עכשיו טוב

יצא לי לחשוב השבוע הרבה על האופן שבו אכפת לי כל כך מהמדליות האולימפיות, אף שאין גרם אחד במוח שלי שחושב שיש באירוע הזה איזו אמת ממשית. רוצה לומר: אני מבין היטב שהמצאנו פה סיפור פיקטיבי, שלא לדבר על כך שהסיפור הזה הוא לא באמת הסיפור שלי (הוא הרי לא ישפיע על חיי). ועדיין, אני כל כך רוצה שהם יצליחו, הנציגים שלנו במשלחת, ואני עוקב באדיקות אחר הישגיהם בענפים המשונים ומחשב את הסיכוי שנותר למדליה, כמו הייתי מחשב את סיכויי לחיות. איזו מין תופעה אנושית מסעירה ומטורללת זו. אני יושב בבית ושומע שאיזה מתחרה ישראלי שט כעת על איזו סירה בים נידח, ויש סיכוי למדליה, והלב שלי הולם מהתרגשות. בתוך רגע הסיפור לופת אותי. לפני רגע לא ידעתי מיהו וכעת, ניצחונו יהיה ניצחוני. הפסדו יהיה הפסדי. רק המוות יפריד ביני לבינו.

מדובר בין היתר בעניין גנטי. אבא שלי, שלא יכל להרשות לעצמו להחצין יתר על המידה את הצד הזה באישיותו בגלל תפקידו כרב היישוב, היה בא איתי לעיתים לראות משחקים חשובים אצל השכנים, כאילו בדרך אגב כזה, מה שנקרא אגב אורחא. אבל תמיד שמתי לב לכך שהוא פשוט לא מסוגל לראות אותנו מפסידים: אם ישראל הייתה בפיגור, הוא היה יוצא מהבית באיזו תואנה שממילא זה לא כזה מעניין אותו, אבל חוזר תמיד להציץ כל כמה דקות ולברר אם נותר סיכוי. ומי שהביט בו מבחוץ חשב שזה אכן לא ממש מעניין את הרב דאום, הוא לא עד הסוף בפנים, אבל אני ידעתי היטב את סערת נפשו המתוקה והגועשת של אבי. גם אמא שלו, סבתי מנוחתה עדן, כשהייתי בורח מהישיבה לראות אצלה משחקי כדורסל, אם הקבוצה שאהדתי הייתה בפיגור שתי נקודות בתחילת המשחק – ואני מדבר איתכם על 2:0 בהתקפה הראשונה – הייתה קמה בחוסר נחת מהספה ואומרת לי: "תקרא לי אם המצב יהיה יותר טוב". 

לכתוב על עצב ודיכאון זה קל. הרבה סופרים וכותבים עושים את זה, כי כמו ג'ורג' באחד הפרקים המיתולוגיים ב'סיינפלד', שהבין שאם ייראה כועס יחשבו שהוא עובד טוב, גם הם מבינים שבכתיבה על דיכאון יש יוקרה מסוימת. פסיאודו־עומק. אבל אני רוצה לדבר איתכם על האושר. על האושר האמיתי, שחלק ממנו נמצא בעובדה שארטיום צנוע אחד שעושה טרפז במזרן בטוקיו, יכול לגרום לנו להרגיש כל כך חיים. 

וכדי להגיע לנקודה מזווית נוספת, אספר לכם דבר מה שאירע לפני שבוע, בשעה שחיכיתי לבת שלי כדי לאכול איתה צהריים. קבענו ליד הבסיס שבו היא משרתת. זו פעם ראשונה שמתאפשר דבר כזה מאז התגייסה, ואני יושב ומנסה להבין אם אני באמת מבין שאני מחכה לילדה שלי, החיילת. אני שקוע במחשבות עם עצמי על השאלה האם אני מצליח לקלוט איך היא גדלה לי ככה, הילדה שאני כה אוהב. ובדקות האלה הלב שלי מתפוצץ מאושר והתרגשות כשאני מחכה לה, ולמרות שאלה סתם צהרי יום חול של אב ובתו, דמעות נקוות בעיניי. אני נזכר איך לקחתי אותה לאכול גלידה בעמק רפאים כשהייתה בת ארבע, איך ישבנו בערב ירושלמי נעים זה מול זה והרגשתי שיש לי כבר ילדה גדולה שאוכלת לבד את הגלידה. והנה, עכשיו אני מחכה שתגיע עם המדים מהבסיס בהליכה מהירה (כי יש לה הרבה עבודה), ותשב קצת עם האבא הזקן שלה.

ואלה רק צהריים, זו באמת רק ארוחה, אבל אני נרגש כל כך, כאילו זכיתי במדליה.  

וכשאבא של ארטיום יצא עם התיק לעבודה לאחר שבנו זכה בתחרות, חשבתי לעצמי ששם מתחיל הזהב, וגם נזכרתי בכך שבסוף, קהלת טעה. קהלת הרי אמר שאין חדש תחת השמש, אבל בכל פעם שהילד שלכם מחייך, ליבכם נפתח מחדש, כמו היה זה חיוכו הראשון. ומי שאמרה את זה יפה זו המשוררת ויסלבה שימבורסקה, שזכתה בפרס נובל ובנאום הזכייה שלה, מכל הטקסטים בעולם, בחרה להתעמת דווקא עם קהלת, שאמר שאין חדש תחת השמש וממילא הכל הבל. אם כל הנחלים זורמים אל הים והים איננו מלא, טען קהלת, אז בשביל מה לטרוח? אבל קהלת טעה, כי הנחלים שזורמים לים, הם כשלעצמם, אין פלא גדול מהם, ולמי אכפת שהים איננו מלא? והעובדה שהשמש זורחת בכל בוקר ושוקעת מדי לילה באיזה לופ – קהלת חטף מהרפטטיביות הזאת דיכאון – אבל אם יש סיבה טובה להישאר ער כל הלילה, זה כדי לראות את הזריחה. ומי שמביט בה באמת, יודע שאין זריחה דומה לחברתה, וכל שקיעה היא עולם חדש שנפתח לך בתוך הלב. 

אין חדש תחת השמש? "זה מה שכתבת, קהלת", אמרה שימבורסקה בנאום הזכייה. "אבל אתה עצמך נולדת חדש תחת השמש. ובלשון השירה, שבה לכל מילה יש משקל, שום דבר אינו רגיל או נורמלי. שום אבן ושום ענן מעליה. שום יום ושום לילה שבא בעקבותיו, ומעל לכל שום קיום של אף אחד בעולם הזה".

אתה יכול להעמיק כל חייך בספרי הרמב"ם והכוזרי, שמנסים להסביר מה פשרם של חיינו, והעמקתי בהם. ואתה יכול לקרוא את כל כתביו של הרב קוק, וקראתי אותם. ואתה יכול לצלול לאינספור מאמרים של אלן ווטס, ולנסות לקבל פרספקטיבה מיובל נח הררי, ואתה יכול לנסוע ליפים שבפלאי תבל כדי למצוא שם את סיבת הקיום, או להתבודד באיזה מנזר טיבטי, ואתה יכול לעבור אנליזה שבה תנסה לפרק ולהרכיב כל חלק מאישיותך כדי להתקרב עוד יותר אל ההבנה של מה הם החיים האלה, וכל הדברים האלה טובים ויפים ומרתקים. אבל שום דבר לא יכול להכין אותך לרגע הזה בזמן, שבו אתה יושב ליד הבסיס של בתך ורואה את דמותה מרחוק מתקדמת לכיוונך כדי שתאכלו יחד ארוחת צהריים, ואין אדם מאושר ממך על פני האדמה.

ופשוטים הדברים, ומותר בם לנגוע, ומותר־ומותר לאהוב. שבת שלום.