אביה מלכה הייתה בת 16 כששלישיית "מה קשור" חגגה עשור להיווסדה בהופעה ב"חי כיף" בראשון־לציון. "הערצתי אותם ברמות־על", היא נזכרת, "הם היו האיידולס שלי, האנשים שהכי הצחיקו אותי. ידעתי בעל פה את כל הפרקים של 'הישראלים'. התארגנו, כמה חבר'ה, ונסענו לראות אותם על הבמה. הייתי חייבת. אילו מישהו היה אומר לי אז, שעשר שנים אחרי הם ואני נהיה על אותו המסך..."
מרוב התרגשות נגמר לה האוויר. הסרט "לשחרר את שולי" הפך לתופעה חסרת תקדים. 800 אלף צופים – שיא של 30 שנה בקולנוע הישראלי – כבר הכניסו את "אחלן" ללקסיקון החוקי. בחגיגת הסלפסטיקס המטורפת שצולמה בג'ונגלים של קולומביה היא מגלמת את אלמוג, בלוגרית מחופפת למחצה, שחיה בסרט של עצמה. "היא יצאה בגפה לטיול של אחרי צבא כאילו כדי להראות למיליון העוקבים שלה מה זה קולומביה, אבל אני בטוחה שאף אחד מהחברים שלה לא רצה לטוס איתה", מנתחת מלכה (26), "ובהוסטל, כשהיא קולטת חבורה של תימנים שמתחרעת על ג'חנון, היא נכנסת לפעולה. אלמוג נדחפת עם המצלמה לצמתים הכי הזויים במבצע ההצלה של שולי (דוד שאול) ואפילו כשאני הולכת להקרנה ושומעת את כל האולם שואג מצחוק קשה לי להאמין שאני, הילדה מעכו, מצליחה להצחיק את השלישייה הכי מצחיקה בישראל".
משתתקת לרגע ולוקחת נשימה. "הכי מצחיק זה שאלמוג רחוקה ממני שנות אור. אין לי מושג באינסטגרם ומעולם לא צילמתי טיקטוק. בימינו זה נחשב לחור בהשכלה. יכול להיות שבגלל זה אלמוג יושבת עליי כמו כפפה. מי אמר שתמיד חייבים להיות כבדים ופלספנים? הרבה יותר כיף לצחוק, להשתחרר, לעשות בלגן".
היא בתם הבכורה של קרן ויגאל מלכה "ואחותה הגדולה של אופק, החיילת. הוריי קנאים מאוד לפרטיותם וממש ביקשו ממני לחשוף אותם כמה שפחות, אבל הם גדלו בעכו, באותה השכונה, באותו הבניין. משפחות מלכה ושיטרית גרו דלת ליד דלת. בגיל 18 אבא נתן לאמא טרמפ, אמר לה 'כמה גדלת', ומאז הם הולכים יד ביד. הם גם התחתנו מהר בגלל שהיו פטורים מהתהליך של להכיר את ההורים. סבתא וסבא שלי מצד אמא השתתפו בחגיגת הבר־מצווה של אבא שלי, הבנת? עכו, בשבילי, היא הרבה יותר מבית. היא קן חם".
מה עומד מאחורי השם אביה?
"אבא רצה לקרוא לי מאי, זה החודש שבו נולדתי, אבל קולגה מהעבודה של אמא הציגה בפניה את הנכד שלה, אביה, שלדברי אמא נראה כמו מלאך קטן, עם עיניים כחולות ותלתלי זהב. הכי לא כמוני. הוריי מרוקאים. מועד הלידה המשוער שלי היה ביום הזיכרון לחללי צה"ל, תאריך רגיש עבורם. אחיו של אבי נהרג בתאונת דרכים בצבא. אמא תיכננה לעלות עם אבא לקבר, אבל בשש בבוקר בעטתי ויצאתי ומתוך העצבות בקע חיוך. הזיכרון הראשון שלי הוא מגיל שנתיים. ביום הולדתי נכנסתי לגן עם חולצה ירוקה וסבתא שלי רצה אליי, חיבקה אותי ואמרה, 'אביה, את כל כך יפה, את נראית בדיוק כמו צפרדע'. אין עליה".
התעללות או התעלמות
כשהייתה בת ארבע הוריה נפרדו מעכו. "אמא מספרת שהיא נכנסה לחרדות כלכליות ורצתה בשבילי עתיד יותר טוב מההווה שלה. אחיה, שגר ברחובות, אמר לה, 'אל תפחדי, בואי לגור לידי', הכוכבים הסתדרו כשאבא מצא שם עבודה. הוא גם ראה מודעה במקומון ושכר דירה בלי שאמא ראתה אותה, ומאז היא אומרת, 'אני הגעתי עם ההובלה'. אני מעריצה אותם על הצעד הזה, יד ביד הם עשו את הבלתי ייאמן וקבעו לעצמם גורל שונה מזה שהועידו להם, אבל ההשתלבות ברחובות לא הייתה קלה. בעכו כולם אומרים שלום לכולם, בהנחה שאת בת־של או נכדה של מישהו.
"ברחובות גרנו לא רחוק ממכון ויצמן, עם שכנים מדענים ופרופסורים, והילדים היו שונים מאלה שהכרתי, מאוד רציניים ומאופקים. הגעתי לרחובות כילדה שמחה שרוצה לעשות פאן, ונכנסתי לגן שבו הקפידו על תוכנית הלימודים. לא מצאתי את עצמי. חיפשתי את הגננת שולה מעכו. אחרי שלמדנו לספור עד 20 היא שמה לנו קלטת של עפרה חזה ורקדה איתנו. הפכתי לאאוטסיידרית, הרגשתי שאני לא נדבקת, 'אביה־עגבנייה' היה הכינוי הכי פחות מעצבן שספגתי".
בבית הספר, ההתנהגות המאופקת הפכה לחרם. "עד היום אני לא יודעת למה החרימו אותי", היא מודה. "לימים, כשפגשתי את תלמידי היסודי בתיכון ושאלתי אותם למה הם נטפלו אליי, התשובה הייתה 'את הבאת את זה על עצמך. לא התאמת לנו. הגדרנו לנו גבולות ואת יצאת מהקווים'. גם אמא שלי, האישה הכי יפה שדרכה על כדור הארץ, יפה מבפנים ומבחוץ, לא נקלטה".
לחרם, היא מתארת, יש סדר כרונולוגי. "בשלב הראשון הפסיקו לדבר איתי בכיתה, בשלב השני גררו את החרם לשעות אחר הצהריים והפסיקו לדבר איתי בצופים, וכשהמדריכים לא חשבו שעליהם להתערב, פרשתי מהצופים לטובת תנועת הנוער נועם. היו לי מדריך גיי ומדריכה היפית, עשינו קבלות שבת יחד ובפעולות הבאנו דוגמאות ל'מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך'. הכי נורא זה כשבשלב מסוים הילד המוחרם מחכה שיעליבו אותו ולפעמים אפילו עושה משהו שמזמין עלבונות מפני שהעלבון בא לידי ביטוי במילים, שהן המילים היחידות שהוא שומע מחבריו לכיתה. כשלא מתעללים בך זו התעלמות מוחלטת. כאילו את בכלל לא קיימת".
אחרי שהחלפת תנועת נוער, שקלת מסגרת חינוכית אחרת?
"הוריי הציעו לי לעבור לבית ספר פתוח, אבל לא הסכמתי לצאת מהחינוך הפורמלי. למה שאעבור לבית הספר הדמוקרטי שאין בו מגמת מחול? למה שאני אוותר? בגלל שלא באתי להם טוב בעין?"
מגמת מחול?
"כן, התחלתי לרקוד יום אחרי שהתחלתי לעמוד וללכת. ידעתי שגם אם לא אהפוך לפרימה בלרינה יום יבוא ואני אטרוף את הבמה, אבל זה לא הפריע לי לאתגר את עצמי בכל מה שאפשר. בחטיבה, כשאיתרו מועמדים למסלול סטארט־אפ, מילאתי את השאלון מפני שזה נשמע לי מעניין וכולם צחקו עליי בקטע של 'מה את מחפשת שם?' למפגש הראשון, בהשתתפות ההורים, הגיעו ארבעה - אני ושלושת הגאונים של הכיתה. המרצה נתן נאום ארוך על חשיבות הטכנולוגיה ושאל אם יש מישהו שרואה בה חיסרון. בלי להתבלבל קמתי ונאמתי על הטכנולוגיה שעלולה להשתלט על האדם. הלסת של המרצה נשמטה. בשבילי זה היה רגע של ניצחון. התקבלתי למרות שאני מעכו ולמרות שלעגתם לי ולמרות שהייתם בטוחים שלא ייצא ממני שום דבר. בתיכון נרשמתי למגמת פיזיקה בגלל שהיא עניינה אותי ואחרי חצי שנה, כשהחלטתי לפרוש ממנה, המנהלת דרשה שאעבור כיתה מפני שאני לא יכולה לתפוס כיסא בכיתה מדעית. לא הסכמתי לעבור מפני שהיו לי חברים בכיתה הזאת ואבא שלי, שתמיד ביקש ממני להתעלם מרעשי רקע, הוזמן לשיחה ואמר למחנכת, 'אז מה אם היא לא לומדת פיזיקה? אל תשברי לה את הלב, היא עדיין ילדה'. המחנכת ענתה, 'אתה עושה לה עוול, היא תמיד תרגיש אחרונה'. זה מה שדירבן אותי להגיע לחוד החנית בהיסטוריה. אותו דבר קרה כשאמא הציעה לי להתמיין לגלי צה"ל. בכיתה אמרו לי, 'אל תעשי צחוק מעצמך', אלפיים שמיניסטים הגיעו למיון הראשון, גם מרחובות יצא אוטובוס של גאונים, וכל הדרך שיננתי לעצמי 'את יכולה'. רק אני שרדתי את ששת המיונים והתקבלתי לתחנה. את ההודעה הרשמית קיבלתי ביום הזיכרון לחללי צה"ל, וזו הייתה סגירת מעגל. מערכת החינוך הקונבנציונלית עשתה הכל כדי לצמצם ולכווץ אותי, ובני גילי חזרו בכיתה על מה שהם שמעו מהוריהם, אבל עובדה, עשיתי את זה כמו גדולה".
מיהרת לבשר להם?
"להפך. הצנעתי את זה. לא רציתי שהם יחשבו שעשיתי את זה כדי להראות להם. עשיתי את זה בשביל עצמי. בגלי צה"ל התחלתי להרגיש שהמראה שלי קצת משחק לרעתי והתקוממתי נגד הזילות של מקצוע הקריינות. אמרתי, 'אני לא סוגרת חורים ולא ממלאת זמן אוויר, אני אהיה שדרנית שכל המדינה תקשיב לה', ונכנסתי לאתגר בפול־פאוור. עשיתי המון משמרות לילה כדי לצפות, מאחורי הזכוכית, ביעל דן ובאילנה דיין. בשלוש שנות השירות הייתי רק שלושה חגים בבית, את כל שאר החגים תרמתי לתחנה באהבה רבה. בתוכנית 'רדיואקטיבי' ראיינתי אושיות תרבות ואחת מהן, מגי אזרזר, החמיאה לי מאוד ונתנה לי את מספר הטלפון שלה בתוספת, 'צלצלי אליי בכל עניין'. הייתי מהחיילות הראשונות שקיבלה תוכנית בוקר בגלגלצ, במשך שנה וחצי כל המדינה נהגה איתי ו..."
יום השחרור הגיע.
"נכון, עוד משבר. קיבלתי הצעות משני ערוצי חדשות ומכמה אתרי אינטרנט, עשיתי פיילוטים וברגע האמת אמרתי שאני לא מסוגלת לעבוד בדיווח על פיגועים ועל מצבם של ניצולי שואה. אני רוצה לבדר ולשעשע. ביום האחרון, כששמתי עליי את הקיטבג וסגרתי את הדלת, בכיתי בלי סוף. צילצלתי לאבא, בכיתי לו 'אין לי כלום', הוא אמר, 'אני מגיע לקחת אותך לצהריים' ובדרך אליי הוא הזמין כרטיסי טיסה ללונדון, לאמא ולי. דקה אחרי הנחיתה קיבלתי מייל מסוכן האמנים יוני דותן. הכרנו בתחנה, כשהוא הגיע עם מרואיין. יוני כתב שהוא שולח לי אודישן לסדרת נוער והתעלפתי. אני? מעולם לא שיחקתי. רק אתמול השתחררתי. אמא האיצה בי לצלצל למגי אזרזר, התחמקתי ב'מה פתאום, היא בטח כבר שכחה ממני, היא שחקנית עסוקה', אבל בסוף נשברתי, צילצלתי ומגי הדריכה אותי במשך שעתיים. אחרי שבוע חזרתי ארצה וקיבלתי את התפקיד של לילה ב'כדברא'. להיט פסיכי. הכוכבים עבדו בשבילי".
גם בתיאטרון
השבוע עולה העונה הרביעית של "נעלמים" ומלכה היא נועם, "אקטיביסטית שלוחמת למען צדק חברתי וסביבתי וגם לסבית. הפרומואים לסדרה הציתו אש. הורים זועמים כתבו לי, 'למה חייבים לדחוף לסביות והומואים לכל תוכנית?' בעיניי זו תעודת כבוד לערוץ ניקלודיאון. להורים הדואגים עניתי, 'תסבירו לילד שלכם שאם אני גונבת בסרט זה לא אומר שאני גנבת, זה אומר שאני שחקנית'. נועם היא לא קצת לסבית, ולא סטרייטית שחיפשה הרפתקה, היא לסבית בכל מהותה. לה ולדריה, בת זוגה, יש עולם. הן רבות ומתווכחות ומתנהלות וגם מתנשקות. אז מה? בהקרנת הבכורה נשאלתי איך התכוננתי לנשיקה ראשונה עם אישה. מה זה השאלה הזאת? גם לנשיקה ראשונה עם בחור אני לא מתכוננת, מספיק עם השיח השמרני והצבוע הזה. כשאמא אומרת לבנה, 'אל תבכה, רק בנות בוכות' היא הופכת אותו לילד עם אטימות רגשית. כשאומרים לילדה בת חמש 'תחייכי יותר' היא בטוחה שהחיוך שלה יקנה לה הכל".
את החיצים האלה היא שולפת כסטודנטית לקולנוע וללימודי נשים ומגדר באוניברסיטת תל־אביב. "זה הצעד הראשון שלי בדרך לשנות את העולם", היא מבטיחה. "בתעודת הסיום של גן חובה הגננת כתבה: 'עוד נפגוש את אביה בכנסת'. הגדרות שוביניסטיות מציקות לי מאז שהייתי בת חמש. יום אחד אמצא את הפלטפורמה שבה אוכל להשפיע על האיזון ועל השיח. תרשמו אותי, זה יגיע וזה יקרה, אבל לא מחר בבוקר מפני שיש לי עוד תוכניות. נכון שכולם אומרים ששחקנית טלוויזיה לא עושה תיאטרון אם היא לא למדה? בתיאטרון חיפה חיפשו מחליפה ליובל שרף בהצגה 'הנשים של ג'ייק', בבימויו של אלון אופיר והתקבלתי. אני אוטודידקטית בטירוף".
ומה לגבי נשיקה ראשונה עם בחור?
"כבר שלוש שנים אני בזוגיות נפלאה עם עפרי גופר (37), מנהל תחנות המוזיקה של התאגיד. הוא פמיניסט אפילו יותר ממני. הכרנו במסיבה באילת והתאהבתי בו לאט ובזהירות מפני שהייתי אחרי כמה אכזבות. אמרתי לו, 'זה לא הגיוני שבגיל 23 אני אכיר את הגבר האחרון שלי, זה מוקדם מדי', ועפרי לא נבהל. הוא אמר, 'זה בסדר, אני לא הולך לשום מקום, אני אחכה לך כאן'. אחרי שלושה חודשים חזרתי עם הזנב בין הרגליים ואמרתי, 'אני לא רוצה להיות חמש דקות בלעדיך' ובאותו היום עברתי לגור איתו. עפרי גם הכניס לחיי את הכלבה שושקה, שלימדה אותי להיות פחות אגואיסטית".
בעקבות "שולי" התחלתם לדבר בשפת ה"אחלן"?
"לא", היא משחררת אנחה. "שנינו בוגרי הקורס לעברית של אבשלום קור. כל היום אנחנו עסוקים בלתקן אחד את השני בטעויות בשפה". *
