זה כמעט היה ראיון על אכזבה. הסופרסטאר של המשלחת הישראלית, הפנים הכי מוכרות שלה לפני האולימפיאדה, מגיע לטוקיו כמועמד בכיר לעלות לפודיום ומסיים בלי המדליה על הצוואר. שגיא מוקי חיכה חמש שנים כדי להשכיח את טראומת אולימפיאדת 2016 בריו, שהותירה בו חותם - פיזי ומנטלי. פרק זמן שהוא נצח. ובנצח הזה, מוקי עבר כל מה שספורטאי מפחד ממנו וגם חולם עליו.
אבל בסוף, זה ראיון על הצלחה ורוח לחימה. כי שגיא מוקי חזר לארץ עם המדליה היחידה שחסרה לו – אולימפית. אחרי שהוא וכל שאר נבחרת הג’ודו המבטיחה רשמו שורת אכזבות בתחרות היחידים, הם אספו את עצמם ועלו להתחרות בקטגוריית הנבחרות כיחידה מנצחת. ביום רגיל, הנבחרת שווה מקום בשולי העשירייה הראשונה בעולם. ביום הבהיר ההוא בטוקיו, היא ראתה מדליה באופק והשיגה אותה תוך שהיא מדיחה בדרך מעצמות.
“אתה שומע שאני צרוד? אל תדאג, אני לא אדביק אותך בכלום, זו צרידות. יש לי מדליה אולימפית ויש לי חלק גדול בזה”, הוא אומר כשאנחנו מתיישבים אצלו בדירה בנתניה, שלוש שעות אחרי שנחת בארץ מטוקיו. “בתחרות אישית אני מתכנס לתוך עצמי, אף פעם לא מאבד את הקול. אבל כאן כשמדובר בנבחרת – אתה חייב לצעוק ולדחוף את כולם. אם יש ספורטאי שנופל, אני חייב להיות שם ולהרים אותו”.
בקרב המכריע על המדליה, מול רוסיה האיכותית, מאמן הנבחרת אורן סמדג’ה מעלה אותך בהפתעה מול יריב בקטגוריית משקל גבוהה משלך. מה הוא אומר לך לפני שאתה עולה לקרב מול ג’ודוקא ששוקל 51 ק”ג יותר ממך?
“אורן בא אליי ושאל אותי, ‘שגיא, תסתכל לי בעיניים, אתה עולה בשביל לנצח? אתה יכול? אתה רוצה?’ ואני צריך להיות אמיתי עם עצמי ברגע הזה, זה קרב על מדליה. אז הלכתי הצידה, דיברתי עם הפסיכולוג, ואחרי חצי דקה ראו פנים אחרות. פנים של אחד שבא להתאבד על זה, שמאמין בעצמו, גם אם מולו עומד מישהו גדול יותר, שכנראה קרוב ל־100 ק”ג, וזה המון. אבל קיבלתי החלטה שאני הולך להילחם בשביל כולם. באתי לאורן אחרי חצי דקה ואמרתי לו, ‘אני בפנים, אני הולך עד הסוף ואנחנו ננצח כאן’”.
סמדג’ה, מדליסט אולימפי בעצמו מברצלונה 92’, ידע היטב את מי הוא מפתיע. הוא מכיר את מוקי מאז היה בן ארבע, כשהחל להתאמן אצלו במועדון הג’ודו בנתניה. “הייתי ילד מלא אנרגיות ואמא שלי רצתה שאנתב את זה למקומות טובים. מועדון הג’ודו שלו היה בקומה של חדר הכושר שבו היא התאמנה. הגעתי איתה לאימון ניסיון ומיד היה חיבור”.
את רוח הלחימה שמוקי הפגין על המזרן בטוקיו בשבוע שעבר, מול יריב רוסי פיזי ממנו משמעותית, אפשר היה לזהות כבר בנתניה של שנות ה־90. “לסמדג’ה היה אז עוזר מאמן, בן 20 ומשהו, גדול גם ביחס לגילו. ואני אז ילד בן שמונה, קטן ורזה, בא אליו ומנסה להפיל אותו בכל אימון מחדש. חיכיתי לרגע שאפיל אותו. פעם אחר פעם הוא העיף אותי ממנו בקלות, והמשכתי לנסות. אחרי שנתיים זה קרה: הצלחתי לזרוק אותו. הוא לא הבין מאיפה זה בא, הוא התעצבן כל כך, שהוא החזיק בחליפת הג’ודו שלי וסובב אותי באוויר כמו קרוסלה. גם בתור ילד הבנתי שאני יכול למצוא את הרגע הזה ולהכריע את היריב, אפילו אם הוא גדול וחזק ממני, והעיקר לא לוותר ולהמשיך לנסות – ולהאמין שזה יגיע”.
איך חגגתם?
“היינו מאושרים. זו עבודה שונה בנבחרת, האווירה יותר קלילה, כולם בשביל אחד ואחד בשביל כולם. אבל האמת שלא הספקנו כל כך לחגוג, איך היית מצפה שנחגוג?”
אתאכזב אם לא היו מעורבות שמפניות.
“(צוחק) איפה שמפניות, הגענו לכפר האולימפי ממש מאוחר אחרי שהתראיינתי לכל כלי תקשורת בעולם בערך. רק באחת בלילה נכנסתי למלון, אכלתי בקטנה, עניתי להודעות ונרדמתי בארבע. טוב, האמת שניסיתי אבל לא ממש הצלחתי להירדם”.
הרגשתם שהשתקתם את הביקורות שהופנו אליכם אחרי שכל אחד בנפרד לא הצליח להביא מדליה?
“לא חיפשתי להשתיק ביקורות, חיפשתי לעשות את זה בשביל עצמי, בשביל המדינה שלי והעם שלי. אם הייתי מתרכז במה אמרו, זה היה לוקח אותי למקומות לא טובים”.
הבנתי שהתנתקת מהטלפון שבוע וחצי לפני התחרות, אבל בטח הייתה פעם אחת שנכנסת לראות מה אומרים.
“האמת שכן. פעם אחת נכנסתי לכתבה ב־ynet, ראיתי כמה תגובות, הרבה מפרגנות אבל גם כמה שלא. זה הצחיק אותי, מזל שאני לא לוקח את זה קשה”.
מה הצחיק אותך?
“שכל אחד כותב ומדבר כאילו הוא אלוף עולם, בצורה הכי שטחית. לא נכנסים לעומק וכותבים מה שבא להם, כל אחד נהיה דוקטור לג’ודו. לא לקחתי למקומות רעים ולא נתתי לזה להשפיע עליי, אחרת לא הייתי מתרכז בתחרות. אמרתי לחבר’ה, ‘נכון שהיה קשה ומאכזב בתחרות האישית, אבל אם לא נשים בצד - לא נתפקד’”.
אתה מדבר על ביקורת שהגיעה אחרי הפסדים. את אבישג סמברג, שהביאה ארד בטאקוונדו, ביקרו על הרצון שלה לעוקבים באינסטגרם.
“אני יכול להבין שכולם מחפשים במדליסטית את ‘הדמות הערכית’, אבל בחיאת, מי לא רוצה עוקבים ולעשות קמפיינים? היא חמודה, כתבה לי הודעה מה זה יפה. בין ההפסד בתחרות היחידים לניצחון עם נבחרת הג’ודו, היא רשמה לי, ‘הסתכלתי עליך בזמן שהיית פצוע ולקחת אליפות עולם, נתת לי השראה’. איזו נסיכה”.
גם ראש הממשלה התקשר אליך דווקא אחרי ההפסד.
“ואחרי הניצחון הוא לא התקשר! (צוחק). חמוד בנט, כל הכבוד לו. מאוד קל להתקשר כשמנצחים, אני רגיל לזה, ודווקא כשראש הממשלה מתקשר אליך כשלא הולך ואומר כאלה מילים עוצמתיות, על הדרך שלי ועל מה שאני מעביר לבני הנוער, זה לא מובן מאליו ואת זה אני זוכר לו”.
× × ×
הוא גר ליד חוף הים של נתניה, ביחידת דיור מתחת לבית ההורים, אורית ורחמים. יש לו אח אחד, דביר, שהעז לחשוב שהגיוני להתחתן בחודש יולי בשנת אולימפיאדה (“אמרתי לו ‘דביר, ברור לך שאני לא בא’. אז הוא דחה לאוגוסט, השבוע יש לו חינה”). את הדירה הוא חולק עם הכלב סודֶה, שלא קשור למשקה אלא קרוי על שם תרגיל בג’ודו (“הוא בן משפחה”). בחצר הבית ערימה עם עשרות מזרנים, חליפות ג’ודו ובובות אימון, כולם שרידים מתקופת הקורונה שבה נאלץ להתאמן בבית.
ספק אם יש ספורטאי ישראלי שנפגע מתקופת הקורונה יותר משגיא מוקי. בקיץ שעבר הוא היה אלוף עולם טרי, הישראלי הראשון שזוכה בזהב בתחרות הכי יוקרתית אחרי האולימפיאדה. כשהוא בכושר הטוב בקריירה שלו, וייתכן שבכושר הטוב ביותר שג’ודוקא ישראלי אי פעם היה בו – מגיעה מגפה עולמית ודוחה הכל בשנה. מצד שני, זו בטח לא הפעם הראשונה שחוסר מזל מתנגש בחלום האולימפי של מוקי.
חודש לפני אולימפיאדת 2016 בריו דה־ז’ניירו, הוא עבר פריצת דיסק כפולה בגב התחתון. בזמן שהיריבים שלו מתאמנים פעמיים־שלוש ביום, מוקי נזקק לשניים־שלושה טיפולים ביום (“לקחתי את הכדורים הכי קשים, קיבלתי זריקות סטרואידים בגב התחתון חודש לפני האולימפיאדה, המחט הייתה עצומה. מומלץ לקבל עד שלוש זריקות בשנה, אני קיבלתי שתיים בתוך חודש”). כשאבא שלו מוציא אותו על כיסא גלגלים מחדר הניתוח, שלושה שבועות לפני האולימפיאדה שבה נחשב להבטחה גדולה של המשלחת הישראלית, מוקי לא הבין למה זה קורה לו.
“לפני נסיעה לאולימפיאדה, ספורטאים מגיעים לגיבושון והולכים לפגוש את הנשיא וראש הממשלה, ואני בזמן הזה בבית חולים מאיר, עם אורן סמדג’ה והפיזיותרפיסט, כשאני יודע שנהרסה לי כל ההכנה לקראת התחרות שחלמתי עליה וחיכיתי לה כל כך הרבה זמן”, הוא נזכר. “בבוקר אני מנסה להתכופף כדי לשטוף פנים ומבין שאני לא יכול לכופף את הגב יותר מעשר מעלות. ניסיתי להרים מים עם הידיים לכיוון הפנים והרטבתי את כל הרצפה. הייתי מוגבל, והאולימפיאדה לא תחכה לי”.
לריו דה־ז’ניירו הוא הגיע שמונה ימים לפני הקרב הראשון, כשמצד אחד הוא אלוף אירופה והמדורג שני בעולם, אבל בעיקר סובל מכאבים עזים שלא נותנים לו מנוח לשנייה. “ביום התחרות לקחתי שני כדורים לטשטש את הכאב, כדורים מהסוג שאחד מהם יגרום לאדם סביר להירדם מיד, ואני צריך לעלות אחריהם ליום של קרבות. לא ויתרתי, ניצחתי שני קרבות ראשונים באיפון נגד כל הסיכויים”.
בחצי הגמר הדרך למדליה נעצרה, והפסד נוסף בקרב על הארד סיים את סיפור אולימפיאדת 2016 מבחינתו בלי המדליה שעליה חלם. “בטיסה חזור מברזיל הייתי צריך לשים חמש כריות על הכיסא במטוס כדי למצוא תנוחה בלי כאבים, זה היה הזוי. 11 שעות לא חשבתי בכלל לקום מהכיסא, וכשניסיתי לקום בסוף הטיסה - לא הצלחתי להתיישר. הדיילת חשבה שאני צוחק, זה היה מתסכל ברמות”. כשהוא חזר לארץ, אחרי מקום חמישי מאכזב מבחינתו, הוא לא יצא מהמיטה שלושה ימים. לא רק בגלל האכזבה. “גם בגלל הכאבים. לא הצלחתי ללכת יותר מחמש דקות”.
היה שם רגע שאמרת, “די, אני והג’ודו גמרנו”?
“היה. בחיים לא חשבתי על זה עד הפציעה, אבל כשאתה קם כל בוקר ואין התקדמות, אתה בתסכול מטורף. הייתי שואל את עצמי ‘שגיא, אתה תחזור לג’ודו? ואם כן, איך זה יהיה?’ ראיתי סרטונים מלפני הפציעה, כשאני אלוף אירופה והיריבים משקשקים ממני, והיו יורדות לי דמעות. הכאבים איתך לאורך כל היום, אתה סובל ויש הקרנות של כאבים לרגל. הזריקות לא עוזרות, וזה לא חודש־חודשיים, זה שנה ומשהו. הורדתי רגל מהגז, טיפלתי בעצמי וחזרתי שוב”.
אחרי המשחקים האולימפיים ב־2016, כשהחברים שלו יצאו לחופשות למלא מצברים לקראת טוקיו 2020, מוקי רק חלם לחזור ללכת בלי כאבים. הידרותרפיה, פילאטיס, פיזיותרפיה, עיסויים. צעד קדימה, שניים אחורה. מרגיש שהוא עומד במקום, אבל גם לא באמת מסוגל להפסיק ולנסות לחזור למזרן הג’ודו. “הרופאים רצו לנתח אותי, אבל ידעתי שזה גזר דין מוות לקריירה. טסתי לרופא בניו־יורק שאמר לי ‘חד־וחלק, אם תחזור לג’ודו - תיפצע שוב”.
אחרי תשע זריקות בגב וקצת יותר משנה מחוץ למזרן, הוא חזר לג’ודו. אז עוד לא נלחם (“רק מסיים חימום של עשר דקות, מתרגש כמו ילד ואומר תודה”). במקביל לקאמבק, הוא מחליט עם מאמנו לעשות מהלך שסמדג’ה עצמו עשה בקריירה - לעלות בקטגוריית המשקל. מוקי, שזכה באליפות אירופה עד 73 ק”ג, עובר עכשיו להתחרות בקטגוריה של עד 81 ק”ג. היריבים מעט פחות מהירים, אבל הרבה יותר פיזיים - והוא, עם הגב הפציע שלו, צריך להרים עכשיו יריבים כבדים יותר ולהפיל אותם על המזרן. זה נשמע מאתגר מדי, אז זה בדיוק מה שהוא עשה.
“לאט־לאט חזרתי לעשות קרבות, בהתחלה עם יריבים עד 60 ק”ג. מסיים אימונים ולפני המקלחת כבר קורס על הספה. הייתי חייב לשכב, לא יכולתי להיות בתזוזה יותר מדי זמן”. התחרות הראשונה אחרי הפציעה הארוכה הייתה הגרנד פרי ברומניה. הוא לא פינטז אז על מדליה, רק לחזור להתחרות ולקוות שהגב לא יבגוד בו. באוקטובר 2017, גם הגיעה המדליה הראשונה שלו במשקל של עד 81 ק”ג. זהב בגרנד פרי טשקנט. פתאום הכוכבים הסתדרו, הכישרון שוב פרץ החוצה וגם הגב לא הפריע.
מאז מוקי לא עצר. אחד הרגעים המרגשים עבורו, היה מול הקהל הביתי, כשאליפות אירופה הגיעה לתל אביב ב־2018. שנתיים קודם לכן, הוא הטיל וטו על הרצון של הוריו ללוות אותו לאולימפיאדה, כי הוא לא רגיל שהם בקהל ואולימפיאדה זה בטח לא הזמן לניסויים. “אמרתי להם ,‘אין לי בעיה שתגיעו לתחרות אחרת, אבל בטח לא ישר באולימפיאדה’. אמרו לי, ‘אין בעיה, לא נגיע לתחרויות אם זה לא מתאים לך’. כשאליפות אירופה נערכה בישראל, כאב לי שאמרתי להם לא לבוא. רגע לפני הגמר יצאתי לחניה לשאוף קצת אוויר ואני מזהה בחניה את הרכב של אבא שלי. זה רגע שהתפרקתי בו, היו לי זרמים בכל הגוף, של בן אדם שלא מסוגל לוותר לעצמו. ואז אני עולה לגמר והקהל בטירוף, אני והיריב הבלגי מגיעים ל’ניקוד זהב’ (הארכה בג’ודו – א”ב) ואני מותש, גמור, חזרתי להתאמן רק לפני חצי שנה, אבל רציתי להוכיח שאני אותו שגיא שהיה לפני הפציעה, להראות קודם כל לעצמי שאני יכול לחזור לדוכן המנצחים”. ואז הוא זורק את הבלגי, זוכה בזהב לעיני ההורים והקהל הישראלי, ומוכתר לאלוף אירופה בפעם השנייה – ולישראלי הראשון שעושה זאת בשני משקלים שונים.
הפסגה הבאה הגיעה באותה שנה, בגראנד סלאם באבו דאבי. כשהסכמי אברהם עוד לא היו באופק, מוקי הפך לישראלי הראשון שעולה להתחרות באיחוד האמירויות עם דגל ישראל. גם שם הוא לא עצר עד הזכייה בזהב, וגרם לזה ש’התקווה’ מושמעת לראשונה במדינת המפרץ. “היה טירוף, כל המדינה התקשרה”, הוא מספר, “שרת הספורט מירי רגב העניקה לי שם את המדליה, והיא בוכה ואני בוכה איתה”.
“לפעמים אני שואל את עצמי, ‘מה אם לא הייתי נפצע’, אז אולי הייתי זוכה בעוד תואר או שניים, אבל זה הפך אותי לספורטאי עם אופי יותר חזק שמסתכל על דברים אחרת ויודע לקחת אירועים ולנתב אותם למקום חיובי. זה יותר חשוב, לא?”
× × ×
במהלך הליכה בכפר האולימפי בטוקיו בשבוע שעבר, עצר אותו אדם שלא פגש קודם. “הוא התקרב אליי בחשש, נתן לי את הסיכה של המדינה שלו – וברח. אני צועק לו ‘חכה!’, רציתי להביא לו סיכה של ישראל, זה נהוג בין ספורטאים. הוא רק אמר לי ‘אתה השראה, תודה על הכל’ וברח משם”.
הוא קוטע את הסיפור, קם לחדר השינה וחוזר עם קופסה קטנה שהוציא מהמזוודה שעוד לא הספיק לפרוק. “אני מסתכל על הסיכה ורואה דגל איראן. תראה, אתה הראשון שמוציא אותה מאז שהאיראני נתן לי אותה. זה דורש המון אומץ מצידו, יש הרבה אנשים מהמשטר האיראני שמסתובבים בכפר האולימפי. ספורטאים איראנים סיפרו לי שהם חוששים לדבר איתנו. הם אחלה, אבל מפחדים מהגורל שמחכה להם כשיחזרו למדינה שלהם אחרי שגילו שהם הסתובבו עם ישראלים”.
לא במקרה אותו איראני פנה דווקא למוקי. יחסיו עם ספורטאים איראנים - או יותר נכון, עם ספורטאי איראני אחד במיוחד - הפך לסיפור הוליוודי. ולא כתיאור. ענקית הקולנוע והטלוויזיה, MGM, החליטה לעבד לסדרה עלילתית ולסרט דוקומנטרי את סיפורי חייהם של מוקי ושל סעיד מולאי, ג’ודוקא יליד איראן שמייצג כיום את מונגוליה (“זה דבר גדול, סעיד ואני נעזור להם לדייק את זה על בסיס סיפור החברות האמיתי שלנו”). במהלך אליפות העולם בטוקיו 2019, שהסתיימה בזכייה של מוקי בזהב, על חברו הטוב מולאי הופעלו אותם לחצים ידועים ומוכרים לפרוש מהתחרות, שמא יפגוש יריב ישראלי בגמר. מולאי בוחר להימלט לגרמניה ובהמשך זוכה לאזרחות ממונגוליה. באולימפיאדה הזו שניהם חגגו: כשמוקי זוכה בארד עם הנבחרת, מולאי זוכה במדליית הכסף.
“נפגשנו לראשונה ב־2011”, נזכר מוקי, “היינו מדברים אז דרך העיניים, לא רציתי לשים אותו במקום של חוסר נוחות שיסכן אותו. קרצנו אחד לשני והמשכנו לדרכנו. הוא בחר בצדק לעזוב את איראן. לא ידענו אם ניפגש באולימפיאדה, אבל אם הוא היה נשאר באיראן ונאלץ לפרוש הוא לא היה סולח לעצמו. ב־2019 עבר למונגוליה, בעזרת יו”ר איגוד הג’ודו העולמי ונשיא מונגוליה שהוא ג’ודוקא לשעבר בעצמו”.
באותה אליפות עולם הייתה גם תקרית נוספת, כשבחצי הגמר היריב המצרי סירב ללחוץ לך את היד.
כשהושטתי לו יד לא ידעתי מה יקרה, הייתה בי תקווה שהוא כן ילחץ לי את היד. רציתי להראות את הפנים היפות של ישראל, ואז הוא סובב את הגב והלך. עצוב לי שמכניסים פוליטיקה לספורט. להבדיל מסעיד מולאי, על המצרי לא איימו עם גרזן ועדיין הוא בחר לעשות משהו שנוגד את ערכי הספורט. שאלו אותי מה תעשה אם זה יקרה שוב, אז גם בפעם הבאה אני אושיט יד, אראה את הצד היפה של ישראל, שאנחנו מקבלים כל אחד, לא משנה מי הוא, במה הוא מאמין ומאיפה הוא מגיע. זה מסר שחשוב לי להעביר דרך הסיפור עם סעיד”.
בין ההפסד האישי שלו באולימפיאדה ביום שלישי שעבר ועד לזכייה בארד עם הנבחרת ביום שבת, הוא וסמדג’ה היו במוקד הביקורת. חלקה, באופן מפתיע או שלא, הגיעה מבית. דווקא יעל ארד, הג’ודוקאית לשעבר שהביאה לישראל את המדליה הראשונה בברצלונה 92’, וכיום יו”ר הוועדה המקצועית בוועד האולימפי - מתחה ביקורת על נבחרת הג’ודו, ואחרי המדליה גם התנצלה על כך. “חבל שזה יצא ככה”, אומר מוקי, “הייתי רוצה לראות משלחת מאוחדת ותומכת. לא רוצה להיכנס לזה יותר מדי, אבל לא חושב שככה צריך להתנהל. אנחנו משלחת אחת”.
בוא נחזור לרגע שבו אתה מפסיד לאוסטרי והחלום על מדליה אישית נגוז.
“רגע עצוב, לא ככה רציתי לסיים את התחרות האישית. ג’ודו הוא ספורט אכזרי. בשנייה אחת של חוסר ריכוז, אתה על הגב - וזהו, הפסד. אם בטניס איבדת נקודה, אתה יכול לתקן; אם בכדורסל ספגת סל, אפשר לתקן בהתקפה הבאה. פה אין רחמים. ואף אחד לא חף מטעויות, גם אלופי עולם. וזה הספורט שבחרתי, לטוב ולרע. בסופו של דבר, אני שלם עם עצמי כי לא ויתרתי לעצמי. לא רק ביום התחרות אלא לכל אורך הדרך. קמתי בשש כל יום, הלכתי לישון ב־22:00, לא אכלתי שטויות, תפריט קפדני, חימום שעה לפני כולם – עשיתי הכל, ונלחמתי עד הסוף, ובסוף זה לא קרה. אז הייתי שלם”.
בדרך כלל אחרי תחרות ממהרים לצאת לתקשורת, אבל אחרי ההפסד ביחידים לקחת חצי שעה עם עצמך.
“רציתי את הזמן שלי עם עצמי קודם כל, אתה יודע, לעכל את זה שזהו, זה הסתיים. לא ברחתי מהתקשורת. אין לי בעיה לענות על השאלות הכי קשות. אחרי 40 דקות, כשהתאוששתי טיפה, ידעתי שהם מחכים, יצאתי אליהם והתראיינתי לכולם”.
מה הרגשת כששמעת הביקורת שספג סמדג’ה?
כאב לי. רציתי לעשות מדליה גם בשבילו. אני הכי מפרגן לו בעולם, ולא רק כמאמן. הוא גם הג’ודוקא הכי גדול שהיה פה. הוא הצליח לפגוע בכל התחרויות – ארד באליפות אירופה, ארד באולימפיאדה, והגיע לגמר באליפות העולם והביא מדליית כסף. וזה לא רק המדליות, אני יודע איזה טלטלות ופציעות הוא עבר בדרך”.
מי שלא סיימה עם מדליה היא חברת נבחרת הג’ודו גילי כהן, החברה ה־21 במשלחת שלא נרשמה בטופס בתחילת יום התחרויות.
“וואו, אתה לא מבין, בתוך הטירוף של החגיגות פתאום קלטתי את זה והלב שלי יצא אליה. היא מהספורטאיות הכי טובות שיש לנו. חיפשתי מה אפשר לעשות כדי להעלות לה חיוך, הבנתי שהיא כן תקבל את המלגה אבל מדליה היא לא קיבלה. אני יודע שעשו מאמצים כדי שתקבל אבל זה לא קרה. זה קרע לי את הלב”.
כשסימון ביילס, מתעמלת היסטורית, בוחרת לפרוש מתחרות אולימפית ויודעת להקשיב למצוקה נפשית – אתה, שעברת משבר או שניים, מזדהה?
“אני יכול להבין אותה, יש עליה כמות ציפיות מטורפת. עברנו שנת קורונה, שבה כל אחד התנהל בצורה שונה. אתה מתאמן כל כך הרבה שנים לקראת האולימפיאדה ואז היא נדחית בשנה, ואתה צריך למצוא כוחות מחודשים. אני יכול להבין אותה, זה יכול לפגוע בבריאות. זה הגוף שלה וזה בסדר גמור”.
אתה נפגש עם פסיכולוג קבוע?
“אני רואה פסיכולוג ספורט פעם בשבוע. לא יותר מדי. אני מודע לעצמי ויודע להתגבר כשצריך”.
מה שווי התמיכה שאתה מקבל בחודש?
“אני בסגל הכי בכיר, סגל הזהב, אז התמיכה היא 8,500 שקל. זה הכי גבוה שאני יכול לקבל”.
יש פער מדהים בין ההישגים שאתה מביא למדינה לבין התמיכה שאתה מקבל ממנה.
“יותר מזה, ב־2015 הייתי אלוף אירופה וכל מדליה בתחרות גדולה נותנת לך שנתיים בסגל זהב. בגלל הפציעה, עברו שנתיים בלי מדליה בתחרות גדולה, אז ביקשתי הארכה של התמיכה הכספית בחצי שנה, רק עד אליפות אירופה בארץ. תנו לי הזדמנות. לא היו מוכנים. אז איגוד הג’ודו החליט להשלים לי את השכר שהוועד האולימפי הוריד לי”.
יש לך חברים בענף, אתה יודע מה מקבלים במדינות אחרות.
“ברוסיה מקבלים רכב ודירה, באיטליה פנסיה מובטחת, באזרבייג’ן כל אחד מקבל בית. ככה זה עובד בעולם”.
ולא רק שהתמיכה נמוכה, גם היו ספונסרים שנטשו אותך בתקופת הקורונה.
“נכון, זה קצת הפתיע והעציב אותי אבל אף אחד לא חייב לי כלום, הכל בסדר. ‘פספורטכארד’ נקלעו לקשיים כלכליים בקורונה והבנתי אותם, אז השארתי אותם על החליפה ולא הורדתי לכל אורך התקופה, ואז הם חזרו לחוזה הרגיל והכל טוב. אבל יש כאלה שעזבו, וזה בסדר, זה שלהם. אני מקווה שעכשיו עוד חברות יצטרפו במקומן”.
ועדיין, הרגע הכי זכור לו מתקופת הקורונה לא קשור בספונסרים או בג’ודו, אלא מהרגע שבו סבא שלו בכה מהתרגשות. זה קרה אחרי שמוקי גייס חצי מיליון שקל למען ציוד רפואי לבית החולים לניאדו בנתניה. “התאמנתי אז בבית, בסדר, אבל מה אני עושה בין לבין? אז התחלתי לגייס את עם ישראל. לא עברו כמה ימים וסבא שלי הרגיש לא טוב, באו אליו בלניאדו עם מכונת רנטגן ניידת ופתאום הוא רואה מדבקה על המכונה ועליה כתוב ‘נתרם על ידי שגיא מוקי, ג’ודוקא, אלוף העולם’, והוא לא הפסיק לבכות. זו הייתה סגירת מעגל, עשיתי טוב וקיבלתי טוב חזרה”.
עד 120 מדליות, איפה נראה אותך אחרי הקריירה בג’ודו?
“אני אוהב לתת השראה לאנשים. לשנות אולי את תפיסת העולם שלהם ולראות את נקודת האור, שכל אחד בדרכו יכול להשפיע ולעשות משהו טוב. בדרך שלו עם עצמו”.
אז מה אני לומד מזה? שאתה רוצה להיות מנטור?
“לא מנטור, אבל לפני שנתיים עשיתי סבב הרצאות בארה”ב, סיפרתי על הזכייה המדהימה באבו דאבי, על היחסים שלי עם סעיד מולאי, על כל החוויה שלי איתו, על הערכים והמסרים שאני רוצה להעביר. עושה לי טוב לסיים הרצאה ולהרגיש שנתתי לאנשים משהו ממני”.
לא מאמן?
“אולי גם. יש לי הרבה כיוונים”.
תרשה לי להציע כיוון נוסף: אורן סמדג’ה השתתף ב’רוקדים עם כוכבים’, ירדן ג’רבי הייתה ב’הישרדות’, אורי ששון זימר מתחת למסכה. נראה שמדליסטים אולימפים בג’ודו מאוד אוהבים ריאליטי, אז נשאלת השאלה איזה פורמט יעדיף שגיא מוקי.
“(צוחק) פנו אליי גם מהישרדות, גם מהנינג’ה ומכל מקום אפשרי. ברור שסירבתי כי לא היה לי זמן לזה. אולי עכשיו יהיה לי זמן למשהו מעניין, בוא נראה. אני לא פוסל”.
הוא יושב עם הגב לטלוויזיה, כשאני מסמן לו שבדיוק מראים את התמונות שלו ושל נבחרת הג’ודו מהנחיתה בארץ לפני כמה שעות. הוא צופה בעצמו ובהורים שלו ברגע קבלת הפנים בנתב”ג, מסתובב חזרה ומחייך. “אתה יודע, כשאתה הולך לקבל זריקות בגב, אתה פוגש במרפאה את ‘חכמי השבט’, אנשים מבוגרים שלרוב הם אלה שסובלים מהגב. אחד החכמים שם ניגש אליי ואמר לי ‘איזה ילד חמוד אתה שאתה מלווה את אבא שלך’. הוא לא ידע שאבא שלי הוא זה שמלווה אותי, הוא ואמא שלי, מגיל קטן ובכל מצב. כשחזרתי מטוקיו הדבר הראשון שעשיתי היה לשים להם את המדליה על הצוואר. אם הם הקריבו הכל בשבילי, אז ברור שהיא גם שלהם”.
