליד הבית, אותו כביש שדרכו הייתי תמיד הולך וחוזר ממקומות שונים", משחזר לידג'י. "הייתי חוצה אותו בדרך לבית הספר, לצופים, כשעברתי בין הבית של אמא לבית של אבא שחיים בנפרד. הייתי רץ המון ריצות בשכונה ומסיים את האימון ברמזור שסמוך לבית. אבל באותו ערב, בסיום הריצה, כשהרמזור התחלף לירוק, הנהג שחצה דרס אותי. הראש שלי התנפץ לו על שמשת המכונית. עפתי כמה מטרים טובים והייתי שרוע במרכז הכביש. פינו אותי באמבולנס לבית חולים ומייד הכניסו אותי לחדר הלם. שם הבינו שיש לי פגיעת ראש קשה, דימום ליד המוח בתוך הראש".

     

    במשך כמה ימים היה לידג'י מורדם ומונשם. כשהעירו אותו באופן יזום התברר, שכתוצאה מהתאונה זיכרונו נפגע. "אחרי שההרדמה פגה והתעוררתי סיפרו לי שהייתי מאוד עצבני", הוא מתאר. "לא הגבתי טוב, ולא זכרתי הרבה דברים שקשורים לתאונה וגם דברים מהחיים בכלל".

     

    ואז המצב עוד החמיר, כשהתברר שלידג'י נזקק לניתוח ראש. "החליטו שאני חייב לעבור ניתוח חירום כדי לנקז דימום שנשאר במוח. הרופא אמר שאם לא ינתחו יהיה לחץ גדול על המוח ותוך כמה שבועות כנראה אמות. החתימו את ההורים שלי על מסמכים כי לא ידעו איך אצא מזה, ובלית ברירה הכניסו אותי לניתוח. אחרי הניתוח העירו אותי, ומשם הכל כבר היה יותר טוב והתחלתי לתפקד".

     

    הזיכרון חזר?

     

    "לאט־לאט. בימים הראשונים לא זכרתי איך להקליד במקלדת עם אותיות. עברתי שיקום ואחרי כמה שבועות גם חזרתי ללכת. אבל אני עדיין לא זוכר כלום מהתאונה עצמה או ממה שעברתי מהרגע שהתעוררתי אחריה ועד לניתוח בראש".

    ניתוח חירום בראש. לידג'י בבית החולים אחרי התאונה | צילום: אלבום משפחתי
    ניתוח חירום בראש. לידג'י בבית החולים אחרי התאונה | צילום: אלבום משפחתי

     

    אחרי שבועיים אינטנסיביים של שיקום רצוף בפיזיותרפיה עזב לידג'י את בית החולים ושב לביתו בניסיון להחזיר את חייו למסלולם. "בהתחלה רוב החיים שלי היו עדיין סביב בית החולים", הוא נזכר. "ישנתי רוב הזמן, לא יצאתי מהבית. לאט־לאט התאקלמתי, עוד חתיכות מהזיכרון שלי חזרו לתפקד. בפיזיותרפיה בבית החולים אמרו שאם אתאמץ מספיק אני אוכל לחזור לתפקוד מלא. זה היה בסוף חודש מאי, ואת שנת הלימודים הבאה התחלתי בצורה לא טובה. לא השתחררתי מהתאונה, בעיקר מבחינה רגשית. לא הייתי סגור על מה אני רוצה לעשות עכשיו בחיים שלי. למשל האם אני רוצה לעשות בגרות מלאה, או לנוח עוד קצת בבית. אחרי חצי שנה חברים שלי התחילו להתייצב לצו גיוס ראשון והתחלתי לשאול את עצמי גם מה אני רוצה לעשות בצבא. כדי לקדם את העניינים התחלתי ללכת לאבחונים מדי שבוע כדי לראות אם יש לי נזק נוירולוגי מסוים שנשאר מהתאונה, והאם זה חוסם לי את האפשרות ללכת לשירות קרבי – שזה מה שרציתי יותר מהכל.

     

    "השקעתי ממש בפיזיותרפיה והצלחתי לחזור לתפקוד כמעט מלא, חוץ ממעט מאוד בעיות שיווי משקל וקשיי ריכוז – אבל לא ברמה שהשפיעה עליי ביום־יום בכלל. אחרי חצי שנה סיימתי את כל האבחונים, חזרתי לבית הספר, השלמתי בגרויות ואז גם אני קיבלתי צו ראשון. אחרי כל האבחונים והבדיקות ידעתי שאין סיכוי שהפגיעה הזו תגרום לי להורדת פרופיל, הרי עבדתי כל כך קשה כדי להשתקם ובאמת הרגשתי שאני במאה אחוזי היכולת שלי".

     

    "התחננתי לשרת בקרבי"

     

    בטוח בעצמו ובחוסנו הגופני התייצב לידג'י לצו הראשון, ובתחנה האחרונה – בסיום המבדקים – הגיע לרופא שאמור לקבוע את הפרופיל הרפואי שלו. "הצגתי לרופא את כל הטפסים והאבחונים שלפיהם הכל בסדר, אבל הוא לא היה מוכן לקבל את מה שאמרתי לו. הוא אמר שאין מה לעשות עם פגיעת ראש, ושזה מוריד את הפרופיל שלי אוטומטית ל־64".

     

    שהמשמעות היא למעשה שירות שאינו קרבי.

     

    "בדיוק. זה נשמע לי הזוי. אמרתי לו שאני בסדר, שאני רוצה לשרת בקרבי ושאני יכול. יש כל כך הרבה אנשים שלא רוצים להתגייס לקרבי, ואני, שמתחנן, הצבא מוותר עליי? איך זה יכול להיות? לא הסכמתי לקבל את הדברים שלו. הוא אמר שיש לי פגיעת ראש, ושלא משנה איזה אבחונים עשיתי – מדובר בהורדת פרופיל אוטומטית".

     

    לידג'י סירב לוותר. "עשיתי מיונים למודיעין, אבל לא הפסקתי לשלוח עשרות מיילים למיט"ב (לשעבר בקו"ם) כדי לשכנע שאני כשיר לקרבי. בסוף כיתה י"ב עשיתי שנת שירות, מה שנתן לי עוד זמן להמשיך לנסות לשכנע אותם ולעשות מה שאני יכול כדי להתגייס לקרבי".

     

    כנראה שגם לגורמי המיון בצה"ל נמאס מהנחישות של לידג'י. "הפסיקו לענות לי למיילים", הוא מספר. "הייתי מתקשר ולא היה מענה אנושי. ביקשתי ועדות רפואיות נוספות, לדבר עם אנשים פנים אל פנים, אבל גם לזה לא קיבלתי מענה. באיזשהו שלב הרגשתי חסר אונים, לא ידעתי מה לעשות. ואז אשתו של אבא שלי אמרה לי לשחרר מזה. שאגיע ללשכת הגיוס ואולי שם יהיה מישהו שיקשיב לי".

     

    לידג'י שמע לעצתה וביום הגיוס המיועד התייצב כשהוא חמוש בתיקייה עמוסת מסמכים רפואיים שיעידו על כשירותו. "רק כשסיימתי את שרשרת החיול, הכניסו אותי לחדר של קצינה בכירה. היא אמרה לי שהיא ראתה את כל המיילים ששלחתי, ושאלה אם אני בטוח שאני רוצה להתגייס לקרבי. מובן שאמרתי שאני מאוד רוצה. היא שלחה אותי שוב לקצין הרפואה של הבסיס. דיברתי איתו, סיפרתי את כל הסיפור שלי ואמרתי שאין שום סיבה שלא אתגייס לקרבי. אחרי שהרופא חשב ודפדף במחשב הוא אמר שמגיע לי פרופיל יותר גבוה ופשוט העלה לי ל־82, ושלח אותי מחדש לקצין מיון".

     

    לידג'י היה מאושר. "כל כך שמחתי", הוא נזכר. "ההורים שלי והחברים שלי, שכבר לא חשבו שזה יקרה, כבר ניחמו אותי וניסו לעזור לי למצוא אופציות חלופיות לשירות מעניין. שלחתי להם הודעה מבסיס הגיוס וכולם היו מופתעים. אצל קצין המיון ביקשתי להתגייס לגולני בגלל שאבא שלי שירת בגולני. שלחו אותי לחודש וחצי של דחיית שירות ואז קיבלתי שיבוץ לגולני".

     

    אבל לידג'י לא עצר כאן. אחרי שהתגייס לחטיבה, הוא עבר גם את הגיבוש המפרך לסיירת גולני, התקבל, ובשבוע שעבר כבר קיבל את "החומה" – כומתת החטיבה שעליה חלם במהלך השיקום לפני ארבע שנים. "סיימתי את ההכשרה בבא"ח גולני, עשינו כמה שבועות ניווטים, טירונות, יחידה וסיימנו מסע כומתה. עכשיו יש לנו הכשרה של שבעה חודשים כדי להיות לוחמים של הסיירת".

     

    הכומתה של אבא

     

    מי שהעניק ללידג'י את הכומתה בתום המסע היה אביו, אבי, בעצמו לוחם בגולני בעבר, שחבש לבנו את הכומתה שהייתה שלו. גם האב עבר קרב אישי לא קל משלו: אבי עובד במכון גמילה ומשקם מכורים לאלכוהול, אחרי שהוא עצמו היה מכור לאלכוהול, נאבק לחזור למסלול והצליח ובגדול. אבי לימד את בנו לא להיכנע, והניצחונות של שניהם הם ההוכחה שעם מספיק רצון אפשר להגשים כל מטרה בדרך.

     

    שני מנצחים: אבי לידג'י חובש לבנו, איתי, את כומתת גולני שלו | צילום: יגאל סלבין
    שני מנצחים: אבי לידג'י חובש לבנו, איתי, את כומתת גולני שלו | צילום: יגאל סלבין

     

    "אני לא מתחרט לרגע על התאונה שעברתי", מכריז לידג'י. "בסוף, זה היה אחלה שיעור לחיים. מראה שאסור לוותר על דברים שאתה מאמין בהם. על צדקת הדרך שלך ועל הדברים שאתה חושב שהם נכונים. לא משנה מי יגיד לך לא – גם צבא שלם – אם אתה חושב שזה נכון, לך אחרי זה במאה אחוז".

     

    והיה גם השיעור של אבא.

     

    "נכון. אבא שלי מכור נקי ודרך ההתנהלות שלו אחרי הגמילה למדתי המון. הוא הפך מדריך למכורים שצריכים עכשיו את העזרה שלו, וזו אחלה דוגמה לחיים שלי, איך מתמודדים ועוברים משברים. זה משהו שליווה את שנינו. אי אפשר לוותר סתם. אין הרבה בני נוער שרוצים להתגייס לקרבי ודווקא חשוב להתעקש על זה אם רוצים. אז אם מישהו קורא את זה, וזה המסר שייצא מפה, זה מה שחשוב. אני לא גיבור, אני בסך הכל מבין שצריך אותנו הלוחמים כדי להגן על המדינה. על כל אחד שמסרב ללכת ללוחמה לוחם אחר נלחם יותר קשה. אני מקבל פה דברים שלא משנה באיזה תפקיד הייתי לא הייתי מקבל, כמו החברות עם הצוות. אני בטוח שהשגתי פה חברים לכל החיים".

    "חברים לכל החיים". לידג'י (במרכז) במסע הכומתה שלו | צילום: יגאל סלבין
    "חברים לכל החיים". לידג'י (במרכז) במסע הכומתה שלו | צילום: יגאל סלבין

     

    את התאונה השארת מאחור?

     

    "התאונה תמיד תהיה חלק ממני. אני לא מנסה להסתיר אותה. גם היא הפכה אותי למה שאני. אנשים עוברים דברים, יש צלקות טובות ורעות, וצריך רק ללמוד מהן ולהמשיך הלאה". •

     


    פרסום ראשון: 01.08.21 , 21:49