ונזכור את כולן

הדס בקצה הלילה // גלי מיר־תיבון - עם עובד - 244 עמ'

"מכשיר הקשר פעל כל הלילה, ממלא את חלל הזחל"ם ברעש מתמיד, אבל כבר שעתיים, מאז ניתנה פקודת הנסיגה, אף אחד לא ענה לקריאות שלה".

הפתיחה ברומן החדש של גלי מיר־תיבון מושיבה אותנו, הקוראים, בתפקיד הסמלי והממשי של מאזינים היסטוריים. ההקשבה שלנו, מעבר לגלי הזמן, מקבלת אופי גואל ומושיע. אנחנו שומעים וקולטים אות משובש. יוצרים קשר עם דמות במצור. הרומן הזה מתמקם על התפר שבין הנוסטלגי, ההיסטורי והמלודרמטי. "בזחל"ם בלטרון", כותבת מיר־תיבון בשם אחד משני נערים־חיילים שמאוהבים באלחוטנית, "נמצאת נערה שחורת צמה". אף כי מדובר בדמות עם רקע היסטורי, אנחנו שומעים מיד את המשחק של הספר בעולם דימויים מוכר, איקונוגרפי. אפשר כמעט לזמזם את הלחן של סשה ארגוב לפזמון של חיים חפר ("הוא לא ידע את שמה, אבל אותה צמה, הלכה עימו לאורך כל הדרך").

בהקשר תרבותי, הפלמ"חניקית הנצורה היא התגלמות הנערה שאליה כמהים הלוחמים בשדה הקרב, הדמות הגואלת שמסמלת את היום שאחרי המלחמה, את המולדת שבשמה הנעורים מקריבים את עצמם. פתיחת הרומן מציבה אותה גם בתפקיד ההרואי, המקודש, של הלוחם שנשאר לבדו במערכה, אבל גם בתפקיד הקלאסי של עלמה במצוקה. המשך הסיפור, עם זאת, חוזר אחורה בזמן ומתאר אותה כאאוטסיידרית כמעט מוחלטת בחברה הקיבוצית. עולה, ניצולת שואה. אורחת לא לגמרי רצויה. "לא משנה איפה תהיה ומה תעשה", היא מהרהרת, "תגלה שחזרה לנקודת ההתחלה — "'ילדת טהרן', לא משלנו".

מיר־תיבון מנצלת את העטיפה הנוסטלגית שעולם הדימויים הזה יכול לעורר כדי לגעת בחומרים מורכבים יותר מבחינה אידיאולוגית והיסטורית. העימות הפנימי בחברה הישראלית — בין דורות, בין מעמדות, בין המינים, והנגיעה של הספר בגירוש של אוכלוסייה אזרחית, פלסטינית, בפרשה קרובה לאירועי דיר יאסין. הפגישה עם הפלמ"חניקית (החיילת היחידה שנשארה בחיים אחרי התקפה של כוחות ירדניים), היא הקדמה לפגישה עם ארבע דמויות של אנשים צעירים שנמצאים במצב עקרוני של התגוננות ובידוד. לא רק ביחס לכוחות אויב, אלא קודם כל, ביחס לחברה שאליה הן משתייכות. אחת מהן היא נערה כפרית, פלסטינית, שכתובה כמעין כפילה של האלחוטנית, האאוטסיידרית.

מבחינה היסטורית, הספר מתמקד בשלהי מלחמת העצמאות, בקרבות לטרון, במבצעים האחרונים לפני שנכנסת לתוקף הפסקת האש. אבל בפעולת השחזור ההיסטורי מורגש בה היבט פנטסטי. הספר מציע לקוראים חוויה כמעט תיירותית בעולם הדימויים הפופי של מלחמת העצמאות. מצד שני, הוא הופך את מלחמת העצמאות לדימוי למלחמת השחרור הפרטית של כל אחת מארבע הדמויות. עיקר הדרמה בו סובבת סביב משולש רומנטי, סביב שלושה סיפורי התבגרות מצטלבים. האלחוטנית היא מושא אהבתם של שני חיילים, שתוך כדי הקרבות משחזרים את ההיכרות איתה.

"אין אף אחד כמוה, האומץ הזה שלה להיות אחרת, בעצם להיות היא עצמה", מסכם את דמותה אחד מהם. "ציפור נודדת, פצועה, חסרת מנוח". הדמות הזאת מבוססת על אביה של המחברת. מבין ארבע הדמויות שהספר מזגזג ביניהן, דמותו היא שזוכה לטיפול הספרותי המעניין והמפותח יותר. פלמ"חניק עם ותק של חצי שנה בקרבות. הספר מעצב אותו כדמות של משוטט וכמעט עריק שהולך, באופן ממשי, נגד הזרם — בהשראת האלחוטנית, הנערה שאהב ועזב.

שם הספר, לא ברור אם באופן מודע, מהדהד את 'מסע אל קצה הלילה' מאת לואי פרדינן־סלין — אחד הרומנים האנטי־מלחמתיים הידועים של המאה ה־20, שבמרכזו דמות של חייל ומשוטט שמתוודע לאבסורד ולטירוף של מנגנון המלחמה. 'הדס בקצה הלילה' לא קרוב לעולם המודרניסטי בספרו של סלין. להפך, הוא כתוב במתכונת פופולרית וכמעט פדגוגית לפרקים. דווקא כך, נדמה לי, מהלך הסיפור מעודד קוראים בני זמננו לחשוב גם באופן ביקורתי על הדימוי הרומנטי הרומנטי, דמוי הגלויה, והנוסטלגי של מלחמת העצמאות. במובן מסוים, המלחמה האמיתית שמתוארת כאן היא מאבקן של הדמויות בדחף להשתייך, לרצות אחרים, ללכת בתלם.

הנגיעה של הספר בנקודה הזאת מתבצעת באופן קצת ישיר מדי, ולעיתים קצת מטיפני וסכמטי. בהגזמה, אפיון הדמויות, במובן הזה, גובל לפעמים באווירה של סרט דיסני. כלומר, בדיבור בשבח האותנטיות, הנאמנות לקול פנימי, ברטוריקה אינדיבידואליסטית שיש בה היבט קצת מתייפייף, או לפחות מוגבל מבחינת פיתוח הדמויות. אבל במבט רחב יותר, לספר הזה יש מעלות אחרות וגם כוח רגשי שהולך ומתחדד לקראת סופו. אז גם משהו נעשה מחוספס יותר וריאליסטי יותר בחוויית הקריאה.

בעיניי, המחברת בשיאה דווקא כשהיא מגבילה את המונולוגים הפנימיים הפדגוגיים, ונותנת יותר מקום להתנהלות הגופנית של הדמויות במרחב. כשהיא מרפה מהתפקיד החינוכי, ועוברת יותר לתחום הציור והבימוי החי של הסצנה. הרומן הזה משקף מיומנות של כתיבת פרוזה, אבל יש לו עוד לאן להתקדם מבחינת חופש הביטוי והתעוזה שהוא מרשה לעצמו ולדמויות שלו. מצד שני, באקלים הפוליטי הנוכחי, אולי דווקא כותבים כמו מיר־תיבון מציעים לקוראים דרך לא מאיימת ולא תוקפנית לגעת בנקודות רגישות ואלימות בהיסטוריה הישראלית והפלסטינית. לגעת בדימוי של מלחמת העצמאות ואירועי הנכבה כסיפור על נעורים במצור. •