נאוה ברק, נשואה ואם לשלוש בנות, נולדה ב־1947, וגדלה בטבריה. בילדותה הייתה פעילה בנוער העובד, רקדה בלהקות ריקודי עם ולקחה חלק במופעי סקי מים בפסטיבלים של הכנרת. שירתה בחיל המודיעין ואחרי השחרור למדה שפה וספרות אנגלית וערבית באוניברסיטה העברית. עבדה במערכת החינוך במשך 25 שנים כמורה לאנגלית. בוגרת קורס ניהול מלכ"רים ומוסדות תרבות באוניברסיטת תל־אביב. ב־1969 נישאה לאהוד ברק. השניים נפרדו אחרי 34 שנות נישואים. ב־2009 נישאה לשלום זינגר, איש עסקים ולשעבר מנכ"ל משרד האוצר. ב־1996 הצטרפה לוועד המנהל של עמותת עלם, שפועלת למען נוער בסיכון, ומאז מכהנת כנשיאת העמותה, כשהיא מלווה מקרוב את בני הנוער ומצוקותיהם ומגייסת משאבים למענם. שימשה כיו"ר אגודת הידידים של המרכז הרפואי רבין (בילינסון) כ־20 שנה וכיום, חברת ועד מנהל של העמותה. מכהנת בנוסף כחברת ועד מנהל בליגה לידידות אמריקה־ישראל.

איך עובר עלייך עידן הקורונה?

"בסגרים הניתוק מהמשפחה ומהנכדים היה קשה. אי־אפשר לשכוח את ראש השנה ופסח שישבנו שנינו בבית עצובים. ליל הסדר אגב היה יום ההולדת שלי וזה הגביר את העצב. אנחנו רגילים לארח את המשפחה בכל החגים וגם כרגע יש אי־ודאות. התחסנתי השבוע כי אני שייכת לקבוצת אוכלוסייה בסיכון וחושבת שכל אחד מאיתנו צריך לקחת אחריות. יש במחלה הזאת הרבה אי־ודאות ואני מנסה לנקוט צעדים של הימנעות אבל ממשיכה לעבוד כרגיל, אני לא בחרדה, באה למשרד כל יום. יש בי דאגה שלא ניכנס שוב למצב שבו היינו קודם".

מה הזיכרון הכי מוקדם שלך?

"גיל ארבע, היינו נוסעים בשבתות עם ההורים וקבוצת חברים מטבריה למפל של טבחה, ליד כפר נחום על שפת הכנרת. עד היום אני זוכרת אותנו משתוללים מתחת למפל, שנשפך לתוך בריכה קסומה. שם גם למדתי להתגבר על פחדים, כשצללתי למים בפעם הראשונה. הוריי הורישו לי את האהבה לטבע. עד היום טיולים בטבע, הליכה ליד הים בשקיעה, שדות הכלניות ונופי הכנרת, מעלים בי זיכרונות ילדות".

איזו עצה היית נותנת לעצמך בת ה־16?

"לחלום בגדול ולהאמין בעצמך, לא לוותר ולא לפחד מכישלונות. יכול להיות שהייתי אז יותר חששנית, אבל כן הלכתי עם החלומות שלי והייתה לי מעטפת תומכת כל הילדות שלי. אני נחשפת היום לבני נוער שבכלל לקחו להם את החלומות, וכששואלים אותם, 'מה החלום שלך', יש רגע של שקט בגלל המצב הקשה. במפגשים שלנו עם נערות צעירות שחוו טראומה קשה בילדותן אנו מסייעים להן להאמין בעצמן, להתחבר לחוזקות שלהן, לעלות על המסלול מחדש ולהגשים את עצמן".

מתי היית הכי מאושרת?

"כשנולדה בתי הראשונה, מיכל. אני זוכרת את הקשר הראשוני כאמא צעירה מאוד עם התינוקת, את הרוך, את החום, החיבוק. אני זוכרת את עצמי ימים שלמים שרה לה כשהיא על הידיים. הייתי נשואה אז לבעל קצין קרבי, שלא היה בבית לסייע, אבל הייתי חזקה ומאושרת. כמובן שכל לידה הוסיפה לי אושר, ועד היום המשפחה, שלום בעלי, שלוש בנותיי ונכדיי, הם הדבר החשוב בחיי".

מאיזה הרגל היית רוצה להיפטר?

"לפעמים נדמה לי שאני יסודית מדי, צריכה לשלוט בכל פרט, משקיעה הרבה בכל משימה. קשה לי לא להיות בשליטה. הייתי רוצה לשחרר יותר, לקחת בקלות. גם אם זה אירוח בבית, זו משימה של תכנון כל הפרטים בקפידה. בדרך כלל זה מצליח אבל הייתי רוצה מראש לשחרר".

מה הפחד הכי גדול שלך?

"אתה שואל מישהי שכל חייה חיה בחרדה. בעלי לשעבר, שהיה קצין קרבי בסיירת, יצא למבצעים מאחורי הגבול, ושנים דאגתי לשלומו. בזמן שהיינו באמריקה עם ילדה בת שלוש לתקופת לימודים, פרצה מלחמת יום כיפור. אהוד חזר לארץ כמג"ד בסיני, והפחד והחרדה לא עזבו אותי יום ולילה, עד שאחרי שלושה שבועות קיבלתי טלפון ממנו מאזור הקרבות בסיני. כיום, אני דואגת לבריאותם של הנכדים והבנות, ומתפללת שיהיה רק טוב".

רגע מעצב מתקופת השירות?

"בשנת 1976, במהלך מבצע אנטבה, אהוד ואני, ושתי בנותינו, גרנו דירה מעל יוני נתניהו וברוריה בת זוגו. היינו בקשרי חברות קרובים. יוני היה מפקד הכוח של סיירת מטכ"ל בשטח, ואהוד כאלוף משנה ומפקד במטה, נשלח לניירובי להכין את המבצע. בליל המבצע, שלא ידעתי על קיומו, צילצל הטלפון בחמש בבוקר. על הקו היה אהוד, שבקול סדוק סיפר לי שמבצע הצלת החטופים באנטבה הצליח, אבל יוני חברנו, המפקד, נהרג. הייתי המומה, ורגע אחר כך הוא גם הטיל עליי משימה, לרדת לדירה של ברוריה ולבשר לה על מותו של אהובה, לפני שהבשורה תגיע בדרך אחרת. הייתי קפואה דקות ארוכות, השארתי את הבנות ישנות, וירדתי לדירה שלה. המפגש בינינו היה קשה. ניסיתי לומר לה שיוני נפצע, אבל מהר מאוד היא הבינה, וכך נשארנו חבוקות דקות ארוכות. הרגע הזה, של המפגש בינינו, נשאר חקוק בזיכרון שלי כאחד הרגעים הכואבים והקשים שחוויתי כאישה צעירה".

איך הכרת את שלום?

"בחגיגת יום הולדת לחברה במסעדה. תוך כדי הארוחה, המלצרית הגיעה אלינו עם בקבוק יין טוב, ואמרה שאחד הסועדים בשולחן ממול שלח אלינו. אחר כך מבטי הצטלב עם מבטו של שלום, שלא הפסיק לנעוץ בי עיניים. לאחר הארוחה התקשרה אליי חברה שישבה איתנו בשולחן, וביקשה ממני רשות למסור את המספר שלי לשלום. הוא התקשר, וקבענו להיפגש על הים, בזמן השקיעה. שם התחיל הניצוץ ומאז אנחנו יחד.

הוא אוהד מושבע של מכבי ת"א בכדורסל והתחלתי ללוות אותו למשחקים בחו"ל ובארץ. אחרי הגמר במוסקבה, ב־2005, היינו באופוריה. אחריי הלכה קבוצה של אוהדי מכבי ושרה בהתלהבות - 'כולם יודעים שנאוה צהובה'. זה היה רגע מצחיק כי הגעתי מבית אדום. הוריי היו פעילים במפלגת העבודה" 

מתי בכית לאחרונה?

"לפני שבועיים הייתי בביקור עם נציגות של קרן פילנתרופית, לטובת תמיכה בפרויקט של 'צעירות אימהות' של עלם ברמלה. פגשתי אמא צעירה, בסך הכל בת 24, שעברה מסכת קשה של אלימות פיזית והתנכלות מצד בן זוגה. היא עזבה אותו, ומתמודדת עם קשיים כלכליים עד לרמה שחסר לה אוכל במקרר. היה לה קשה להיעזר בשירותים הקיימים, והמפגשים האישיים עם הרכזת של עלם נתנו לה תקווה וסייעו לה בהתמודדות עם גידול הילדים. למרות כל הקשיים, היא רוצה ללמוד לתעודת הוראה ולהתפרנס בכבוד. כשנחשפנו לסיפור הקשה הזה, כולנו בכינו יחד איתה. בעיקר התפעלנו מהחוזק הנפשי שלה, וממאמציה לתת עתיד טוב יותר לילדיה".

מתי התרגשת לראות מפורסם?

"אחרי הבחירות ב־1999 הוזמנו לוושינגטון לארוחת ערב רשמית בבית הלבן. פגישתנו עם הנשיא ביל קלינטון ואשתו הילארי הייתה מאוד מרגשת, נוצר קשר אישי כבר מהרגע הראשון. לאירוע הגיעו כל ראשי הקהילה היהודית וגורמי הממשל הבכירים בוושינגטון, חוויה בלתי נשכחת. בפגישותיי הבאות עם הילארי התייעצתי איתה באיזה נושא להתמקד כאשת ראש ממשלה. העצה שלה הייתה להתמקד בנושא הנוער והצעירים במדינה, שהיה חשוב גם לה. בשנת אלפיים היא השתתפה בהזמנתי בקמפיין של עלם נגד אלימות במשפחה. ביקור מכונן שהגביר את החשיפה לעמותה. קלינטון חתמה על אמנה נגד אלימות בבית ראש הממשלה, יחד עם חברי כנסת, וביקרה בפרויקטים של עלם. עקבתי בהמשך מקרוב אחרי הקריירה שלה והערצתי את הנחישות שלה לרוץ לנשיאות ארצות־הברית. היא מסמלת בעיניי עצמאות נשית, העצמה ומנהיגות".

דיברתן אחרי שהפסידה?

"התכתבתי איתה לכל אורך הדרך, גם אחרי. הילארי השיבה לי שהיא מעריכה את האמפתיה ולתחושתה היא עשתה את המקסימום וצריך להמשיך הלאה".

מה הרגע הכי מביך שהיה לך?

"כשאתה אישיות ציבורית, לא תמיד נוחה לך החשיפה התקשורתית בכל פרק בחייך. אני מבינה שזה חלק מהמשחק, אבל היו רגעים בחיי שזה היה מביך".

למשל?

"כשמשברים אישיים בחיים שלך זוכים לכותרות גדולות בעיתון, ברור שזה מביך".

מה ההישג הכי גדול שלך?

"בשנתי ה־25 כנשיאת עלם, אני מסתכלת בגאווה לאחור ורואה את ההתפתחות העצומה של העמותה, שהתחילה כעמותה קטנה ובלתי מוכרת והפכה לארגון מוביל שפועל בכל הארץ ומהווה כתובת ל־20 אלף בני נוער בשנה. הארגון מפעיל 1,600 מתנדבים, ופועל ב־82 פרויקטים לצמצום התופעה של נוער בסיכון. סיפורי ההצלחה של צעירים שחיו ברחוב, שהיו מכורים לסמים, שאיבדו תקווה ובעזרת הסיוע של עלם רכשו מקצוע, הקימו משפחה, ולא פעם חוזרים ומתנדבים במרכזים של עלם - הם סגירת מעגל, וזה מרגש אותי מאוד".

מה תהיה השורה האחרונה בביוגרפיה שלך?

"החיים זימנו לה הכל, רגעים של חסד והתרוממות רוח, וחוויות מדהימות, וגם רגעי מכאוב, אכזבה ומשברים. העוצמות ששאבה מבית הוריה, האופטימיות, כוח הרצון והאמונה בטוב – ניצחו".

מתי היית הכי קרובה למוות?

"ב־2001 הייתי במסע הרצאות בקהילה היהודית בדרום־אפריקה לגיוס כספים למען קרן היסוד. בסוף השבוע ביליתי עם ורד העוזרת האישית שלי, בספארי בקרוגר פארק, שבו חיות פרא הסתובבו חופשי. גרנו בבקתות, שמרוחקות 200 מטרים אחת מהשנייה, והמעבר ביניהן התבצע על ידי נהגי רכבי גולף מטעם המקום. המליצו לנו לא לנוע רגלית, בגלל הסכנה. בלילה הראשון נתקעתי בלי מפתח לבקתה שלי. לא הייתה לי ברירה אלא ללכת לבד ברגל לבקתה הקרובה של ורד, כדי להודיע על מצבי. אלה היו 200 המטרים הארוכים והמפחידים בחיי. ראיתי בדמיוני חיות שאורבות לי בדרך. למזלי, הגעתי בשלום, והזעקתי את מנהל המקום לחלץ אותי"

"פריחת היסמין. מזכיר לי ילדות רחוקה, את הגינה של ההורים בטבריה, את העציצים בכניסה. זה ריח שליווה אותי תמיד ביציאה ובכניסה לבית, ומלווה אותי עד היום ומעלה בי זיכרונות".

מה מדאיג אותך לפני השינה?

"הקורונה זיעזעה וטילטלה את עולם בני הנוער, והחריפה את מצוקותיהם של הצעירים בסיכון. נחשפנו ליותר תופעות של דיכאון, בדידות, סמים, אלימות, פגיעות עצמיות ונשירה ממסגרות. זה צו השעה להציל אותם, כי ההשלכות יהיו לשנים רבות קדימה. כל מערכות החינוך והרווחה צריכות להתגייס למענם עכשיו. אני דואגת לצעירים האלה, שמנותקים ממערכות משפחתיות תומכות, וכמו שאמרה לנו אחת מהנערות: 'למות מקורונה זה מסוכן ומפחיד, אבל אנשים כמוני יכולים למות מלהישאר בבית, במשפחה פוגעת כמו שלי'".

מה הדבר האחרון שחיפשת בגוגל?

"צפיתי לא מזמן בהצגה 'עוד חוזר הניגון' על חייו הסוערים של נתן אלתרמן, על מערכת היחסים במשפחתו. חיפשתי בגוגל עוד פרטים על הביוגרפיה שלו, שלא הוזכרו בהצגה, והיה חשוב לי להתעמק בהם".

מה למדת?

"צרם לי שיותר מדי הדגישו בהצגה את הרומן שהיה לו עם צילה בינדר. זכרתי יותר את היותו משורר לאומי מוכשר עם משפטים מכוננים שליוו אותי לאורך כל חיי".

איזו סדרה כולם צריכים לראות כרגע?

"סדרה בריטית של הבי־בי־סי שנקראת 'חיים ביחד', שעוקבת אחרי ארבעה דיירים בבית דירות במנצ'סטר. הסדרה נוגעת ללב, הביצוע נפלא, העלילות משתלבות אחת עם השנייה, ומה שברור הוא שלמרות שלאנשים מערכות יחסים זוגיות יחד, כל אחד מהם מרגיש מאוד בודד ולבד".

מה האלבום הראשון שקנית?

"של 'הפלטרס'. השירים שלהם ליוו אותנו במסיבות הראשונות שלנו בשנות ה־60. עד היום הם מעוררים בי נוסטלגיה וגעגועים".

מי היה משחק בתפקיד עצמך בסרט על חייך?

"אני אוהבת מאוד את ג'יין פונדה, שהיא גם אקטיביסטית ופמיניסטית. אם היא תשחק בסרט על חיי, אני מבטיחה לה כמה פרקים מרתקים וחומרים מעניינים בדרך".