לשחרר את שאול

היציאה הראשונה של דוד שאול לחו"ל בצבא התרחשה במפתיע. לא חופשת בטן־גב בקפריסין או דילוג בין אטרקציות באירופה. "הייתי בלהקת הנח"ל והייתה לנו הופעה במוצב גלדיולה בהר דב. אנחנו מגיעים עם אוטובוס, נוסעים עם נהג אזרח, ובאיזשהו שלב רואים בור. הנהג אומר, תקשיבו, אני לא עובר את הדבר הזה, אין מצב. אני אומר לו, אני אמלא את הבור, רק בוא נגיע לחיילים. איך שאני יוצא מגיע האמר, מישהו עם שלושה פלאפלים, ואומר, תקשיבו, אתם צריכים לעשות ברכת הגומל. אתם לא בארץ. זה אזור עם מוקשים, אסור להיות כאן. אנחנו חוזרים ואני מוצא את עצמי בשולחן ארוך, המון קצינים ואני, טוראי. התברר שהיה שם מארב של צנחנים ואז הם ראו אוטובוס מטיילי נתניה עובר להם מול הפנים, וזה הקפיץ את כל הגזרה. אז בסוף הוא שאל, אתם בטוחים שאתם רוצים להופיע? יהיה מאוחר".

והופעתם?

"הביאו אותנו ברכבים משוריינים, עלינו וראינו שישה חיילים. אחד מחופש לדב פנדה כי זה פורים, אין חשמל אז הם עם נרות, ואנחנו מרימים את כל התפאורה והתלבושות והרמקולים, והם מבסוטים. פגשתי בהמשך, בכל מיני תחנות בחיים כל פעם חייל אחר מהשישה, כולם דיברו על ההופעה הזאת".

הוא בן 32, שחקן יותר מעשור, שיחק ב'הרמון', דמות שמבוססת על בנו של גואל רצון, ב'זה לא הגיל' את הבן של מירי מסיקה, בלהיט הילדים 'שכונה', ב'בלו נטלי' ובלא מעט הצגות - אבל רק בגלל המגה־להיט 'לשחרר את שולי' הוא כמעט לא מסוגל לצאת מהבית.

בסרט, שיצא לפני חודש וקצת, צפו עד כה יותר מ־800 אלף צופים. שיא של למעלה מ־30 שנה בקולנוע הישראלי מאז 'מכתוב' שעשה 570,000 צופים ושבר את השיאים שבהם החזיקו לפניו 'זוהי סדום' של ארץ נהדרת ו'אפס ביחסי אנוש'. העלילה מביאה את סיפורם של אביהו, נתי ובצלאל (שלישיית 'מה קשור') שטסים לקולומביה לשחרר את הבן החטוף של אביהו, שאותו מגלם שאול. "מגיבים אליי בכל מקום, בכל הגילים. מישהו בן 45 בא אליי ואמר לי, ראיתי את הסרט ארבע פעמים. אני מקבל כמות של אהבה שפעם לא היה לי מושג מה לעשות איתה".

לא ידעת לקבל?

"התביישתי נורא, הסתתרתי. לא ידעתי איך לקבל אהבה. כנראה בהלה, ועכשיו משהו בי התהפך".

הפתיע אותך שהסרט כל כך הצליח?

"ציפיתי שהוא יצליח אבל המספרים מטורפים. ישבנו עם משה אדרי, אחד המפיקים, והוא סיפר מה עברו עם 'צ'רלי וחצי', אמר שלא היה דבר כזה מאז. הייתי בהופעה של 'מה קשור' ואז ציון אומר, 'טוב, חברים, שולי באולם'. אפרופו חרדה. כל הקהל בטירוף. ואז מסתיימת ההופעה, והדבר האחרון שאסי אומר, 'חבר'ה, ההופעה נגמרה, אל תשכחו, שולי באולם אם אתם רוצים תמונה'. יותר חרדה מזה? אתה באולם סגור. ואני נושם עמוק ואומר, 'יאללה, נעשה תמונה'. יצאנו ואז עשיתי תמונות, זה לקח איזה שעה".

× × ×

שאול תמיד רצה להיות שחקן, גם כשנאלץ להסתפק בקהל מזדמן בספרייה של ראשון־לציון. "הייתי בכיתה ה' בחוג. בחרתי מונולוג של חנוך לוין, דמות שמקיפה את עצמה בתרופות, חרדתית בטירוף. המדריך אמר לאמא שלי, 'תקשיבי, הוא לא יכול להעלות את זה לילדים, הם יבכו. שיעלה לקומה מעל, למבוגרים'. ואני זוכר את עצמי עולה לקומה של המבוגרים עם פיג'מה חנוך לוינית ועובר אחד־אחד ועושה להם מונולוג של אני גמור".

במקביל לדרמה למד לנגן על גיטרה, פסנתר, כתב שירים וקיווה להיות הכל יחד, עד שהגיע ללהקת הנח"ל. "הופענו 250 פעמים בשנה וחצי. התקשרתי לכל המש"קיות חינוך בארץ כדי שנופיע. המפקדים לא הבינו את הדבר הזה. לא כולם אהבו את זה. זה ברמה של להתקשר למפקדת פיקוד צפון ולהגיד לה שאנחנו רוצים לעשות טור שבועיים בכל המוצבים. עשיתי את זה בלי שהמפקדת שלי ידעה, ופתאום מגיע אוטובוס לתל השומר. והמפקדת שלי אומרת, 'אתה יודע מי משלם על זה? אנחנו'. ואני בשיא התמימות רציתי להופיע. אז הופענו שבועיים, טור מטורף, חזרנו, נשפטתי וקיבלתי שבוע ריתוק".

המשכת?

"מדי פעם היו שופטים אותי, אבל הרגשתי שאני מגיע לאנשים. פעם הכניסו אותנו להיכל התרבות בחולון, חיילים שלא ראו חודש וחצי בית, ואחרי ההופעה שלנו הם צריכים לחזור הביתה, ולפני זה עוד היה טקס של שעתיים. לפני שאנחנו מופיעים כולם קמים אז המפקדים נועלים את הדלתות של האולם. והחיילים זורקים סטיקלייטים עליך. אבל אין מה לעשות, ההופעה חייבת לקרות. כשהם זרקו אמרתי, אני נשאר על הבמה. נישאר והם יאהבו את זה. יכול להיות שזה גם מוגזם, אבל משהו בי רצה לנצח".

הדרך לאודישנים הייתה קצרה. "בלהקות הצבאיות היו גונבים מיקרופונים מהמחסן בתל השומר. לא ידעו מי זה וחקרו אותנו במצ"ח. מצאתי את עצמי בחקירה, ולידי יושב במאי אזרח עובד צה"ל. לא ידעו מי גנב. ואני בתחנת אוטובוס עם הבמאי הזה והוא אומר, 'בוא אני עושה לך מחר אודישן לסדרה'. מגיע למחרת, אומרים לי, 'תעשה את הסצנה'. אני אומר, 'איזה סצנה? לא אמרו לי על סצנה'. הבמאי אמר לי, 'קח את הדברים שלך וצא', ואז הצעתי לעשות לו דמויות מהמערכונים של הלהקה. עשיתי שתיים והוא אמר, 'אתה בפנים'".

הדרך החוצה לא הייתה פשוטה. "אחרי הסדרה ראתה אותי סוכנת של ניצבים ואמרה לי שהיא רוצה להיות הסוכנת שלי. ואז בא אליי מנהל סוכנות הניצבים ואומר, 'תשמע, אתה תעשה פרסומות'. אמרתי לו, 'אני לא עושה פרסומות'. הוא אמר, 'לא, אתה תעשה רק פרסומות'. אמרתי שאני רוצה תפקידים גדולים, והוא אמר, 'אתה תעשה תפקידים גדולים? בחיים לא תעשה תפקידים גדולים'. לא אשכח את ההשפלה הזאת אף פעם".

אחרי הצבא התחילה שרשרת של בריחות: בהתחלה ניסה להוציא אלבום, אבל משהו לא המריא. "החלטתי לשים את הכסף על המוזיקה. אבל הכל התפרק, כולל מנהל שעזב. מצאתי את עצמי עם אלבום מוכן ואין אף אחד איתי. זו טראומה, חוויתי את זה כנטישה. החלטתי לעזוב הכל וללכת ללמוד בניסן נתיב, במקביל חוויתי פרידה מבת זוג אחרי שבע שנים. ועם זה הגעתי, פצוע. לא סיפרתי לאף אחד שאני עושה מוזיקה. בניסן יש מלחמה על פוקוס, על תשומת לב, מי מקבל יותר, זו חוויה מאוד קשה כאמן".

אפשר להיות במקום כל כך תחרותי בלי להיות תחרותי?

"המקום הזה הוא מלחמתי. היה לי רצון לעזוב, אבל הרגשתי שאם אני עוזב אני נכשל. השתחררתי מניסן וברחתי. יצאתי מקבוצת הווטסאפ של הכיתה. בדיעבד זה פיתח אותי, חיזק אותי. אבל אז שנה כמעט לא עליתי לשחק".

אחרי הלימודים הוא המשיך לברוח, הפעם עלה על טיסה להודו בלי כלום כמעט. "הרגשתי שאני עוד צריך לעבד את הפרידה, את מה שקרה בסטודיו. נסעתי עם תיק ריק וגיטרה. אפילו משחת שיניים לא הבאתי. עשיתי את כל הודו בשלושה חודשים על אופנוע. ואני בכלל לא יודע לרכוב על אופנוע".

איך היה לחזור?

"כתבתי מיליון שירים ויצא האלבום 'אור ערביים'. היו הופעות, הגיע קהל, פתאום התחילו להשמיע ב־'88', שמעתי שירים שלי בבתי קפה. אז גם התחלתי בתיאטרון, ולאט־לאט זה גדל. ואז הגיע 'הרמון'".

'הרמון' הייתה כבר סדרה בממדים אחרים. היו סצנות מסובכות?

"הייתה סצנה עם חן אמסלם, שאני צריך להילחם באבא שלי, ששיחק אלון אבוטבול. זה היה היום הראשון של הצילומים שלי, אחרי 13 שעות צילום, ומשהו לא עבד. והבמאי גדי טאוב אומר, 'זה לא עובד'. אני לא יודע אם הוא ניסה לקחת אותי לקצה או שזה באמת לא עבד, אבל משהו בי הרגיש שהוא מגיע לקצה, ואני מגיע למצב שאני לא יודע מה לעשות ומה לתת. וזו פעם ראשונה שאני עושה סדרה בסדר גודל כזה, וכולם כבר רוצים ללכת הביתה ואני מרגיש שאני תוקע הכל. ואני בא לחן ואומר לה שאני לא יודע מה לעשות, והיא אומרת לכולם, טוב, הוא לא יודע מה לעשות. ואני חושב, לא, לא, זה עוד יותר לא טוב שהיא אמרה. ואני זוכר שהלכתי לפינה של קיר, ממש במצוקה, ואמרתי לעצמי, אני לא יודע מה לעשות, ובאותו רגע שרתה עליי הרוח ואמרתי, אני עצבני על הסצנה, על הבמאי, על כולם, זו הסצנה, צריך להילחם. ואז אני עושה את זה, והבמאי אומר, 'מושלם'".

היה לך קשה עם התכנים, הכת, השליטה בנשים?

"התוכן היה קשה אבל אני מאמין שבאזורים שהכי קשה אנחנו יכולים לתת הכי הרבה אור. הרבה נשים ניגשו אליי אחרי זה ואמרו שזה נתן להן כלים, שזה לימד אותן למה לא להיכנס. זה לא חייב להיות ברמה של כת, אלא של סתם מישהו שמשחק במנגנונים שלך".

× × ×

בזמן צילומי ה'הרמון' חזר לגור עם ההורים אחרי שהרגיש בודד בתל־אביב ומאס ברעש בחוץ ובפנים. "לא היו לי מערכות יחסים רציניות מאז הפרידה ההיא. ידעתי שאני זוגי, ראיתי את מה שקורה בחוץ, אין לזה סוף, יכול להיות שגם רציתי לחוות את זה, אבל לא ידעתי לאן זה מוביל. אחרי שנה חזרתי לתל־אביב, ואז הגיעה שרה".

ארוסתך.

"הכרנו כשעברתי לדירה ברחוב גורדון. עברתי איזה ארבעה סאבלטים עד שהגעתי לדירה הזאת, והכי במקריות היא הגיעה לשם. היינו שכנים. ראיתי את זה כסאמר־לאב כזה. קיץ בגג בגורדון, ולאט־לאט רק רוצים להיות יחד. זה היה כיף אבל פחדתי. היה צריך לעזוב את הדירה מסיבות חוזיות, ופתאום הרגשתי שאני רוצה לעזוב. אז התחלתי טיפול. הרגשתי שאני צריך להבין מה קורה".

פחדת שאתה מאבד משהו שאתה לא רוצה לאבד?

"פחדתי להתבגר. לשמחתי היא הייתה אמיתית איתי, זה לא השאיר לי מקום לברוח. ואז נהייתה הקורונה. מחמש הצגות במקביל נשארתי בלי כלום. ואני אומר לשרה, אני לא יודע מה אני בלי במה וקהל".

מה עשית בזמן הזה?

"ישבתי חודשיים באולפן והקלטתי אלבום. במקביל פנה אליי מורה וביקש שאדבר עם תלמידי כיתה י' בזום. אני קם מהשינה, פותח זום, ואז קולט שיש שם 150 פרצופים. שאלתי מה הם רוצים לדעת, ודיברתי על כל הדרך שלי. זה הוביל לעוד כיתות וקלטתי שנהיה פה משהו מטורף. כל יום עשיתי ארבע־חמש הרצאות. בסך הכל 300 הרצאות בשלושה חודשים".

ואז גם יוצא 'לשחרר את שולי'.

"זה קרה במקביל לתאונה של שרה. לפני חודש וחצי היא שברה את הקרסול בתאונת קורקינט, היו תפרים וגבס וקביים. הכל נהיה סיעודי, היא לא יכולה ללכת. חוויתי שתי קיצוניויות. הסרט שיוצא, אטרף, ובבית אני חייב להיות כל הזמן בשבילה. זה להכין את האוכל, להחליף בגדים, לדאוג שיהיה לה טוב. היו הקרנות עם 'מה קשור' והקהל בטירוף, אקסטרים של אופוריה, וכל מה שאני רוצה זה לחזור הביתה ולהיות איתה. אחת בלילה, מחנה את האופנוע למטה ורץ אליה כמו ילד שחוזר מבית הספר".