עברו כבר 45 שנים מאז, אבל עד היום ניצה שאול מזוהה יותר ברחוב הישראלי כ"יעלי", בת דמותה בסרט הקאלט "גבעת חלפון אינה עונה". לה, אגב, זה ממש לא מפריע, ואפילו להפך. "כיף שאחרי כל כך הרבה שנים זוכרים לך את התפקידים שעשית", היא מבהירה. "עכשיו, כשאני משחקת בגרסה הבימתית לסרט ב'הבימה', ועוד לצד טוביה צפיר המתוק, עוטף אותנו גל של אהבה, פתאום נדמה לנו שהזמן נעצר ואנחנו עדיין שם, בחולות ניצנים, בקיץ 1976, מצטלמים לסרט. בכל ערב שטוביה ואני עולים על הבמה, נשמע רעם מחיאות כפיים".
מעט מאוד שחקנים ישראלים שיחקו בכמות כזו של אבני דרך קולנועיות – מ"השוטר אזולאי", "כץ וקרסו", "חגיגה בסנוקר" וכמובן "גבעת חלפון". "כשהצטלמתי לסרטים האלה לא חשבתי שהם יהיו סרטים כל כך אהובים ושיהיו חלק מהדנ"א הישראלי", היא אומרת, "אבל כמעט תמיד, כשבוחרים את הסרטים הפופולריים, הם מופיעים במקומות הראשונים, וזה כבוד גדול".
עם מי מהשחקנים ששיחקת לצידם אהבת במיוחד לעבוד?
"עם כולם. שייקה אופיר היה איש נפלא. לשחק לצידו זאת אחת החוויות של החיים. הייתי עדיין חיילת, ובשבילי הוא היה אלוהים. הוא היה אדם עם תרבות של עבודה ועשייה שלא ראינו, פרפקציוניזם שכל כך הזדהיתי איתו. הדבר שהכי היפנט אותי בו היה שפת הגוף המדהימה שלו.
"נורא התביישתי להתנשק איתו. בחזרות קישון אמר לי, 'בובהל'ה, אל תדאגי, רק בצילומים תתנשקו'. זאת הייתה הנשיקה הראשונה שלי בקולנוע, ואני אזכור אותה לתמיד. גם גדי יגיל, זאב רווח ויהודה בארקן, שאיתם שיחקתי ב'כץ וקרסו' וב'חגיגה בסנוקר', היו נהדרים. למזלי זכיתי לשחק לצד יהודה בסרט האחרון שלו, 'אהבה בשלייקס', וזאת סגירת מעגל מרגשת עם איש שמאוד אהבתי".
שאול גם מספרת שעל הסט של "חגיגה בסנוקר" הומצאה למעשה הסוגה הקולנועית הכי מזוהה בישראל: "אנחנו המצאנו את המושג 'סרט בורקס'. בועז דוידזון אמר, 'תגידו, יש סרטים באיטליה שכולם אוהבים וקוראים להם מערבוני ספגטי. מה פה כולם אוהבים? אחד אמר פלאפל, מישהו אחר אמר בורקס, ואז בועז אמר, 'אז זה סרט בורקס'".
המבקרים לא אהבו אז את סרטי הבורקס. גם "גבעת חלפון" התקבל בהתחלה בקבלת פנים פושרת במקרה הטוב.
"היו כאלה שהלעיזו, אבל היו שנורא אהבו. חוץ מזה אלו שלושה סרטי קאלט ואף אחד לא יכול להתווכח עם זה".
שאול, בת 71, שירתה בלהקת פיקוד המרכז לצד שלמה בראבא, שם טוב לוי, שלומית אהרון, עמרי ניצן ז"ל וגם לצד מי שהפך להיות בעלה, דורון סלומון, מהמנצחים הישראלים המוכשרים ביותר. "הוא הרווח הגדול שלי מהלהקה", היא אומרת. "יום אחד שמעתי בפיקוד ברמלה קטע מתוך הסוויטה לצ'לו של באך בעיבוד לגיטרה. התפלאתי מי שם בפיקוד תקליט של באך. הלכתי בעקבות הצלילים עד שהגעתי לצריף שממנו הם בקעו. טיפסתי כדי להציץ דרך החלון ונפלתי פנימה. שאלתי אותו, 'מה תעשה עם המוזיקה הזאת בלהקה צבאית? אתה מסוגל לנגן גם מוזיקה ברזילאית?' כשהוא ניגן קטע של ז'ובים, הצטרפתי אליו בשירה. הייתי בהלם. ההתאהבות הייתה אנושה. הבנתי שעומד מולי גאון. כך התחלנו במקצב הבוסה נובה את סיפור האהבה שלנו, וזה נמשך עד היום".
את תקופת הקורונה ניצלו שאול וסלומון כדי לעבוד על מופע משותף – "דורוניצה בע"מ" – שכולל סיפורים מחייהם, קטעי נגינה, שירה ומשחק. "הערב הזה הוא המתכון איך להישאר יחד כל כך הרבה שנים", היא מחייכת. "ביצענו הרבה יצירות ביחד, אבל מעולם לא היה לנו ערב משלנו. קיבלנו הרבה פניות להופיע ולא היה לנו שום חומר, אז החלטנו שהגיע הזמן להתחיל לכתוב משהו".
המגפה גם הוציאה משאול את הפעילה הפוליטית, והיא השתתפה בהפגנות ובאירועי המחאה נגד המצב הכלכלי וההתעלמות מהאמנים ומהעצמאים. באחד מימי שישי, לפני כשנה, התייצבה לבושה בשמלת כלה ובהינומה תואמת, יחד עם בעלה, מול קהל של 250 אנשים, לטקס חידוש נדרים לאחר 47 שנות נישואים. החתונה השנייה הייתה ניסיון למחות על העובדה שתקנות הקורונה איפשרו קיום חתונות, אבל מנעו עריכת מופעי תרבות מול קהל. תוך זמן קצר הגיעו שוטרים לחצר ביתם של אורלי וילנאי וגיא מרוז, שם נערכה החתונה. "כשאורלי וגיא הזמינו אותנו, נענינו בלי היסוס", היא אומרת. "אסתי זקהיים חיתנה אותנו. ביקשתי מהשוטר שייתן לנו רק לגמור את הטקס, אבל הוא אמר, 'מצטער, אני לא יכול'. הוא קטף פרח ונתן לי אותו. דיברתי גם מול הבית של חילי טרופר (שר התרבות והספורט, י"ב), שהוא איש משכמו ומעלה, וגם ברחבת היכל התרבות".
"לא סיפרתי, התביישתי"
בשנים שבהן התגוררה בלונדון ושיחקה בלא מעט סדרות וסרטים – הצטלמה שאול ל"פלייבוי", בעירום חלקי, לצד שבע מהשחקניות המבטיחות בעולם, פרויקט שעורר הדים רבים. "אלו היו זמנים אחרים", היא אומרת במבט לאחור. "זה היה חלק אינטגרלי מהלך הרוח של אותה תקופה. כשנסענו לריביירה או לאיטליה, כולם הסתובבו ככה בחוף הים. שנים לפניי הצטלמה לפרויקט ג'יין פונדה. מי שכתב את הטקסט הנלווה היה המבקר של 'פלייבוי'. התייעצתי עם דורון אם להצטלם, והוא אמר: 'בהחלט'. חשבתי שאני אעשה מה שאני רוצה איך שאני רוצה".
היית חוזרת על זה?
"היום, עם המודעות הגדולה ל־MeToo, לא הייתי עושה את זה. אני חושבת שצריך לצייד היום את הבחורות הצעירות במשהו אחר, לא בירחון שמיועד רק לגברים. אני גם מאוד דואגת, מאוד לוחמת ומאוד מתריסה נגד ההטרדות המיניות, שגם אני עברתי. אני מצטערת שבנות דורי ואלו שצעירות ממני בעשר שנים – לא קמנו ויצאנו לרחובות וצעקנו שנים קודם נגד ההטרדות המיניות. היינו צריכות לקום ולעלות על בריקדות, לא לשתוק".
לא קל לשאול לדבר על הטרדות מיניות. גם היא חוותה אותן כחיילת וכשחקנית צעירה, והיום הנושא מקומם אותה, אולי יותר מאי פעם. "בצבא זה היה בלתי אפשרי", היא אומרת, נסערת. "הייתי מגיעה לבסיסים והיו מחכים לי כל מיני פלאפלים (קצינים בכירים, י"ב) למיניהם. הייתי מתחבאת באוטובוס ומתאפרת בחושך, רק שיניחו לי. אף אחת מבנות הדור שלי לא סיפרה לשנייה מה היא עוברת, כי זאת הייתה בושה, כאילו עשיתי משהו לא בסדר.
"אחר כך היו לי עוד הרבה תקריות שקרו גם להרבה אחרות. במאי שהזמין אותי לאודישן הביתה וקיבל אותי עם תחתונים. הוא אמר לי, 'אוי, סליחה, חשבתי שזה ביום אחר'. הייתי כל כך תמימה. אמרתי, 'סליחה, אמרו לי לבוא היום'. הייתה צריכה להיות בסרט סצנת אונס, אז הוא אמר לי, 'אני חייב לראות איך את מגיבה', והתנפל עליי. הוא תפס לי את הידיים ואמר, 'תראי מה את יודעת'. למזלי, אשתו פתאום נכנסה והוא אמר לה, 'אנחנו עושים חזרה'. בחיים אני לא אשכח את המבט שהיה לה בעיניים. אמרתי לה, 'אולי תזמיני לי מונית עכשיו'".
שיחקת בסוף בסרט הזה או סירבת?
"שיחקתי. אמרתי, 'מה, עברתי את כל זה בשביל כלום? אני אראה לו'. הייתי מרדנית גדולה, אבל הדברים האלה שעברתי גרמו לי לסוג של התפרצויות שלא הבנתי מה הן. זה היה ממש פוסט־טראומטי".
שיתפת את האנשים הקרובים אלייך?
"לא דיברתי על זה. אני לא יודעת אם זה היה פתח לאונס או לא, אבל זאת הייתה התנהגות לא ראויה".
גם בחו"ל קרו לך דברים כאלה?
"אתה חושב שלא היו לי הטרדות גם בסדרות שעשיתי בלונדון? זאת לא המצאה ישראלית. היינו בצילומים בבלגיה. שחקן מפורסם קרא לי אליו רגע לחדר, וחיכה לי בתוך האמבטיה. עפתי משם, ירדתי למטה לבנה כמו סיד. המאפר שאל, 'מה קרה לך?' וכשסיפרתי לו הוא התפלץ, אבל לא נעשה כלום. כאמא לשתי בנות, קשה לי שלא קמתי וצרחתי".
להתאהב בתיאטרון
כבר יותר מ־20 שנה ששאול, שמשמשת גם כפרזנטורית של חברת היופי "דהשלי", מקיימת את סדרת המופעים המוזיקליים המצליחה "צלילי קסם", שיזמה. עכשיו, אחרי שנים ארוכות שהסדרה התקיימה במשכן האופרה, היא עוברת לאולם צוותא בתל־אביב (המופע הקרוב ב־26.8). "מאז הילדות המוזיקה היא אצלי אהבה גדולה", היא אומרת. "כשדורון ואני חזרנו מלונדון, יצרנו את קלטות הווידיאו 'דו רה מי פה' לבת שלנו, איטן. מכאן התחיל להתגלגל הרעיון של 'צלילי קסם', כדי לקרב ילדים למוזיקה קלאסית. זה כבר מזמן לא רק מוזיקה קלאסית. שינוי המיקום מאפשר לנו להביא את המופעים בלבוש יותר מודרני. אני מקווה שנצליח למשוך גם קהלים שלא מגיעים למשכן האופרה".
בשנה האחרונה הצטלמה שאול לעונה הרביעית של הסדרה "צומת מילר" כחמותו של אדיר מילר (אמא של השחקנית דקלה הדר). "היו לי שם סצנות הורסות, הכל כתוב כל כך טוב", היא צוחקת. "כיף לשחק ליד אדיר. עוד סדרה שהייתי מאוהבת בה היא 'רון', שהוקרנה ביס קומדי. זה היה מגניב".
שאול נראית צעירה בהרבה לגילה. "יש לי את הגנים של אמא שלי המדהימה", היא אומרת בחיוך. "זה מטורף שאני כבר בת 71! פעם ראשונה שהבנתי עמוק בפנים מה זה אומר להיות בת 70, הייתה כשהחליטו בקורונה שהגיל הזה הוא קבוצת סיכון. אמרתי, מה?! על מה הם מדברים?!"
עכשיו, אחרי שחזרה לשחק בתיאטרון, מקווה שאול שימשיכו ללהק אותה להצגות נוספות. "שנים לא רציתי לשמוע מתיאטרון רפרטוארי", היא אומרת, "בעקבות 'ערב שקופיות' של יפתח קליין ו'גבעת חלפון אינה עונה' בהבימה, שיניתי את דעתי. שנים נמנעתי מלשחק בו כדי לא להיקשר זמן רב לאותו מקום. מה שאני רוצה עכשיו זה להיות חלק מאנסמבל שבו ארגיש כמו במשפחה. הלוואי שימשיכו לפנות אליי. אני מאושרת במה שאני עושה, רק שזה יימשך כמה שיותר".
