נפילה חופשית
קצת אחרי שסימון מפספסת את תרגיל המקבילים שלה באולימפיאדה וכולם מתחילים לדבר על זה שהיא כנראה תפרוש, אני חוטפת את התקף החרדה השני בחיי. לוקח לי זמן להבין מה קורה לי. הלב שלי פועם כל כך מהר שהוא מכאיב לי. כואב לי הלב, ליטרלי, וזו הרגשה מפחידה. בהתחלה, אני משוכנעת שזו תופעת לוואי של החיסון נגד הקורונה. קראתי שזה עשה למלא אנשים בעולם בעיות בלב, והנה זה הגיע גם אליי. אני כל כך רגילה לא לשים על הנפש שלי קצוץ, שלא עולה על דעתי שזה משהו נפשי, פסיכולוגי. יש לי מלא חברות שנשבעות בפסיכולוגית שלהן. אחרי שהן הולכות לביקור השבועי אצלה הן מעלות פוסט שמח בטוויטר או בפייסבוק, כותבות דברים כמו "השרינקית המהממת שלי נתנה לי היום מחמאה. אני מאוהבת באישה הזאת". כשאני קוראת את זה, עולה בי משהו שנע בין רצון לתת להן פליק לקנאה. קנאה, כי רואה כמה הן נהנות מהטיפול, איך הן נרגשות כמו ילדות קטנות מלשבת מול אמא אוהדת ורכה. והכעס, גם הוא בגלל זה, כי הן לא ילדות קטנות, כי הן לא בנות 15 עם בעיות אנורקסיה והורים גרושים. כמה אפשר להתפנן על נבכי הנפש שלך כשאת בת 48, ללטש את האיד שלך. יאללה־יאללה, עוד שנייה מתים, ואת עוד מתייחסת לעצמך כמו אל ביצת פברז'ה בשלב התכנון.
לי אין פסיכולוג, האחרון שישבתי מולו היה אמריקאי ממושקף וגאון עם מבנה גוף דובי שמאוד הרגיע אותי. זה קרה כשהייתי בת 36 בערך. מאז הזנחתי את כל תחום בריאות הנפש שלי, לא הלכתי לשום סוג של טיפול. לא פסיכולוג, לא קואוצ'ר, בטח לא למתקשרת עם אבני קריסטל וישויות מעולם אחר שמשום מה תמיד יש להן שמות של ילדים של מיליונרים, כמו ג'ייד ורפאל.
העולם מתחלק לשניים - אלו שלא יכולים לראות את החיים שלהם בלי טיפול, ואלו שמסתדרים לבד, פשוט סוחבים עוד יום ועוד יום כמו חיילים קשוחים בג'ונגל. יש בנו, מתנגדי הטיפולים, משהו שמאוד גאה בהסתדרות הזאת שלנו לבדנו. אנחנו די מצפים למדליה. יש איזו גאווה כזו על זה שאתה בסופו של דבר חזק דיך לעבור תקופות קשות בלי ללכת לכל מיני נשים זרות בשם דיצה־וייס־דולב, לשבת אצלן בקליניקה ברמת אביב מול תמונה של ברוש כתום, ולבקש שהן יחמלו עליך. אבל מה כל כך בריא וחזק באישה שבאמצע היום פתאום תופסת את החזה שלה ומנסה לעסות את הלב שלה מבחוץ שהוא לא יכאב לה?
לפני רבע שעה סימסתי לרן על הדפיקות המהירות, אבל הוא באמצע שיעור, מלמד. גם ככה לא נעים לי להעמיס עליו. יש איזה הסכם ג'נטלמני בין בני זוג שנמצאים יותר משבע שנים יחד. יש גבול לכמה מותר לך להתלונן על סתם כאבים מסתוריים בלי שזה ייראה כאילו את מוצצת צומי בחינם וגם מנסה להתחמק מעשיית כלים. בינתיים, אני מסמסת לאפרת, יש לבחורה הזאת יכולת אמפתית נדירה ואני צריכה שמישהי תקשיב לי. אני כותבת לה שכואב לי הלב, שאני מפחדת שזה החיסונים, שעוד שנייה אני בטח אצנח על הרצפה. הפחד שהשתלט עליי לאחרונה, איזה יצור מחשכים שלא מפסיק להגיד לי דברים שחורים, גובר. "כמה זמן עבר מאז שהתחסנת?" אפרת כותבת. "כמה חודשים", אני עונה. "אז זה לא החיסון", היא כותבת, "כנראה התקף חרדה". היא כותבת את זה בכזו קלילות, כאילו אני בן אדם שחוטף פאניק־אטקס כל יום ואז מקפיץ כמה קלונקסים עם כוס יין לבן.
"זה לא יכול להיות", אני חושבת, "מה פתאום התקף חרדה?" במחנה שלי צריך לקרות לך משהו ענק כדי שתוכל להתמסר לנפילות נפשיות. הנונשלנט שבו אנשים מסביבי אומרים דברים כמו "עברתי התקף חרדה", או "יש לי או־סי־די" לא מפסיק להפתיע אותי. אני מרגישה שיש אנשים שיש להם זכות לפתח מצוקות מהסוג הזה, שהחיים שלהם היו באמת קשים, שעברו תקיפות, גדלו בבית יתומים עד גיל חמש, ויש אנשים, כמוני, שנולדו בחיפה הרוגעת והייתה להם משפחה טובה וילדות עם סקייטבורד וקיום די דבש בסך הכל, והם צריכים לסתום ולא להגיד אף פעם כתירוץ, "מצטערת שלא הקשבתי לך, יש לי אייצ'־די־אייצ'־די".
זה כולה ההתקף השני בחיים שלי. הראשון היה בגיל 27, באיזה חדר מדרגות שעלה לדירה ברחוב מזא"ה. הייתי צריכה להגיע למסיבה, בעצם אפילו לא זה, יותר כינוס חברים כזה עם אוכל ואלכוהול. זה לא היה אמור להפחיד אותי יותר מדי, אני אדם חברותי ומה יש לפחד משיחה על הסרט החדש של טרנטינו על צלחת קיש פטריות, ובכל זאת, באמצע הטיפוס לדירה, בערך בקומה השלישית, הרגשתי שאני לא יכולה לקחת אפילו צעד אחד נוסף. בהתחלה עלה לי מסך שחור מול העיניים, אחרי זה היה נדמה לי שאני עומדת להתעלף אז החזקתי את המעקה כל כך חזק שפרקי האצבעות שלי הלבינו. "נו, תמשיכי לעלות", אמרתי לעצמי, "בטח סתם סחרחורת". ואז התחילו הנשימות. הן היו כל כך מוזרות, כמו התנשפויות של כלב, ואני זוכרת שחשבתי - לא יכול להיות שאני נושמת כמו כלב, אף פעם לא נשמתי כמו כלב, משהו נורא קרה לנשימות שלי. לא ידעתי אז שהתקפי חרדה הם יצורים ערמומיים, הם לא מסתפקים בחרדה שהרגשת קודם וגרמה להם לבוא, הם חייבים להוסיף עוד חרדה - אלוהים, למה אני נושמת לא בסדר, מה לעזאזל קורה לגוף שלי? כמו אמבות, חרדה זה מין דבר שאוהב לשכפל את עצמו.
אבל אז זו הייתה חרדה חברתית, משהו שגרם לי לפחד מהאנשים שמחכים לי בדירה הזאת ולדמיין שישפטו אותי. לפחות זה דבר שנגמלתי ממנו. היום אני כבר יודעת שלאנשים יש בקושי מילה אחת, אולי שתיים, לתאר אותי בראש שלהם לפני שהם חוזרים לסלולרי או למה שבאמת מעסיק אותם. שלל הפחדים שלהם עצמם.
הפאניקה שאני חווה עכשיו היא שונה. נתחיל בזה שאני לגמרי לבד בבית. אף אחד לא מסתכל עליי. אני כולה יושבת בחדר העבודה על אותו כיסא המחשב הקרוע שעליו אני יושבת מזה ארבעה ימים, מנסה לכתוב כתבה. אז למה אני מרגישה פתאום כאילו שאני בסכנת חיים. המוח שלי משקיף מלמעלה, הגיוני ושקול, כמו מציל. הוא מנסה להזכיר לי שהגעתי לגיל שבו אני לא צריכה להרוג את עצמי כדי להוכיח למישהו משהו. הנשמה שלי היא נהר בוצי וסואן מתחתיו, היא לא מקשיבה למוח, ממשיכה לדהור יחד עם הלב המשוגע שלי במהירות. מה יהיה, מה אעשה, אני לא טובה יותר, אני עומדת להיכשל. מאדם שלם עם מלא אהבות ורצונות וילדה משלו ובן זוג, הפכתי לתא אחד זעיר שמסוגל לחשוב רק דבר אחד, לראות רק דבר אחד. הכישלון המחריד שעוד שנייה יגיע ואז מה יהיה, מה יהיה.
יש בי פחד לא בריא מלהיכשל, לאכזב, לא להצליח. ועכשיו אני נזכרת בפסיכולוג הדובי שלי, שהביט בי במבט עצוב ואמר, "את רוב הילדים בשנות ה־70 חינכו שהם לא שווים כלום אם הם לא מצדיקים את הקיום שלהם בהתנהגות טובה או בהישגים, ולכן כשהם גדלים הם מפחדים מכישלון". "אבל אני כבר לא ילדה", אמרתי לו, "זה פחד מוות", הוא אמר, "והוא נשאר טבוע עמוק בעצמות".
אז אני מניחה שזה מה שאחראי להתקף החרדה הזה. זה עתה מלאו לי 50, אני מרגישה שזמני תם, וזה עורר בי שוב את הפחד מוות של הילדה שמאמינה שהיא לא תשרוד אם היא לא תתאמץ. בחיי שההיגיון הישר שלי יודע הכל. שבחוץ מחכה לי הקיץ שאני כל כך אוהבת, ויין הרוזה שרן קנה לשתות על המרפסת וטבעת ששמתי בתיקון ואני מתה לדעת איך היא יצאה. אבל אני לא מצליחה להרגיש את העולם שבחוץ, כי הלב שלי תופים של מלחמה והמחשבות שלי צעקות של פצועים.
בערב צפיתי בסימון ביילס מדברת על ההתמודדות הנפשית. איכשהו זה הצליח ממש להרגיז אותי. היא נראתה לי עוד כמו ילדת שנות אלפיים קורבנית. לקח לי זמן להבין מה היא עשתה שם. לראשונה הבנתי, שיש משהו מדהים בדור החדש הזה, והמשהו המדהים הזה שביילס לימדה אותי הולך ככה - עזבו אתכם מניצחון הרוח האנושית, עזבו מדליות זהב, להתאמן 18 שנים כל יום באולם קפוא עם ריח של גרביים רק בשביל רגע אחד שבו את ציפור וכל העולם מתעלף ממך. אם זה כבר לא כיף, אם זה גורם לך לרעוד בתוך הטרנינג כאילו נכלאת בחיים שלא מתאימים לך, זה פשוט לא שווה.
אני קוברת את הכתבה בראש, משחררת אותה, אומרת לרן שאני אלך איתו ועם הכלבה לקנות סוכר ולנצל את בריזת בין־הערביים. אני חייבת כבר להגיש, ובמקום זה אני מטיילת, מלקקת ארטיק שוקו־שוקו שקניתי בקיוסק, כמה נעים זה אוויר על הגוף, רוח. פתאום אני מסתכלת על כל עשרות השנים שבהן אני לא מטופלת ועוד מתגאה בזה, ולא מבינה מה עשיתי לעזאזל. אין שום גאווה בלהחזיק בבטן אלפי פחדים לא מדוברים עד שהם משתחררים בהתקפי חרדה או במחלות, ושום חוזק בלא ללכת לפסיכולוג כי אני מסתדרת בעצמי, מה זה מסתדרת, רודפת אחרי שלמות שלא תקרה אף פעם ומשלמת על זה בקיום מאוד רחוק ממושלם.
כשאני רואה את ביילס מקבלת בסוף רק מדליית ארד ואומרת, "זו המדליה הכי שווה שקיבלתי בחיים, הרבה יותר מכל זהב", אני מאמינה לה. זה לא הכי טוב שיש, ולא הכי נוצץ, אבל זה נקנה בלהגיד "מספיק" כשהסבל גדול. להפגין קצת חמלה כלפי עצמך כיצור אנושי. אני מתיישבת על הספסל ליד רן, נותנת לחמלה הזאת להיכנס אליי. "אני צריכה ללכת לטיפול", אני אומרת לרן והוא מהנהן בשקט, "כן".
