שר עם קלון

הפוליטיקה, אנחנו כבר יודעים, היא חלוקת כוח. יש שם גם סחטנות. כאשר החרדים, והם רק משל, הצליחו לקבל הרבה יותר ממה שראוי בחלוקה הוגנת של משאבים, זה לא היה לצורך טובות הנאה אישיות. הם דאגו לציבור שלהם. כאשר יו"ר רע"מ הציג דרישות, זה היה למען הציבור שלו.

אבל אתמול קרה דבר אחר. היו הרבה מאוד ביזיונות בפוליטיקה הישראלית. אתמול הושג אחד השיאים. סחטנות לשם סחטנות. סחטנות אישית. סחטנות לצורך כיסא. זה לא ברור איך אלי אבידר מסוגל להראות את פרצופו בציבור. כן, הוא הפך לשר. אבל שר עם קלון. שר שכמעט כל מי שיביט בו, יוסיף מבט של מיאוס. אולי אפילו תיעוב. לא מדובר באדם טיפש. אז למה, לעזאזל, הוא עשה את זה לעצמו? הרי תוספת הכבוד שלו היא כאפס וכאין לעומת אות הקין והביזיון שהוא נושא על ראשו, מרגע שדרש, כלומר סחט לעצמו, את תפקיד השר.

אנחנו כבר יודעים מהי שחיתות פלילית. מגישים בגינה כתבי אישום, משום שמדובר בראיות לכאורה לעבירה לפי חוק העונשין. אבל יש עוד שחיתות – שחיתות ציבורית. אין צורך בפרקליטות. יש צורך במשפט הציבור. מה שעשה אבידר נכנס למחלקת השחיתות הציבורית. הוא לא פעל למען אף אחד. הוא לא דאג לחלשים וגם לא לעשירים. הוא לא השיג תקציבים לקבוצה כלשהי. הוא דאג לעצמו. רק לעצמו. הרי מדובר בממשלה מנופחת גם בלי אבידר. אבל הוא סחט לצורך ניפוח נוסף.

לפני קצת יותר משנה, בחודש מאי, כתב אבידר: "ממשלה מנופחת, מנותקת, לא קשורה למציאות ולעם – אני מתבייש", וגם הוסיף בענק את המילה "בושה". כך שלא ברור איך הוא, דווקא הוא, לא מבין מה הוא מעולל. זו אכן בושה למדינה ובושה לקואליציה שאדם כמוהו נכנס לאחר איומים לממשלה. ועדיין, יש הבדל בין סוחטים לנסחטים. לאחרונים אפשר לסלוח. לראשונים – הרבה פחות. וזה אותו אבידר שהיה אחד הקולות הבולטים ביותר במחאה הציבורית של השנים האחרונות. אנשי המחאה צריכים להתארגן שוב. הפעם כדי להפגין מול הבית של אבידר.

גם אלה שרצו ממשלת אחדות, או ממשלת שינוי, או סוף לסחטנות של מפלגות שהקואליציה תלויה בהן, צריכים להודות שהם לא התכוונו להחליף שחיתות ציבורית אחת באחרת, ולא ממשלה כנועה אחת באחרת. וכאשר נשמעת בעצם הימים הללו הביקורת הרועמת של חסידי האופוזיציה, על הבזבזנות, על הכניעה, על הסחטנות, נוצר הרושם שאבידר הוא סוג של שתול שמתאמץ להוכיח שהאופוזיציה צודקת.

צריך לתהות על כך שאביגדור ליברמן לא הבין מלכתחילה עם מי יש לו עסק. הנחמה היחידה היא, צריך לקוות, שעכשיו הוא מבין. אבידר, בהנחה שליברמן איננו טיפש, לא יהיה בכנסת הבאה.