עד לפני שנתיים ארטיום דולגופיאט עוד ליקט עלים ורוקן פחים כעובד רס"ר בבסיס בלשכת הגיוס בתל השומר, כחלק משירותו הצבאי כספורטאי מצטיין. למרות נסיעותיו התכופות למחנות אימונים וזכיות בתחרויות בינלאומיות, היה לו רק חלום אחד: לצבור מספיק כסף כדי לסדר את השיניים, עניין שהציק לו עוד מילדות.
ספק אם פינטז אז שראש הממשלה יעצור את הישיבה השבועית רק כדי להתקשר ולברך אותו, על שהפך ביום ראשון האחרון לאלוף האולימפי הבכיר ביותר בספורט הישראלי, זוכה מדליית זהב בענף ההתעמלות היוקרתי. מצד שני, אם תשאלו את הבחור קטן הקומה ("1.62 מ', 59 ק"ג ברגיל, ו־57 לפני תחרות") גם ההתנפלות התקשורתית שבאה עם הזכייה לא ממש הלהיבה אותו. בעיניו, הרבה יותר קשה להתראיין, מאשר לעשות את תרגילי הקרקע שהעניקו לו את הזהב.
ובכל זאת, ביום שלישי השבוע, כמעט היישר משדה התעופה, הגיע לטקס מרגש שנערך לכבודו בבניין עיריית ראשון־לציון, העיר שבה גדל ובה הוא מתגורר עם אמו. בעודו יושב עם משפחתו על הספה בלשכת ראש העיר, רז קינסטליך, התוודה: "אני לא בן אדם של רשתות חברתיות. במהלך כל השהות שלי בטוקיו, לא נכנסתי אפילו פעם אחת לאינסטגרם, כי זה לא מעניין אותי, אפילו מפריע. הבנתי שהמאמן של אבישג סמברג סיפר שבין הקרבות, הוא העלה לה את המוטיבציה באמצעות העלאת מספר העוקבים באינסטגרם. אני יודע שאבישג התחילה עם 17 אלף עוקבים ויש לה עכשיו איזה 250, לי היו 7,000 ועכשיו איזה 40 אלף. אני מכבד את זה, אבל זה לא העולם שלי. אני מרוכז רק בדבר אחד: בהצלחה בהתעמלות, לא מעניין אותי כמות העוקבים או הפוסטים. אגיד לכם יותר מזה: אין לי בבית טלוויזיה. יש בחיים דברים חשובים יותר לעשות. אני כבר חושב מתי לחזור לאימונים".
דומה שמהרגע שנחת בארץ כולם רוצים חתיכה מהמדליסט שהגיע לארץ בגיל 12, פרש מהתיכון בגלל שלא ידע היטב עברית ועד היום מתקשה בקריאה. אין ספק: יש מי שלומד היסטוריה ויש מי שעושה היסטוריה. הוא מצידו מנסה להתרגל לסטטוס החדש, לענות יפה, להצטלם בשמחה ואפילו למסמס בדיפלומטיות תשובות על שאלות קשות כמו העובדה שהוא וחברתו אינם יכולים להתחתן בישראל. בימים האחרונים מאז הביא את ה־מדליה – שמשקלה למי שמתעניין הוא 700 גרם והיא אינה עשויה כולה זהב אלא רק כסף מצופה – אין אדם שלא עובר לידו ומבקש למשש ולנשק, משל הייתה קמיע של הבאבא סאלי. כצפוי גם לו יש בבית ויטרינה לגביעים ומדליות אבל בנוגע לרכש החדש, הוא מודה: "עוד לא חשבתי איפה היא תהיה. פשוט לא יצא, כי מאז שחזרתי היא כל הזמן עליי. הכי רחוק שהיא הגיעה זה הכיס שלי במכנסיים".
אפילו באולם האימונים בהדר יוסף חיכו לו עשרות ילדים שאולי יהיו אלופים בעצמם בעתיד, וכשראו את המדליה ביקשו רק להחזיק אותה. "זה בדיוק מה שהיה לי עם אלכס שטילוב", הוא מתרגש בעצמו. "כשהייתי ילד, היו מגיעים עיתונאים לאימונים שלו ואני הייתי הראשון שרוצה לשמוע מה הוא אומר, אני אוהב לשמוע את כל הסיפורים. עד היום שטילוב צוחק עליי שאני נכנס מאחורי המצלמות. למדתי ממנו המון".
איך המון? שטילוב אוהב להתראיין, אתה אדיש.
"זה לא עניין של אדישות, זה עניין של משהו צנוע, אלו ערכים שגדלתי עליהם מהבית. זה לכבד את היריב. הנה עכשיו אנחנו בהדר יוסף ואני כל הזמן מזיז את הצלמים והכתבים, שלא יפריעו לילדים להתאמן כי זה דור העתיד והם צריכים להתפתח. מה, בגלל שהבאתי מדליה, אני יכול להפריע לאימונים? לכל תחרות, אני אף פעם לא מגיע כאילו אני הכי טוב, שחצנות זה לא חלק ממני. צריך לבוא מלמטה ואז לחגוג".
איך באמת חגגת אחרי הזכייה בטוקיו?
"לא יצא לי לחגוג יותר מדי. נתתי הרבה ראיונות וחזרתי לכפר לישון – עם המדליה עליי, ברור – ואז טסנו לארץ. איפה יש לי זמן לחגוג? אני כבר חושב על היעד הבא, על אולימפיאדת פריז, שבה אני רוצה לזכות בעוד מדליית זהב. מיום ראשון אני לא ישן, הכל אדרנלין בגוף. אני יודע שיש כאלו שמתפרקים אחרי זכייה, קופצים, בוכים, אצלי זה הכל בפנים. אני מופנם, תמיד הייתי כזה, לא אביים משהו אחר. היה לי שלב שרציתי לבכות, הרגשתי שהכל מבפנים בוכה, הכל בער, אבל זה לא יצא לי החוצה. חגגתי בדרך שלי, והכי חשוב: עם הדגל הישראלי עליי".
הקטנצ'יק עם הלב
רבות דובר השבוע על הדרך של דולגופיאט לזהב, גרסה מקומית של סינדרלה. הוא נולד לפני 24 שנים בדנייפרופטרובסק שבאוקראינה. בנם של אולג, חשמלאי בחברת הרכבות, ואנג'לה, מוכרת בחנות בגדים. אח צעיר למקסים. את משטח ההתעמלות פגש לראשונה בגיל צעיר מאוד, כשאביו, שהיה מתעמל בעצמו, ציוות אותו לאחד מחבריו. פעמיים נבחר לאלוף אוקראינה לילדים, וכבר סומן להישלח לפנימיית מחוננים בקייב שהצמיחה מתעמלי־על, אלא שבעיות כלכליות של המשפחה דחפו אותם למצוא פתרון אחר. "ההתלבטות הייתה בין לשלוח אותו לאקדמיה בקייב או לעלות לישראל", משחזרת אנג'לה. "מכיוון שהמשפחה של אבי יהודייה, בחרנו בישראל. בעיניי, קיבלנו את ההחלטה הנכונה, שבסופו של דבר סידרה למדינה כזו מדליה".
אבל עד המדליה ההתאקלמות הייתה קשה. אולג הפך בארץ לעובד בבית דפוס, אנג'לה לעובדת בבית מלון. "מהר מאוד גילינו שהכל קשה, בעיקר לארטיום. השפה, החברה החדשה, הלימודים, אבל היה לו משהו חשוב, וזה אולם ההתעמלות. שם הוא למד עברית והתאקלם חברתית. הוא תמיד היה קטנצ'יק, אבל עם לב ואופי. גם באוקראינה הוא היה כוכב גדול. מהרגע שהוא זכה בתחרות פה, אחרי שכבר התאהב בספורט הזה, הוא היה נחוש להגיע הכי רחוק, ולא עניין אותו כלום בדרך, גם לא בית ספר. היו הרבה אנשים טובים שרק רצו לעזור, היו מגיעים אלינו הביתה חיילים לעזור לו עם הלימודים. אני האמנתי בו מהרגע הראשון שייקח את המדליה הכי חשובה".
"אני לא זוכר יותר מדי מהעלייה שלנו לארץ", אומר ארטיום, "רק שהיה לנו קשה בהתחלה. בלילה הראשון נכנסנו לדירה שהיה בה חדר אחד עם שלוש מיטות ולא היה בה מקום אפילו למזוודות".
לפני תשע שנים, כשהיה בן 15, חווה משבר נוסף, כשהוריו התגרשו. "זה קשה כשהורים נפרדים", הוא אומר בהתבטאות אישית נדירה. "זה לא משהו שעובר לידך, למרות שאצלנו התעקשו שאנחנו לא נהיה בנושא הזה. אתה עולה חדש, לא יודע את השפה, ואז עוד ההורים מתגרשים. למזלי, הייתי מרוכז כולי באולם ההתעמלות. שם הייתה המשפחה שלי".
היום האח מקסים הוא יועץ השקעות, והאם אנג'לה ילדה בן נוסף, ליאור, בן שלוש. "הוא רואה סרטונים ביוטיוב", צוחק ארטיום, "ומאז הזכייה קופצים לו סרטונים שלי, אז הוא בא אליי, ומראה לי: 'זה אתה! זה אתה!'. אבל הוא לא מבין מה זה מדליה. בשבילו אני ארטיום".
אחת הבחירות שעשה בנעורים הייתה לעזוב את התיכון, שבח מופת, לטובת ההתעמלות. "עולים חדשים עושים בגרויות מיוחדות. כשכבר הייתי בכיתה י"א אמרו לי: עלית לארץ בגיל 12, מבחינתנו אתה לא עולה חדש, וצריך ללמוד שוב את כיתה ט' כדי להשלים את הבגרויות, ואני, עד עכשיו קשה לי לקרוא יותר מכמה משפטים רצוף בעברית. הבנתי שעדיף שאני אתרכז בהתעמלות ואמרתי: 'אני עוזב את הלימודים והולך על כל הקופה'".
האדם הראשון שמשפחת דולגופיאט הכירה בישראל היה המאמן סרגיי וייסבורג. עוד לפני שנחתו בארץ, וייסבורג כבר קיבל עדכון שיש כישרון גדול בדרך. "אני לקחתי את המשפחה משדה התעופה אליי הביתה", הוא מספר. "רציתי שהם יגורו קרוב אליי בלוד, כדי שאקח את ארטיום לאימונים כל יום הלוך־חזור. אבל הם בחרו לגור בראשון".
העובדה הזו גרמה לכך שדולגופיאט התחיל להכיר היטב את קווי האוטובוסים הבין־עירוניים. "מגיל שש", הוא משחזר, "נסעתי לבד לבית הספר ולאימונים. אני אוהב לישון באוטובוסים והרבה פעמים קרה שעברתי את התחנה והייתי צריך לחזור חזרה. הנהגים הכירו אותי והיו מעירים אותי". האם עכשיו, לאחר הזכייה, הוא מתכוון להשתדרג עם כספי המענק ברכב מפנק? ארטיום צוחק. "אני לא אחד שהולך על מותגים. אני צנוע. ברוסיה יש כל כך הרבה אנשים שיש להם את המכונית הכי טובה וחוץ מזה אין להם כלום".
להצלחה שלו אבות רבים. שלושה, הוא מדייק. "אבא ביולוגי ושני המאמנים שלי סרגיי וייסבורג ואנדריי גריבנוב. ויש את הפיזיותרפיסט אדם באדיר, שאני מתקשר אליו בכל שנייה שצריך ותמיד הוא שם בשבילי, אומר לי: 'בוא. תשכב על המיטה, אני אסדר אותך'".
היום כשאתה אלוף אולימפי, איזו עצה היית נותן לארטיום בן השש?
"שהכי חשוב זה להאמין בעצמך ולהקיף את עצמך באנשים שיאמינו בך. הורים, מאמנים, בלי זה אי־אפשר להתקדם. יש המון רגעים שלא בא לך להמשיך. העייפות הכי משפיעה. כשהייתי קטן לא היה אימון שלא יצאתי בוכה. אם לא הייתי מנצח, הייתי בוכה. היה לי קשה להחזיק את עצמי. רק כשהתבגרתי הבנתי שבלי עבודה קשה לא תגיע רחוק.
"היו הרבה רגעים שרציתי לפרוש", הוא מתוודה. "גם אחרי פציעות וגם בכלל. להתאמן, להיות מתעמל ולהפוך לאלוף אולימפי, זה משהו שצריך לעבוד עליו כל הזמן, בלי יום של מנוחה, וכילד זה לא כזה קל. נגיד כשאתה רוצה לצאת עם חברים. למזלי, תמיד היו סביבי אנשים שאמרו: 'אתה חייב להמשיך, כי אתה הכי טוב במה שאתה עושה'".
סדר היום שלו כולל אימון מתשע וחצי בבוקר עד 12 וחצי בערך, ארוחת צהריים ואימון נוסף משלוש עד שש בערב. וזה לא אומר שמשעה זו הוא משוחרר. להפך. הוא מתכונן לאימון של יום המחרת – בונה עוד תרגילים, חושב עליהם ומתאמן. משמעת נדרשת ממנו גם בצלחת: אפילו בין התחרויות הוא מעיד שהתפריט שלו בריא, מאוזן ולא קיצוני. "בבוקר חביתה, בצהריים חזה עוף עם אורז ובערב דג. דברים קלים לעיכול למרות שאני אוהב גם סטייקים", הוא מחייך. "חודש לפני תחרות אני מפסיק עם המבורגרים".
מתעמלות מתלוננות על הרעבות, גם אצל מתעמלים גברים זה ככה?
"כל מה שטעים זה מחוץ לתחום. בטוקיו לא ממש הסתדרתי עם האוכל".
"באולימפיאדה", מתערב וייסבורג בשיחה, "היה חדר אוכל 24 שעות שאתה יכול לבחור הכל. הוא עשה לעצמו תפריט יומי, לא מתפזר או קופץ ממקום למקום. אצלנו זה חשוב כי הכל משפיע על המפרקים. היו לו מספיק פציעות".
למרות שעזב את שבח מופת, הוא נשאר בקשר הדוק עם חבריו מהתיכון שבנוסף לחבורת המתעמלים הם החבר׳ה שלו. "אני יוצא איתם, בעיקר לבית קפה על הים. אין לי כל כך הרבה זמן. בסופי שבוע אני רוצה לנוח ולא תמיד אני יוצא". כשהגיע זמנו לשרת בצבא לא התחמק והגיע לבסיס לשש שעות כל יום, הרבה יותר מספורטאים אחרים במעמדו. הוא זוכר שהחיילים היו מבקשים ממנו להדגים תרגילים. "בכל מקום אנשים מבקשים ממני לעשות סלטה, לא רק בצבא. אבל מאז שאני בוגר אני לא עושה, כי כל דבר יכול לקרות וזה לא מקצועי".
תקוע באיילון עם המאזדה
בעולם ההתעמלות הוא מכונה "החתול" בשל הקואורדינציה הגבוהה שלו, והמאמן וייסבורג סימן אותו מההתחלה כמי שאמור להמשיך את המורשת של אלכס שטילוב. דולגופיאט הילד נצמד למתעמל הוותיק כדי ללמוד ממנו ולנסות להעפיל אל הפסגות אליהן הגיע, ואם אפשר – מעבר להן. שטילוב הפך למעין אח גדול עבורו, תומך בטיפים ובעצות.
ההישגיות שלו בבוגרים החלה לפני שש שנים עם מדליית הזהב בגראנד־פרי באוסייק, וזו גם הייתה השנה שבה הפך לאלוף ישראל על חשבון המנטור והמודל שטילוב. אם מישהו חשב שמדובר באיזו הבלחה, דולגופיאט הצליח לפתח קריירה מדהימה תחת הצל הגדול של שטילוב: החל בזכייה במדליית הכסף בתרגיל הקרקע באליפות העולם במונטריאול לפני ארבע שנים, כששנתיים לאחר מכן עשה זאת שוב בשטוטגרט, דרך הזכייה באליפות אירופה בשנה שעברה בטורקיה (כשלפני כן עוד זכה פעמיים במדליות הכסף באליפות היבשתית בגלזגו ובשצ'צ'ין) וכמובן עכשיו בטוקיו.
ומה אומר שטילוב?
"אלכס, אפילו כשאנחנו מתחרים אחד בשני, ושנינו בגמר ורוצים לעלות על הפודיום, לפני תרגיל שלי אני צועק לו 'אתה יכול' וכל התרגיל מעודד אותו – וגם הוא אותי".
לאורך כל הקריירה הצטיין המתעמל הצעיר בנטילת סיכונים בתחרויות, ברמת קושי גבוהה במיוחד. לעיתים הבחירה בסיכונים כאלו גרמה לו לפציעות, בין היתר אחת שכמעט עלתה לו בקריירה. בתחרות בבאקו לפני ארבע שנים הוא נחת על ראשו, אמבולנס הוזעק לאולם באזרבייג'ן על מנת לפנות אותו לבית החולים, אלא שבזכות הטיפול של באדיר, הוא יצא מזה. אותו באדיר גם היה זה שטיפל בו כששבר בצורה מורכבת את רגלו בגיל 14 והרופאים כבר ייעצו לו לפרוש.
באדיר (כן, בן דודו של וואליד), איש רפואה מכפר־קאסם, שהפך לבעלים של מועדון שיקום באסותא בת"א, הוא היועץ המנטלי של דולגופיאט כבר תריסר שנים באיגוד ההתעמלות. אחרי שהיה חלק מהפריצה הגדולה של שטילוב, שניהם מכנים אותו "ידי זהב". "הכרתי את ארטיום בגיל 12", משחזר באדיר, עדיין מטוקיו. "הגעתי לראות את אלכס, שהייתה לו פציעת ברך והוא הכיר לי ילד חמוד, ממש ביום הראשון שלו באולם בהדר יוסף. ראיתי אותו קופץ על הטרמפולינה ועושה מה שילדים בני 15 לא עושים. הוא היה ילד בודד, לא דיבר עברית, ההורים עוד לא הסתדרו על עצמם. וייסבורג היה מביא אותו בבוקר לאולם והוא היה מתאמן עד הלילה. גם כשהמאמן היה עולה למשרד, הוא היה ממשיך לקפוץ".
באדיר לקח את ארטיום כפרויקט. "תמיד כשהוא שכב אצלי על המיטה, אמרתי שהוא יהיה אלוף אולימפי. ידעתי שהוא יתעלה על שטילוב. יש לו את הגוף המושלם למתעמל, אתלטי, זריז, מהיר ומאוזן. הוא לא היה חזק פיזית, אבל תמיד היה עושה דברים מטורפים על המשטח. הוא היה רואה סרטוני יוטיוב, מגיע לאימונים ומנסה. נופל על הראש, על הגב, לא מרפה.
"כשהיינו במחנה האימונים ביוון, ביקשו ממנו לעשות תרגיל על המתח, המכשיר הכי חלש שלו, הוא לא הצליח שנה. ואז איתגרתי אותו: אמרתי לו שיש לו חמש פעמים לנסות, ואם יצליח יקבל מתנה. הוא עף על זה, ביקש עוד פעמיים והצליח. קניתי לו נעלי אדידס שהוא ראה בדיוטי פרי, אבל לא הייתה לו אפשרות לקנות. בשלב מסוים אירגנתי לו מישהו שנתן לו 500 שקל לחודש, אנונימי. עכשיו הוא כבר קיבל 500 אלף שקל".
באדיר הפך למעין סוכן חסויות בעבור דולגופיאט. "הוא הגיע ממשפחת מעוטת יכולת. דרך לקוחות מבוססים שלי הייתי מארגן שיהיה כסף ונוכל לקנות לו מכל מיני מוצרים. הוא אחד עם כבוד עצמי, לא אוהב מתנות ולכן תמיד איתגרתי אותו. הייתה לו מאזדה 2 שכל יומיים הוא היה נתקע איתה באיילון. בשלב מסוים שטילוב הציע שנפנה ליענקל'ה שחר שהיה הספונסר שלו. יענקל'ה הכי גבר, נתן לשטילוב להיות בוולוו וארטיום עם הונדה. מאז הוא מגיע כמו בן אדם לאימונים".
באדיר קושר בין ההצלחה לבין השורשים של יוצאי בריה"מ לשעבר. "הצברים שהיו אצלנו או שרצו כרטיס כניסה לקולג' או שהיו פורשים בגיל 18 בגלל לחץ מהמשפחה. בעבור יוצאי ברית־המועצות, התעמלות היא קודם כל משהו מסורתי ואין להם בעיה להתאמן שעות על גבי שעות, בלי שום תלונה.
"ארטיום הוא זן של ספורטאי שנדיר למצוא בארץ או בעולם. הוא צנוע, מופנם, עובד קשה. הוא מגיע לאולם, לא משנה אם יש לו כאבים או לא, אם אני מאשר הוא עושה את האימון עם הלשון בחוץ, עד שהוא לא מסוגל להחזיק את המכשיר. באליפות אירופה האחרונה, הוא היה מכווץ ממחסור בנוזלים כנראה. בתרגיל האחרון הוא עלה על סוס סמוכות, קיבל את הציון הכי גבוה שקיבל במכשיר הזה, ירד והתפרק בבכי. הוא ספורטאי שלא מוותר לעצמו".
באדיר שיקם אותו לא אחת מפציעות קשות. "התקופה הכי קשה הייתה שהוא שבר חוליה בגב לפני ארבע שנים. רופאים אמרו שהוא גמר את הקריירה ולא כדאי לסכן אותו בחזרה. הוא הושבת לשבעה חודשים, אירגנתי לו תקציב מיוחד מאסותא כי לא היה לו כסף לטיפולים והוא היה מגיע כל יום לכמה שעות כדי להשתקם. הוא חזר לאולם רק אחרי חמישה חודשים וגם רק לטרמפולינה".
"אלוף העולם" באוזניות
הריטואל הקבוע של דולגופיאט לקראת תחרויות כולל – מלבד השיר "אלוף העולם" של חנן בן ארי באוזניות – גם התמודדות עם לחץ. ההישגים האחרונים וההבנה כי הוא מועמד מרכזי לזכייה במדליה הלחיצו אותו עוד יותר, כשהפנים שמדינה שלמה בונה עליו.
"בגמר רעדתי בכל תנועה קטנה, וזה היה אחד הביצועים הפחות טובים שלי. מצד שני, ידעתי שבחרתי בדרגת קושי גבוהה ושעדיין יש לי סיכוי", הוא מספר כיצד הלחץ כמעט השתלט עליו. "היו שלושה מתעמלים שעלו לפניי, ולא הסתכלתי עליהם כי ניסיתי להתרכז. האמת שעשיתי את התרגיל לא הכי נקי ולא הכי טוב ונלחצתי מאוד. באמצע התרגיל, בפס השלישי, חשבתי כבר 'זהו הלך הכל', אבל לקחתי את עצמי בידיים ואמרתי, 'אתה מסיים עד הסוף ועושה טוב ואתה תהיה בשלישייה'. אחרי זה, כשראיתי שהציון שלי לא כזה גבוה, הייתי מאוד לחוץ. אמרתי לעצמי, זהו, זה לא יספיק. מצד אחד לא רציתי לקוות שמישהו ייפול, אבל מצד שני זאת ההיסטוריה שלי".
וייסבורג: "בלילה שלפני הגמר היה שקט בדירה. אנחנו שלושה, כל אחד בחדר שלו. בבוקר שאלתי מה קורה, הוא ענה: 'ישנתי טוב'. אז ידעתי שנצליח. זו מלחמה נגד עצמו. הלחץ מפריע. אפילו בלי קהל, מרגישים באוויר כמו מתח. אמרתי לו: מה שעשינו עשינו, מה שיש – יש. זו התוצאה שלנו. וכשראינו את האחרים הבנו שיש סיכוי".
במילים דומות התבטא גם אולג דולגופיאט וגרם להרבה חיוכים סביב המנטליות הרוסית הפרפקציוניסטית. "אני חושב שהוא היה יכול לעשות תרגיל יותר טוב בגמר", אמר האב. "הוא כבר עשה תרגילים עם ציונים טובים יותר, אולי הלחץ גרם לו לזה, אבל מבחינתי הוא מנצח גדול".
ארטיום מסתכל על האב ואומר: "זה לא היה תרגיל מושלם, ציפיתי מעצמי להרבה יותר", ואולג מחייך בגאווה לא כבושה: "אתה רואה, זה בן שלי!"
ארטיום מסכים עם הביקורת שהשמיע האב, אבל מציין ש"בגמרים זה בעיקר מי עושה פחות טעויות ומי עומד בלחץ, ובזה עשיתי את העבודה. אחרי שהבנתי שמצפים ממני להצליח היה לי קשה מאוד, אבל בזכות זה שאני לא נכנס לכל התקשורת והרשתות, זה מנטרל לחצים. זה היה רק אני, וייסבורג ואדם באדיר. תמיד נזכרתי במסלול שעברתי, מגיל שש כשעליתי למשטח באוקראינה ועד המקום שאני נמצא בו עכשיו".
היו לך מחשבות מה היה קורה אם היית נשאר באוקראינה?
"מהיום הראשון התאהבתי במדינה הזו ואני שמח שההורים שלי הביאו אותי לפה".
וייסבורג: "נמאס לשמוע שהוא אוקראיני, כי הוא ישראלי. כל החברים שלו פה, החיים שלו בישראל. אם לא היית עולה, היית שם אלוף אולימפי, זה לא מובן מאליו בכלל".
הלחץ האדיר הביא את סימון ביילס לפרוש מכמה מהתחרויות. אתה יכול להזדהות?
"יש רגעים קשים, יש רגעים שאתה אומר אני לא אצליח לקום מחר בבוקר. אבל יש סביבי אנשים שעוזרים ומחזקים. כל אחד שמגיע לתחרות נמצא בלחץ, לא משנה באיזה ענף. אם לא תהיה לך התרגשות כדאי לך לסיים עם הספורט. קודם כל צריך להגיע למצב של סימון ביילס ואנחנו לא שם. ארבע מדליות זהב, קשה להתמודד עם זה. החלום עכשיו זה להביא עוד זהב אולימפי. על זה מתחילים לעבוד ממחר".
"נמצא את הזמן להתחתן"
על כל הקרנבל הנודד שמלווה עכשיו את דולגופיאט משקיפה הצעירה הביישנית שלצידו, הארוסה מאשה סאקוביץ'. היא וארטיום הכירו לפני שש שנים במינסק באופן מקרי לגמרי. היא הייתה סטודנטית לשפות באוניברסיטה, ואילו ארטיום הגיע למחנה אימונים בבלארוס. "פגשתי את ארטיום במסעדה במינסק, והמשכנו להיות בקשר אחרי שהוא סיים את מחנה האימונים שלו", היא מספרת. "הרבה זמן הייתי על הקו ראשל"צ־מינסק, הוא היה עסוק באימונים, ויחד עם המרחק היה קשה לתחזק קשר רומנטי, אז בסופו של דבר עליתי לישראל".
לפני שלוש שנים עברו לגור יחד, והשניים צפויים לעבור בקרוב לדירה חדשה בנתניה על מנת להיות קרובים למכון וינגייט, שם הוא מתאמן. מאז הזכייה מצאה עצמה סאקוביץ' במרכז דיון ציבורי שהתפתח לאחר שאמו סיפרה כי השניים לא יכולים להתחתן בארץ, בין היתר מאחר שארטיום אינו יהודי מצד אמו, בעוד אביו יהודי. מגבלות הקורונה גם עמדו בדרכם של השניים לצאת ולהינשא בחו"ל, מכיוון שבישראל אין נישואים אזרחיים המוכרים על ידי המדינה.
"אלו דברים אישיים שאנחנו לא אוהבים לדבר עליהם", אומרת סאקוביץ'. "ארטיום היה עסוק מאוד בהכנה לאולימפיאדה, אז לא חשבנו לעזוב את הכל, לטוס ולהתחתן. הבנתי שזה הדבר הכי חשוב בשבילו. עכשיו נחגוג את הזכייה, ונמצא את הזמן להתחתן. אני יודעת בדיוק מה משמעות של להתחתן עם ספורטאי שזה מרכז חייו – האימונים, הטיסות הבלתי פוסקות. אני אוהבת ודואגת לו. אני מחזקת אותו מאחורי הקלעים, לכל אחד יש את התפקיד שלו בחיים".
סאקוביץ' ראתה את הזכייה במדליית הזהב במכון של באדיר, יחד עם אמו של ארטיום. "עוד לפני זה החלטנו במשפחה לא לדבר על זכייה כדי לא להלחיץ. בתוכי האמנתי שהוא יכול לקחת מדליה, אבל הייתי בלחץ, אפילו לא ישנתי טוב בלילה שלפני. הייתי במתח, ראיתי את התרגיל שלו והחזקתי אצבעות. ראיתי ציונים אחד אחרי השני, עד שהבנתי שהוא במקום הראשון. ברגע שהוא זכה הייתה אצלי התפרצות רגשות, והדגל הישראלי שעלה גרם לכולנו לדמוע".
יש ביניהם הסכם שהיא לא נוסעת לתחרויות על מנת לא להסיח את דעתו, שלא יצטרך לדאוג לה. "אני שמחה שהוא הפך עכשיו לדמות חשובה בישראל, זה היה חשוב לו מאוד. החזקתי לו אצבעות כל התקופה האחרונה, לקחתי ללב כל דבר, ועכשיו הוא עשה יום של חג בישראל".
גם האם אנג'לה לא מצליחה להירגע. "הטלפון שלי קרס מרוב הודעות מהרגע שהוא זכה במדליה. גידלתי את הילדים על ערכים של עבודה קשה, שיהיו חזקים, שיאמינו בעצמם והכי חשוב להיות ילדים טובים, ואני שמחה שהחינוך הזה הוכיח את עצמו. ארטיום תמיד היה ווינר גדול, איש טוב ובעיקר כזה שתמיד ידע לצאת מכל דבר. זה אושר עצום עבור אמא לראות ככה את הילד שלי, וזו פלומבה על החינוך הטוב שנתנו לו. אחרי כל הבעיות הכלכליות ובעיות ההתאקלמות, לראות עכשיו את ארטיום על גג העולם זו גאווה ענקית בשבילנו".
ביום הזכייה במדליה, הגיע אביו אולג לביתו בראשל"צ לצפות בתרגיל המוזהב של בנו, לקח את התיק הקטן ומיהר לבית הדפוס לעוד יום של עבודה. רק כשארטיום נחת בשלישי בנתב"ג הוא העז לקחת יום חופש. "הלב שלי מתפוצץ מגאווה. גם אני הייתי מתעמל וניסיתי לתת לו כמה שיותר ממה שאני יודע. אני מלווה אותו לאימונים מגיל שש, באוקראינה פיספסתי אולי תחרות אחת שלו. מבחינתי הוא ספורטאי מצוין ואני בעיקר גאה בו".
אולג מודע לכך שהבן שלו הופך לכוכב, אבל בטוח שגם את הריחוף הזה יסיים עם שתי רגליים נטועות חזק בקרקע. "לימדתי אותו להיות צנוע, אז לא תהיה לו שום בעיה עם החשיפה. יש לו עוד מטרות. הוא יישאר אותו ארטיום, זה אופי. ירדנו עכשיו למטה במדרגות לקראת המשחקים בפריז, והוא צריך לעלות אותן לאט־לאט, קודם כל לעשות את הקריטריון ואז לחשוב מה עושים".
