יודעת חקלאית פיקחת

בשעה הלא הגיונית 4:00 לפנות בוקר, השעון המעורר בסלולרי מתריע על זמן ההשכמה. בתל אביב, אחרוני המבלים עוד חוזרים מהמועדונים והברים, אך בשדה יצחק שבעמק חפר אנחנו קמים להתחיל את היום בקטיף ירקות ופרחים, שככל הנראה ייגמר עם אור אחרון.

4:30. בחוץ עלטה מוחלטת. הטרקטורים מתחילים להתגלגל בשיירה אל עבר הכניסה לשטח שבו נמצא גם מרכז הניהול של שטחי החקלאות "שפע ירקות" ו"פרחי אברהם". 75 עובדים, זרים בעיקרם, משפשפים עיניים בדממה ומחכים לחלוקה לעמדות.

אחרי שמנהל המשמרת מצלם כל אחד מהעובדים ומתייק את שעת תחילת העבודה בתיקייה מסודרת, העובדים נחלקים לעמדות שעל כל אחת מהן מפקח אחראי עבודה – 25 עובדים לעגבניות, 25 עובדים למלפפון, 25 עובדים לפרח הליזיאנטוס. "אנחנו מחלקים את העובדים לפי הזמנות", מסביר חמודי (39) מערערה, מפקח עבודה בשדה החקלאי. "אם עכשיו יש הזמנה של פרחי ליזיאנטוס, אנחנו חייבים לקטוף אותם באור ראשון כדי שיהיו מוכנים לצאת לדרך וככה גם לגבי העגבניות והפלפלים".

השעה כבר 5:30 ואנחנו יוצאים על גבי הטרקטורים לכיוון החממות. החקלאי אברהם דניאל, שבבעלותו שטחי החממה, מצייד אותי בכלי עבודה חדשים ולאחר מכן זורק אותי בשטחי פרחי הבבונג העמוסים בצבעי צהוב ולבן. בשטח מסביבי נמצאים 25 עובדים תאילנדים – אף אחד לא מדבר מילה בעברית. היום הם אמורים להיות המורים שלי.

ליטרים של זיעה ביום עבודה. כתבתנו בפעולה

המים כבר רותחים

עם אור ראשון, שמביא איתו בשורה של תחילת עבודה אך גם גל חום רצחני, אנחנו מתחילים במלאכת הקטיף. אני מסתכלת על הקוטפים שלידי ומתחילה לעבוד – עם המספריים יורדת אל תחילת גבעול הפרח ובתנועת חיתוך חדה קוצצת ומעבירה לערמה של פרחים שלאט לאט תתמלא ותעבור לאחסון. אחרי שאני מסתבכת להגיע אל תחתית הפרחים, שמסודרים בשורות ענק מופתיות, וגם קצת נשרטת מהחוטים שמחזיקים את כל הקונסטרוקציה, פונה אלי לראשונה ג'ינקוצ'ינג (29), פועל תאילנדי שעובד בחקלאות בישראל כבר שלוש שנים.

הוא מגשש אלי לאט לאט, כשעל ראשו כובע כחול שמכסה את העורף והסנטר, ובקול עדין מנסה להסביר לי שהייתי צריכה לבוא עם חולצה יותר ארוכה כי ככה לא הייתי עובדת כל כך קשה ונפצעת. למרות קשיי השפה אני מבינה את דבריו לפי תנועות הידיים, וכשאני מחזירה תשובה בשפה העברית, "אף אחד לא אמר לי אבל תודה", בליווי פרצופים, קבוצת העובדים שמסביב פורצת בצחוק מתגלגל. כזה של הבנה וחיבה. פה בשטח אני האורחת שלהם.

אנחנו ממשיכים לעבוד במרץ. לאט לאט אני מבינה איך לקטוף מהר כמה פרחים יחד ולעשות מהם ערמה. ככה הזמן עובר מהר יותר עם הספק משמעותי. על כל חבילת פרחים שהספקתי לקטוף, ג'ינקוצ'ינג שלידי קוטף שבע לפחות, ובכל סיום זר מעיף אלי חיוך משוויץ, שגורם ליצר התחרות שלי להתלהט. בין ערמה לערמה ג'ינקוצ'ינג והחבר'ה מזכירים לי לקחת שלוק מהמים, שהפכו תוך דקות לפושרים עד חמים מאוד.

בצד השני של השטח החקלאי, בבית האריזה שנמצא בכניסה, יושב במשרד קטנצ'יק החקלאי אברהם דניאל (73), הבעלים של השטחים שבהם אנחנו קוטפים היום ומנכ"ל איגוד מגדלי הפרחים. על קירות משרדו תלויות בגאון תמונות משפחתיות לצד הגידולים החקלאיים ואפילו מספר תמונות של פולטיקאים מהעבר הרחוק, שהפכו עם השנים לחברים קרובים של החקלאי הוותיק.

ב־1951 עלה דניאל עלה לארץ בגיל שנתיים. בשנת 73' הוא קנה שטח של חמישה דונם בשדה יצחק וגידל סוג אחד של פרחים. על אף השטח המצומצם הרווחים באותן שנים היו גדולים, ועבודת החקלאי נראתה מבטיחה. עם השנים הוא הרחיב את השטח ומה שהתחיל מחמישה דונמים הפך ל־400. אך במקום להגדיל גם את הרווחים, הוא מצא עצמו בשנים האחרונות מתקשה לסגור את החודש.

"בשנת 73' עברתי מהקריות לשדה יצחק כדי לעבוד עם אחי ונשארתי עד היום", דניאל מסביר ולוקח ביס מאריזת מלפפונים שיושבת על שולחנו. "לפני כן הייתי נהג אוטובוס והיה לי מאוד כיף ונוח. כשבאתי למושב היה לי רע, הבית שלי היה רפת ולא ראיתי פוטנציאל. אחרי מספר שנים התקבלתי להיות חבר במושב והתחלתי להיכנס למשק, לנסות למצוא מקור פרנסה נוסף. בשנת 77' נתנו לי רישיון לגדל פרחים והתחלתי לגדל פרח ציפורן. משם זה התגלגל ואחרי שנה גידלתי עוד ועוד פרחים והתחלתי לגדל גם ירקות.

"באותן שנים עבדנו מעט מאוד. היינו עובדים חצי שנה בחורף, חצי יום עד שתיים־שלוש, בקיץ לא עובדים, רק מתחזקים את השטח, ועדיין יכולנו מהרווחים כל שבוע, לקנות סוסיתא. היו לי חמש דונם וחמישה עובדים והרגשתי מיליונר. היום אנחנו עובדים על 400 ומשהו דונם עם 75 עובדים ומתקשים לגמור את החודש בגלל כל העלויות של המדינה".

היום עיקר העבודה של דניאל היא חקלאות פנים ארצית של ירקות – עגבניית שרי, פלפלון ומלפפון ננסי וגדול לצד גידול פרחים שמתחלק בין מכירה בארץ למכירה בהולנד. "אם אני מייצא להולנד פרחים אני שוכר משאיות שלוקחות את הפרחים לנתב"ג", הוא נותן דוגמה למשתנים שמייצרים הוצאות. "שם מחכה לי רכב מיוחד שקולט את הפרחים ומעלה אותם לבטן המטוס. הפרחים ממריאים ונוחתים בהולנד ושם קולטים את הפרחים במכס ומסיעים אותם לבורסה בהולנד. אחרי כל זה העלות שלי בממוצע שנתי 38 אחוז ממחיר המכירה.

"פה בארץ, שאני בכלל לא מטיס, ואין אף פרוצדורה, אני מגיע לעלות של 42 אחוז ממחיר המכירה. בארץ אני מוכר פרח בשקל וחצי לחנויות ובחנויות מוכרים את הסחורה שלי ב־15 שקלים ללקוח. יש בארץ פערי מכירה קשים בין הרשתות לבין החקלאים. בפרחים התיווך החופשי קיים כבר מיום הקמת המדינה, אין אף הגבלה".

צילום: אלעד גרשגורן

מתי הפסקת צהריים?

אנחנו ממשיכים לעבוד בשמש הקופחת. למרות שהחממות סגורות ומקנות צל, השמש האימתנית של אוגוסט מצליחה לחדור דרך פרצות ברשת ומחממת אותנו טוב טוב בתוך סאונת הקטיף. אחרי שמסיימים לקטוף פרחים אנחנו עוברים מייד על הטרקטור לקטוף עגבניות ומלפפונים. השעה 10:00 ועדיין לא הגענו לשעת מנוחת הצהריים, שצפויה ב־11:00. כל שעה בחממה מרגישה כמו חצי יממה.

את העגבניות קל יותר לקטוף – לוקחים צרור ומכניסים לארגז, מורידים את העלים המיותרים על הגבעול וממשיכים לצרור הבא. אומנם אנחנו 20 עובדים על השטח, אבל בחום אימים העבודה נעשית יותר ויותר איטית. שטח שבתחילת היום יכולנו לקטוף בשעה, מסתיים רק כעבור שעתיים וחצי לפחות. ועם עליית המעלות מגיעים אורחים נוספים – החרקים שמקשים על הנשימה. "היה חג עכשיו חג הקורבן ובגללו היו חסרים לנו 30 עובדים מהשטחים שלא באו לעבוד", מסביר אברהם דניאל, שמפקח על איטיות העבודה בשקט מהצד. "המון ירקות ופרחים הלכו לזבל".

מי העובדים העיקריים שלך פה?

"עובדים זרים בעיקר, אין ישראלים שבאים לקטוף".

אתה נמצא בחוסר?

"תמיד. יש פה 75 עובדים ואני חייב במינימום 100 כדי לא לזרוק סחורה לפח. המדינה מחלקת מינימום עובדים זרים לכל שטח, לא משנה מה גודל השטח. מה יוצא? שסוחרים בעובדים כי יש שטחים קטנים שלא צריכים כמות כזו של עובדים ויש גדולים כמוני שנואשים לעובדים. על כל עובד אנחנו משלמים מיסים כבדים כמו עובד רגיל של המדינה לכל דבר".

"לפני שש שנים כתבתי מכתבים לממשלה שידעו שבעתיד הירקות והפירות יהיו רק לעשירים", דניאל ממשיך לרטון. "גם אם יפתחו את היבוא לגמרי, הרשתות לא יורידו את המחיר, אלו שטויות. אני מוכר מלפפון בחצי שקל לקילו, לרשתות, והם מוכרים אותם ב־20 שקלים. החקלאים הם היחידים שיפסידו והאזרחים בקושי ירגישו את ההבדל. מי שיתעשר בסופו של דבר זה הרשתות כי הן רק יורידו את החקלאים הישראלים במחיר".

מאות חקלאים הפגינו השבוע ברחבי הארץ במחאה על כוונת משרד האוצר להנהיג רפורמה בתחום יבוא התוצרת החקלאית במסגרת חוק ההסדרים. הממשלה מתכוונת להפחית ואף לבטל את המכס שמונע ייבוא של פירות, ירקות וביצים, ובמקומו להעביר מענקי תמיכה ישירים לחקלאים. המהלך אמור לפתוח את השוק לתחרות ולהוריד מחירים. המפגינים התאספו בשורת מוקדים, והגיעו אל מול רחבת משרד האוצר. החקלאים טוענים כי אם יפתחו את יבוא התוצרת החקלאית מחו"ל, החקלאות בארץ תגסוס לחלוטין.

"קודם כל צריך להבין אם המדינה רוצה חקלאות", מסביר דניאל. "לדעתי המסקנה של המדינה היא שהחקלאות הישראלית היא מיותרת והמדינה לא מאמינה בה. הם בעמדה שמי שלא טוב לו שיסגור את העסק. לא עושים כלום כדי להראות שרוצים את החקלאות. רק כל יום מפילים מס גדול יותר ויותר. היום במשק שלי אני משלם מיליון ומאתיים שקל לשנה תשלום מים, מכסף שאין לי. אין פה פוליטיקאי אחד שעומד מאחורינו. רבין היה אוהד של החקלאות, לא היה חסר שום דבר בשנים שלו, נתנו לחקלאות להתפתח, באו ילדים, פתחו משקים. היום הגיל הממוצע לחקלאות הוא 68 כי אף אחד לא רוצה להיות חקלאי מהדור הצעיר, לא שווה להם. כל היום יש פיקוח על הראש שלך ואתה לא רואה מזה תוצאות בסוף החודש".

"אין ישראלים בקטיף". אברהם דניאל

אין אף הקלה?

"יש רק הקלות כדי לסמן וי. באירופה יש שמונה אחוז סיבסוד מס לחקלאי כדי לעזור לו להתקיים, פה הסבסוד הוא בקושי אחד וחצי אחוז והוא לא עוזר בכלום, אין לנו שום קו הגנה. אם אחרי תקופת הקורונה הייתה לי את האפשרות להרוויח קצת, עכשיו עם הרפורמה החדשה גם זה ייעלם".

אז למה אתה ממשיך?

"הייתי מזמן מקפל את הציוד אבל אני כבר עמוק בתוך זה, עם המון מחויבויות להמון סוחרים, עובדים ושני הילדים שלי גם עובדים איתי. כשיש מלחמה חקלאים יוצאים לקרב, לא מרימים ידיים ומקפלים את הציוד. כשפורשים ממקצוע תמיד עדיף לפרוש בשיא ולא באמצע, אנחנו פשוט לא מגיעים לשיא בשום צורה. היום אם הבנים שלי היו שואלים אותי אם להיכנס איתי בעסק הייתי נותן להם פטיש בראש".

אנחנו יוצאים להפסקת צהרים וחוזרים עם הטרקטורים אל המגורים של הפועלים שנמצאים בסמוך לשטח האריזה. כולם נכנסים מהר להתקלח, מורידים מעצמם ליטרים של זיעה שהצטברה בכל חלק בגוף ומיד מחממים את האוכל שהכינו בקופסאות. כל אחד אוכל בדממה, לבד ובריכוז. יש לנו שעה של הפסקה וחוזרים לעבוד עד אור אחרון. נשאר לקטוף עוד עשרות שטחי פרחים וירקות – משימה שכנראה לא נשיג עד לסוף היום.

אנחנו מסיימים מהר לאכול, חובשים את הכובעים וחוזרים לשטח, לאותה רוטינה של חום מלווה בחרקים. וכך, למרות המסקנות הקשות על עתיד הענף שעלו במהלך היום, השקט והשלווה שמאפיינים את השטח החקלאי מכניסים למעין שלווה נפשית אוטומטית ממכרת. החום כבר פחות מפריע, צבעי הפרחים עזים, והירקות שנקטפים ואחרי שנייה כבר נכנסים לפה, הם רגעי אושר קטנים.