"זה הרבה יותר מסגירת מעגל. בזכותה אני חיה"

לפעמים כדי להציל חיים לא צריך מהלך פורץ דרך או שימוש בטכנולוגיות עדכניות. די באינטואיציה של איש רפואה, אפילו לא בכיר, שתמנע מוות ודאי. תשאלו את לידור לופו, שחייה ניצלו רק בשל חשד של רופאה. השבוע, אחרי מסע החלמה מתיש שארך שנתיים וחצי, בער לה לחפש אותה רופאה ולהודות לה.

"מבחינתי", לופו משתפת, "זו לא סגירת מעגל אלא הרבה יותר מזה. לא הייתי יכולה לחזור לחיי בשקט נפשי מבלי שאראה את הרופאה שפגשה אותי במקצה הראשון של הדרך מסכנת החיים שעברתי. בזכותה אני חיה. אלמלא הערנות שלה קרוב לוודאי שלא הייתי כאן היום".

חייה של לופו (32), נשואה ואם לאופק (שנתיים וחצי), מורה ומחנכת כיתות י"א־י"ב בתיכון חדרה, קיבלו תפנית פתאומית ביום שבת בינואר 2019. "אני בהיריון ראשון ותקין לגמרי, שבוע 35, ומחליטה לבקר במוצאי שבת את אמא שלי שגרה קרוב אלינו", היא משחזרת. "היא הכינה ארוחת ערב, התיישבנו לשולחן, כשמשום מקום נתקפתי בקוצר נשימה".

כמי שכבר מתחילת ההיריון לקחה החלטה לא להילחץ מתסמיניו השונים, האמינה לופו שמדובר בתופעה סתמית שתחלוף. "אבל לא זה מה שקרה", היא מספרת, "גם כשניסיתי להתנהג כאילו העניינים כרגיל שמתי לב שהאוכל פשוט נתקע לי במרום הוושט ולא יורד. התחלתי להילחץ".

לופו התקשרה לעדכן את בן זוגה שהיא נוסעת עם אמה למר"ם. "אני זוכרת שישבנו, אמא שלי ואני, מול הרופא ובעודי מתארת לו את סיבת בואי אני שמה לב שהוא בכלל לא מסתכל עליי אלא על הצוואר שלי. במקביל אני מבחינה שיד שמאל שלי מתנפחת בתוך דקות. שאלתי את אמא שלי, בנוכחות הרופא: 'תגידי, אני מדמיינת או שהיד שלי נפוחה?'. הרופא התערב בשיחה ואמר לי: 'לידור, מצד שמאל של הצוואר יש גודש ורידי משמעותי. אני לא יודע מה זה בדיוק, אבל עכשיו את טסה למיון'".

אשפוז ברגע האחרון

בשלב הזה, לדברי לופו, היא הבינה שמשהו לא תקין. "הגענו למיון נשים, מיד חיברו אותי למוניטור, ראו שהעובר והרחם תקינים, כך שמקור התסמינים שלי לא קשור להיריון", היא מספרת, "הפנו אותי לבדיקת רופא פנימי".

הרופא בדק אותה ואיבחן שכניסת האוויר מצד שמאל של בית החזה אינה טובה. החשד: דלקת ריאות. "יצאתי ממנו עם מרשם לאנטיביוטיקה והמלצה לשחרור הביתה", לופו מספרת. "למזלי, תחנת הקבלה הראשונה בבית חולים, במקרה שלי מיון נשים, היא גם זו המשחררת, כך שמהרופא ירדתי שוב לשם".

שם לידור פגשה את הרופאה שקיבלה אותה והפנתה לבירור פנימי. את זווית ראייתה מתארת ד"ר רונלי הרשקוביץ, מתמחה במחלקת גינקולוגיה ומיילדות במרכז הרפואי הלל יפה: "מצבה הקליני לא היה סוער והיא שידרה בריאות, אבל חשדתי בחוסר התאמה בין הנראות שלה למצבה האמיתי, כיוון שהיא הגיעה אלינו עם לחץ על הווריד הנבוב, תופעה שלא קשורה להיריון ויכולה לנבוע ממספר גורמים, חלקם פשוטים וחולפים מעצמם וחלקם דרמטיים ומסכני חיים. לכן החלטתי בכל זאת לאשפז אותה".

מבלי שהיא עדיין יודעת שהמטופלת שלה היא למעשה פצצה מתקתקת, הרופאה כאמור מחליטה לאשפז אותה. "חששתי", אומרת ד"ר הרשקוביץ, "שמשהו לוחץ בבית החזה ורציתי שהיא תהיה בהשגחה שלנו עד הבוקר, כשיגיעו רופאים בכירים ויבדקו אותה לעומק".

המהלך הלכאורה שגרתי הזה הציל חד־משמעית את חייה של לופו, שאומרת: "הרופאה במיון קראה את המלצת הרופא הפנימי ואמרה לי: 'אני ממש מצטערת, אבל אני לא מקבלת את ההמלצה הזו לשחרר אותך הביתה, ומאשפזת אותך'".

לופו הועברה למחלקת נשים, התקשרה להרגיע את בן זוגה והמתינה לבוקר, בתקווה שהממצא ארעי.

"בבוקר הרופאה הבכירה, ד"ר שירה רביב, הפנתה אותי לצילום חזה שהראה ממצא לא תקין", לידור מספרת, "משם נשלחתי לסי־טי חזה. אחרי כשעה שאני בחדר המחלקה עם בן זוגי חוזרת אלינו הבכירה ומעדכנת שמכל הבדיקות וההדמיות שעברתי עולה ממצא חריג וגדול בבית החזה ושמכאן הם מפנים אותי לשיבא. הממצא, שעד אז עוד לא הבנתי מהו, היה גדול עליהם".

אמבולנס של הלל יפה פינה את לופו לתל השומר, כשבעלה נוסע לביתם להכין לה תיק לידה ולהביא לה חפצים חיוניים. "יצאתי לאמבולנס על הרגליים ושידרתי לעצמי ולסביבה שליטה מלאה ובריאות איתנה, כשאני ממש לא מחוברת לזה שאני אשכרה בסיכון חיים", היא אומרת.

בשיבא התכנס מיד סביב מיטתה צוות שכבר קיבל את ההדמיות מהלל יפה והיה מודע למצבה. "מהאווירה בחדר התחלתי לחשוב שאני בבעיה רצינית", היא אומרת, "הם אמרו לי ששעון העצר שלי טס ולכן כבר מחר בבוקר אכנס לניתוח קיסרי ואחריו יעשו ביופסיה לממצא. המילה סרטן לא עלתה בשיחה הזו".

למחרת, יומיים בלבד אחרי שהתחיל המסע המטלטל שלה, כל הדרך מארוחת הערב עם אמה, היא הועברה לחדר ניתוח. "לא הבנתי למה הם מחכים ולמה הניתוח נדחה משמונה וחצי לעשר ולאחת־עשרה", לופו אומרת, "רק בדיעבד התברר לי שבגלל גודל הגוש בחזה המרדים חשש שלא אעמוד בהרדמה כללית, כשגם אפשרות ההרדמה האפידורלית לא משהו".

לופו מספרת: "אמרתי להם שאני מבקשת הרדמה אפידורלית, שלפחות אראה את הילד שלי, כי מי יודע מה יהיה ואיך תסתיים כל הדרמה הזו".

עננת הביופסיה

תחת הרדמה אפידורלית נולד תינוק בריא במשקל 2.250 ק"ג שהונח על בטנה של אימו. "הייתי שם, נוכחת בשלבי הוצאתו מהרחם שלי, כשבמקביל אני חווה את עננת הביופסיה מעל הראש שלי", לופו אומרת, "אבל הרגע האחד, שאין לו מקביל בעולם, שבו מניחים עליך את התינוק שלך היה המפנה ושם התפרקתי. בכיתי מהקלה ומפחד. הבנתי שנולד לי ילד ראשון, אבל מי יודע מה יהיה איתי. הנה, נתתי חיים אבל מה עם החיים שלי? זה היה קשוח".

התינוק הועבר לתינוקייה ועל אותה מיטה שבה ילדה ניטלה דגימה מהגידול ונשלחה למעבדה. "סצנה שרק השטן יכול לביים", אומרת לופו, "באותה מיטה שרק לפני רגעים נתתי חיים לתינוק בריא ושלם, בתוך רגעים מעמדי משתנה. מיולדת צעירה ובריאה אני הופכת לחולה שחייבים לדגום מיד את הממצא שלה. זו רכבת הרים מסחררת".

בסיום הליך הדגימה, שהתבצע תחת הרדמה מקומית, גילגלו אלונקאים את מיטתה למחלקת חזה וכלי דם. "אם לא די בהמתנה המורטת עצבים לתוצאת הביופסיה", מספרת לופו, "התגלה קריש דם שנוצר בגלל גודלו של הגוש, והוא שגרם לצבר הוורידי בצוואר ולנפיחות ביד. מיד טופלתי במדללי דם כשאני כבר מפנימה שלא אוכל להניק".

בגלל אופי המחלקה לא ניתן היה להביא אליה את התינוק. לידור כאבה את רוע הגזירה אבל הפנימה אותה. יום, יומיים, ואז נשברה: "התאוששתי מהניתוח הקיסרי והתחלתי להתהלך בחדר. אמרתי להם שאם אני לא רואה את התינוק, אני בורחת אליו. הגעתי לקצה".

במסדרון מחוץ למחלקה התאפשר מפגש קצרצר ביניהם. למחרת לופו הועברה למחלקת יולדות והקשר עם התינוק הפך קבוע. "יום אחרי שאני במחלקת יולדות, חיה ונושמת שגרת נשים בריאות ושמחות שרק ילדו, מזמנת הרופאה אותי ואת בעלי לחדרה", לופו מספרת, "ואז אומרת: 'לאור הנתונים, מה שאני הולכת להגיד לכם הוא שאלה הבשורות הכי טובות שיכולנו לקבל. מדובר בסרטן מסוג לימפומה, הנחשב פשוט לטיפול ועם אחוזי החלמה גבוהים'".

בהמשך תיארה הרופאה את המסלול הטיפולי שאותו תעבור לופו. "יצאנו ממנה וצנחנו על הספסל הראשון שראינו", היא מספרת, "על אילו בשורות טובות לעזאזל היא דיברה אם יש לי סרטן?".

בעלה, ששש שנים קודם התייתם מאביו שחלה בסרטן ריאות, נשבר. "בשנייה הזו הבנתי שאני צריכה להרים אותו ואת עצמי", לופו מספרת, "אמרתי לו: תקשיב, ילדנו תינוק והוא צריך את שני ההורים שלו. כמו שנכנסנו לסיפור ההזוי הזה, ככה גם נצא ממנו".

חופשת לידה מאוחרת

מסע הטיפול הכימי יוצא לדרכו, כשבמהלכו מתברר שהגידול הענק, בגודל 14 ס"מ, עמיד בפניו. הפרוטוקול הרפואי מחמיר והיא מקבלת כימיה אגרסיבית יותר. "פיתחתי את כל תופעות הלוואי", היא אומרת, "כשאני, 'לידור תלתלים עד התחת', מקריחה, מרזה, מקיאה, מאבדת כוחות ולא יכולה אפילו להרים את התינוק שלי" .

שנה אחרי מצבה משתפר והיא עוברת השתלת מח עצם עצמית שמפרידה אותה שוב מבנה. ואז בהדרגה מסתמן עוד שיפור. "כשאני כבר בעמדת זינוק ורק רוצה לטרוף את העולם, באה הקורונה ועוצרת הכל", היא מספרת, "זו למעשה הייתה חופשת הלידה שלי, שבמהלכה פיציתי את התינוק, שקראנו לו אופק עוד לפני שידענו כמה משמעותי יהיה השם הזה. התמסרתי לו כולי, הייתי שם בשבילו 24/7. חזרתי לנתיב החיים".

במחלקת נשים בהלל יפה לא שכחו את לידור. "מבלי שתדע היא נכנסה לי ללב, גם בשל סמיכות הגילים בינינו", אומרת ד"ר הרשקוביץ. "עקבתי מרחוק אחרי מצבה במהלך הטיפולים הקשים שעברה. כשהגיעה לכאן לחבק אותי ולהגיד לי תודה, הבנתי עד כמה רק חשד ודאגה מצילי חיים. במקרה שלה זה יכול היה להסתיים באופן טרגי, וכמה נהדר שהיא ניצלה". •