הבוסטר של ציפור הנפש
סיפורו של אלוף / 40 שנים מלאו לערוץ MTV, זה שפעם ריגש אותנו כמו נטפליקס. ואילו אנחנו במסגרת החיים סביב הדלתא המתפשט רצינו רק לחזור הביתה עם מדליית זהב בשלום. ואז הגיע ארטיום הנפלא שהפך בדקה למלך ישראל, מלך הקרקע, אלוף האלופים, זן נדיר וכל שאר הכותרות שהגיעו לו בצדק. אז בירכתי את אלעדיק על זכייתנו המשותפת עם ארטיום הצנוע והנהדר (כי אנחנו כמו כל עם ישראל ניכסנו לעצמנו את המדליה) ואז אמרתי לו: "היי אלעדיק, הידעת שציפור הנפש של העולם שכבר נדמה היה שנדרסה תחת גלגלי הקורונה, התגלתה לפני שבועיים דווקא מתוך הכאוס של הנפש הקטנה והרועדת של סימון ביילס בת ה־24?"
"בסדר בסדר. אבל מה עם הבוסטר? שאל אלעדיק המוטרד מהדלתא. רגע, בדיוק על זה אני מדבר, התעקשתי, כי ציפור הנפש בעיניי זה הבוסטר הכי חשוב בחיים שלנו.
הזמר בלי מסכה / "הבעיה שלפעמים כשאתה עף לאולימפוס אתה עלול לנחות נחיתה לא רכה", אמר לי אלעדיק. "נכון, נכון", עניתי. וכדי להמחיש לו את סיפורה של ציפור הנפש הרועדת והשבירה פרצתי בכמה אנקדוטות. ככה התחלתי לספר לו על זמר נפלא, שכשאיזה עיתון תרבותי התלהב ממנו לפני המון שנים בשלב ההמראה בקריירה וכתב עליו איזה חמישה עמודי תהילה מוגזמת, צילצל אליי ושאל מבוהל: "מה אני צריך לעשות קודם כדי שהנפש הקטנה שלי לא תתרסק?"
קודם כל תשתה מים קרים מהברז (לא היה עוד תמי 4), ואחר כך נא לא לקרוא על עצמך, הצעתי.
"ודבר שלישי?" שאל ברעד. "תמשיך לעבוד כרגיל במוזיקה ותאמין שאלוהים שומר עליך", עניתי. ואז העליתי עוד אופציות הישרדותיות (שבאחת מהן הוא השתמש בסוף): לחזור בתשובה, לנסוע להודו לאיזה אשראם, להביט כל יום במראה כדי לאמוד את גודלו האמיתי, או לנמנם שעות במיטה עד שהעיתון יעבור.
לאונרד נשבר / "לא רק מפורסמים חווים משברים נפשיים בגלל הלחץ והציפיות של העולם ושל עצמם מעצמם", אמר אלעדיק. "גם אנשים מופלאים שחיים בבתים קטנים ורגילים עם משפחות, ילדים ודשא סינתטי נשברים בחושך". "אין ספק. רק שהיענו מפורסמים חווים את זה לעיני כל", עניתי. "אתה אוהב את לאונרד כהן, נכון? אז שמע סיפור על הנפש שלו שכמעט התרסקה לעיני הקהל מרוב לחץ, וניצלה בסוף בגלל גילוח".
"גילוח? אתה בטוח?" חרז לי אלעדיק.
"כן, שמע. זה היה בשנת 1972 כשלאונרד כהן הגיע להופעה בבנייני האומה בירושלים. הוא נורא התרגש מול הקהל היהודי־ישראלי. 'דם והיסטוריה יהודית', כך כינה את זה סופר הביוגרפיה שלו. ואולי בגלל זה כשלאונרד התחיל לשיר הוא חש לא במיטבו. וכשהפדיחה גברה עליו עצר את ההופעה והחל להסביר לקהל באריכות שהוא לא יכול יותר להמשיך. אחרי כמה דקות הבין לאונרדינו שהוא קצת מנדנד מדי וירד מהבמה כדי לנסות להחזיר לעצמו את השלווה בעזרת מדיטציה עמוקה ולחזור. ולמרבה הפלא הקהל הישראלי (החסר סבלנות בדרך כלל) נשאר באולם וחיכה".
"בטח חיכו להללויה ולסוזן", מילמל אלעדיק. "ומה היה הלאה?" שאל.
"מאחורי הקלעים הלך לאונרדו שלנו והתפרק, הוא הציע להחזיר לקהל הנאמן את הכסף ורק כשהסבירו לו שחלק מהקהל נסע איזה 300 קילומטרים כדי לראות אותו, התרצה. "אני חושב שמה שאני צריך עכשיו זה להתגלח", אמר לפתע לאנשיו. "היה כיור בחדר ההלבשה, ומישהו הביא מיד סכין גילוח ומשחה, ולאונרדינו עמד שם מול המראה והתגלח לאט־לאט, וכשחש שניקה את עצמו מתהפוכות הנפש שהסתבכה לו, עלה לבמה, ושר מגולח ובוכה את 'להתראות מריאן'".
סחורת המושלמות / "זה סיפור אמיתי?" שאל אלעדיק ההמום. באבואה אמיתי, עניתי. והוספתי בשמץ התפלספות שהגדלת אנשים לדרגת אלים והורדתם הן תופעה תקשורתית־רייטינגית נרחבת שהחלה לפני מאות בשנים. יודע, (התוודיתי), שכשהתגליתי כזמר בגיל 20 (גם בבנייני האומה בירושלים) אחרי ששרתי 'אהבתיה', הפלאשים של המצלמות ריצדו לי מול העיניים ונלחצתי כל כך שכבר באותו הלילה נשברתי. וזה היה פסיק ממה שעבר עליי לימים, כשלא פעם פשוט התפרקתי לרסיסים עד שאספתי את עצמי מחדש.
על פניה של סימון ביילס הקטנה (שגדלה לאם חד־הורית אלכוהוליסטית), ניכר היה הפחד המשתק הזה שלפני הקפיצה הגורלית, ובעיקר המחשבה שמא לא תספק את סחורת המושלמות ותתגלה כסתם עוד סימון הקטנה בשר ודם. וכשנחתה לא משהו על המזרן, עשתה סימון את מה שרק מעט עושים. היא אספה את החפצים שלה וברחה כמו ילדה שבורחת מבית ספר. וכשחזרה לג'ונגל ההתעמלות לא המציאה תירוצים למורה, אלא הודתה בפני העולם שמשהו בנפש שלה הסתבך.
מהן המילים? / פעם מרוב לחץ הסתבכו לי בראש המילים של 'שדות של אירוסים', ונתקעתי על השורה "אקדח טעון געגועים" לעיני 15,000 צופים באילת ולא ידעתי להמשיך אותה. ראבק געגועים, אבל מה הלאה, ניסיתי להיזכר ולא הצלחתי. מרוב היסטריה ולחץ נפשי איבדתי בהמשך כל פעם שורה אחרת משיר אחר. היום יש לי טלפרומטרים והמילים עפות לי מול העיניים. אבל אז? הייתי מיואש ואבוד עד שכששכחתי כמעט בית שלם מהשיר 'צוותא' בחרתי בדרך ההישרדותית היחידה שנותרה לי. לא, לא ירדתי מהבמה. לא התגלחתי ולא התקלחתי. רק סיפרתי בפשטות לקהל שברחו לי המילים מרוב עומס. והם, שזכרו אותן טוב ממני, צעקו לי אותן, הרגיעו אותי, והשורות חזרו.
בוסטר / מתחת לכל בוסטר מסתתר אדם חושש. אז ישבנו אלעדיק ואני זה מול זה, שוב עוטי מסכות כמו פעם. ואני הצעתי לו לזמזל (לזמזם ולמלמל בו־זמנית) איתי את השורה האלמותית מתוך השיר 'הרדופים', שמזהירה אותנו מפני התהילה, הציפיות והלחץ.
"אל גובה השמיים גם אתם גם אנוכי לא נגיע כנראה", כתב נתן יונתן החכם. "טוב, איפה אני ואיפה גובה השמיים?" מילמל אלעדיק, והלכנו יחד לעשות בוסטר בגובה הכתף.
ללעוס מדליות / האומה חיבקה את הנער מחולון שעלה מאוקראינה בגיל 12, ובגיל 24 כבר ריחף עבורנו כמו החללית של בזוס. "הכי חשוב שידע לשמור על ציפור נפשו", אמר אלעדיק בדאגה אבהית. ואני חשבתי שכמו שלעולם לא נדע באמת מה אמרה שלגייה לנסיך שהעיר אותה, כך לא נדע מה אמרה סימון ביילס לפסיכולוגית שלה אחרי האירוע ואיך בסוף התעשתה, חזרה לתחרות האחרונה וזכתה בארד בהתעמלות הקורה. סוף טוב (בינתיים) לסיפור.
לנו היא אמרה משהו שיכול היה בטעות להישמע לקוח מהרפרטואר המילולי של המוסכניק שלי, שכשהיה מביט במנוע המקולקל של המכונית שלי היה תמיד אומר שהמוח והגוף שלה לא מסונכרנים. אבל מה שסימון לא אמרה זה שקשה ללעוס מדליות זהב. הן משמחות אבל נוקשות כמו אבן.
הילרי ולא קלינטון / הג'ודואיסטים הישראלים המאושרים חזרו הביתה עם הארד הקבוצתי. MTV כיבתה את האורות לטובת 'בואו לאכול איתי' הפנאנית, ובילי אייליש הוציאה אלבום חדש שקראה לו מאושרת מתמיד. ועכשיו שמע בסוף סיפור טוב על כובש האוורסט הראשון אדמונד הילרי, שפתר את בעיית הנפש הלחוצה בצורה הכי הגיונית, אמרתי לאלעדיק. כי כששאלו אותו מה עשה כשהגיע לפסגה המיוחלת ענה בפשטות: היה קר שם למעלה, אז הורדתי את הכפפות, הדלקתי סיגריה והתחלתי לרדת.
"היי, שמעת על ספורטאית ה־200 מטרים בריצה מבלארוס כריסטינה טסימאנוסקאיה שביקשה מהשוטרים בשדה התעופה בטוקיו שיעזרו לה לערוק למערב?" שאל אלעדיק.
"וואו השמות המסובכים האלה", עניתי ומילמלתי שוב ושוב את השם ארטיום דולגופיאט המופלא.
לפנייה לכתב/ת 
